פתח הבית חלק א נא

פא) שם ס"ס תמג כבר ביארנו בחי' על ה"פ. רק נזכי' כאן ד"א שנתחדש לי על קו' ח"ע שהק' לדעת המג"א. א"כ הא דאמר רב (ו.) חמצו של הקדש א"צ מחיצה דמיבדל וכו' ת"ל הא רב סבר כר"י דחמץ לאחר זמנו אסור מה"ת ואף של נכרי. א"כ ממילא פשע הגיזבר הואיל ולא מכרו קודם פסח רק כ"ז שהוא בעין יכול לומר הש"ל. וא"כ הוי באחריות עצמו וא"כ עבר על ב"י ע"ש. ונ"ל דרב סבר פודין הקדש להאכיל לכלבים א"כ הקדש גופי' יכול למוכרו לנכרי כמ"ש תוס' (כט:) א"כ לא פשע מידי במה שלא מכר. ומעתה מיושב דעת הרמב"ם שלא הביא כלל הך דינא דקדשי ב"ה אין פודין להאכיל וכו' ומסוגי' (דף כט) הנ"ל מוכח דמדרבנן קדשי ב"ה ג"כ אין פודין עי' פי"ז שם. ולהנ"ל ניחא דע"כ קדשי ב"ה פודין כנ"ל וק"ל

פב) ועתה נבוא לבאר קצת בפשיטות הסוגיא בע"ח אביי אמר וכו'. קצת קשה לי ת"ל הא קיימ"ל אין ברירה וא"כ הא בשעה שהלוהו לו לא הי' מבורר איזה קרקע יגבה מאי מהני מה שגבה אח"כ למפרע. ואי נימא דאיירי שאין לו אלא שדה אחת זה דוחק. וגם שמא יהי' לו קרקע אח"כ. ואם נאמר דהנך אמוראי סברי כהנך יש ברירה. א"כ מיושב דעת הרי"ף מה שתמה עליו הבעה"מ על שלא הביא הך פלוגתא לענין דינא. ולהנ"ל ניחא דאנן קיימ"ל אין ברירה א"כ אין נ"מ כלל. ואי דא"כ בחמץ ג"כ למ"ד אין ברירה. מאי פריך הש"ס כלל לימא כתנאי נימא דכ"ע סברי למפרע וכו' רק דפליגי אי יש בריר'. י"ל באמת ה"ה וגם בחמץ לכאו' לא שייך כלל ברירה. כיון שהתנה על חמץ ידוע אף שנותן לו אח"כ ד"א מ"מ כיון שהתנה על דבר זה. ובסוף בא לידי גבוי דבר זה אמרינן למפרע וכו'

[הגה"ה ועוד יש מקום לומר לדעת הכ"מ (פ"ז מהל' אישות הט"ו) דכל שחל עכשיו מספק תו לא מיקרי דבר שלא בא לעולם אחר זמן ע"ש לענין מקדש יבמה. ועי' מ"ל שם וע' ב"י ואה"ע סי' מ) וא"כ י"ל כאן איירי ג"כ שהמלוה מכר או הקדיש לאחר שיבא לידו רק [עכ"פ] דשלב"ל לא הוי לאביי הואיל ועכשיו ג"כ חל מספק דהא דקיי"ל דאין ברירה הוי רק ספק. וא"כ ניחא. ודלא כדעת קצת אחרונים אשר הבאתי בחי' לא"ע שסוברי' להיפוך דאיירי שהקדיש שיחול מיד דאי לאח"כ חל אף לרבא ואכ"מ. א"כ ניחא. ומה דפריך א"כ מחמץ צ"ל כאשר כ' בפנים והבן

] ועפי"ז י"ל קצת גם קו' תוס' שהקשו למסקנא איך יתרץ אביי הברייתא. ולהנ"ל י"ל בשלמא למאי דס"ד דלא הרהין אצלו א"כ הא דנקיט על חמצו היינו שעשאו לו אפותקי א"כ לא שייך ברירה אף שיכול ליתן לו ד"א מ"מ אי מתרמי שנותן לו זה הוי שפיר למפרע. ובלא"ה באפותקי. מפורש א"י לתת לו ד"א זולת מעות. וא"כ למסקנא דמשני בהרהינו וכו' י"ל דלא התנה עמו כלל על הדבר זה. רק דהניחו אצלו למשכון. א"כ לא שייך כלל למפרע וכו' משום דאין ברירה רק פלוגתי' משום דר"י וק"ל: ומעתה יש לפרש קצת ג"כ ומנא תימרא דמבואר בש"ם דגיטין ר"פ כל הגט דתלי הש"ס התם תנאי דע"מ שירצה אבא ג"כ בברירה רק דאנן לא פסקינן הכי. ע' ראשונים שם היטב דאנן פסקינן בתנאי לא שייך ברירה. וא"כ לפי הנ"ל דתי' הש"ס אזיל גם אליבא דאביי,, וא"כ הוי ס"ד כמו דלמפרע וכו' לא מהני משום ברירה כמו כן מעכשיו ג"כ לא תיהני לכך הביא ראי' מברייתא וק"ל

