פתח הבית חלק א נ

א"כ לא פריך מידי לרבה. וע"כ נ"ל לס"ד הוי סבר דאיירי מתניתין בהגיע זמן אחר פסח. והוכיח זה דאי קודם פסח ונתנו לו א"כ פשיטא. א"כ קשה ולאביי מי ניחא. וא"ל אכתי דלמא איירי מתניתין קודם פסח ובתחילה שיעבד לו החמץ אם לא אתן לך בזמן פלוני יהא החמץ שלך אז לא מעכשיו. ולרבא פריך שפיר משום אסמכתא אבל לאביי כיון דלמפרע הוא גובה הוי כמו מעכשיו דמסלק אסמכתא זה דוחק גדול הואיל והדין למפרע הוא גובה דתיהני לסלק אסמכתא וק"ל

עתה ראיתי אשר הצל"ח צידד לומ' כן ובעיני רחוק מאוד לומר כן. [וגם רחוק בעיני אף לאביי בכה"ג שלא גבו לו ב"ד רק מחמת תנאו אי נימא למפרע הוא גובה והבן.] ואף גם אי נימא כן צריך להבין קצת במאי קנאו אז כשיגיע הזמן ואפשר אף אם מלוה קני ניחא דהוי כאילו אמר לו לכשיגיע הזמן ולא אתן לך יהא נקנה לך אז במלוה שאתחייב לך וק"ל. וצ"ע בזה אי לא נימא דהוי רק דיבור בעלמא ואכ"מ. ומ"מ גוף הענין אינו נראה בעיני לומר לאביי דלמפרע וכו' מסלק אסמכתא. ועי' תשו' פנים מאירות (ח"א סי' מו) האריך ליישב דברי הרמב"ם. והעלה דבאמת מעכשיו מהני רק לענין [קדה"ג[