אכן תמיהני על שלא ראיתי באחד מן גדולי המחברים שהעירו בזה דתלי' בברירה. ע"כ צריך לחלק דלא שייך כאן ברירה. לכאורה אם מכר אחד לחבירו קרקע אחת משדותיו דקנה אחת רק דהברירה בידו ליתן לו איזה שירצה וא"כ אם הלוקח מכר קרקע אחת של מוכר לאחר ואח"כ נזדמן שהמוכר נתן לו קרקע זו מי נימא דמהני מכירה השנית אי אין ברירה כיון דאז לא הי' מבורר אי יתן לו המוכר קרקע זו א"כ כמו כן כאן. אכן יש לצדד ולומר דשיעבודא עביד דהוי השיעבוד על הכל ודוחק אי נאמר דבריר' לא שייך רק אם תלה הדבר בבירור כגון האומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הן תרומה וכו' תלה הוא עצמו במה שיברר אח"כ משא"כ כאן דלא תלה הדבר בבירור כלל רק ממילא הדין כן לא שייך ברירה ועדיין צ"ע ובדיקה בזה

ועכ"פ היוצא לנו לדינא לדידן דמעכשיו לא מהני אם סיים החמץ. ורק אמר לעכו"ם כל מה שאתן לך יהא מעכשיו שלך. ואח"כ הפקיד החמץ אצל אותו עכו"ם. דלדעת מג"א ריש סי' ת"מ) אינו עובר משום האחריות הואיל וחזר והפקידו אצלו דהוי חמצו של עכו"ם בב"ע בכה"ג עיבר ולא אמרינן דהוי למפרע חמץ ש"ע דאין ברירה. אף דיש קצת מקים לומר כיון דודאי נתן לו החמץ כדי שלא יעבור על ב"י הוי שפיר ברירה אין נראה כן. והבן כ"ז היטב

אגב נזכיר גרגר קטן בשביל בני החתן המופלא כ"ה זלמן נ"י בסוגיא זו

פג) שם ברש"י ד"ה נכרי שהלו' וכו' מתני' איירי כגון שהרהינו אצלו ע"כ והקו' מפורסמת ממ"נ אליבא דאביי למה לן הרהינו אצלו ואליבא דרבא לא מהני הרהינו האיך [רק] מעכשיו. ות' בני הנ"ל. ע' בהרא"ש שהקש' על הרמב"ם. וגם לדידי קשה גם לאביי דס"ל למפרע הוא גובה. מ"מ הרי הוא באחריו' הישראל ומה קאמר הש"ס בה"א לאביי ניחא אך י"ל דיש לדקדק לכאו' גם אי למפרע הוא גובה אמאי ישלם לכתחלה חובו מאיסורי הנאה. ע' מג"א (סי' תמא) אכן כדי שלא יהנה מאיסורי הנאה יוליך הנאה לים המלח. א"כ לפ"ז לק"מ דהא חייב באחריות דמאי יגרע ע"י זה דנימא שהוא גורם לממון דהא גם עתה מחוייב להוליך הנאה. אכן לפי האמת דאסיק שהרהינו אצלו לא קשה מידי. וגם אינו מחויב להוליך דהוי הנאה דממילא כידוע ולמה לן לדחוקי אליבא דאביי ומעתה לאביי פי' רש"י שפיר שהרהינו אצלו וק"ל

עוד יש להקשו' בסוגי' זו לסברת הב"ח [בא"ע סי'] דמעכשיו קודם שהגיע זמן יכולין לחזור. א"כ לפ"ז קשה מה מהני מעכשיו נימא שיפקע הואיל ואי בעי חוזר כקו' הר"ן. וכאן לא שייך תי' הר"ן דמחוסר ממון. ויש לדחות. וגם דעת הב"ח בל"ז תימה ע' פי"ז בקידושין דף וק"ל

פד) נעתיק עוד מה שתי בני קו' הרא"ש בסוגיא דדבר הגורם לממון ע"ש שהביא בכם הגאונים דישראל שהפקיד חמצו אצל גוי אינו עובר עליו דכתיב בבתיכם וראייתם מוגונב מבית איש ולא מבית הקדש וכ' הרא"ש ולא אבין ראייתם ע"ש עיין ט"ז (סי' תמא) ויש ליישב דלכאורה הסברא בלא ראי' מכרעת כן דאמאי יעבור אבל יראה אדבר שאינו ברשותו שהפקיד ביד גוי. אך י"ל דהא מוכח דהתורה הקפידה אדבר שהוא שלו אף שאינו ברשותו לעבור אבל יראה דהא כל חמץ אינו ברשותו כמו שאמר ר"א שני דברים וכו' הואיל ואסור בהנאה. ועיין רשב"א בסוכה סוגיא דאתרוג של ערלה שכתב הרשב"א שם דזה לא מקרי אינו שלו הואיל ואין לאחרים אתו בהאתרוג איך נימא שאינו שלו וראייתו י"ל ג"כ מהך דוגונב מבית איש דאל"כ יקשה למה לי קרא ת"ל מה קני בהגניבה הא אסור באכילה ובהנאה. ועתה מביאים הגאונים שפיר ראי' מוגונב מבית איש כסברת הרשב"א הנ"ל א"כ ממילא הסברא כנ"ל ודו"ק

פד) עוד אמרנו ליישב קצת דעת הרי"ף הנ"ל אחר שנבין לפי מה דמבואר במס' ב"ב (קלו:) בהאומר לבנו נכסי נתונין לך מהיום ולאחר מיתה דיאכל גוף מהיום ופירות לאחר מיתה ואם מכר הבן ומת בחיי האב פליגי ר"י ור"ל. אי קנין פירות כק"ה דמי או לא, ולר"י אין מכירתו מכירה רק דוקא אי מת האב תחלה דאז כיון שמטי ליד הבן. כולי האי לא אלים קנין פירות לחשוב כמו דבר שלא ב"ל על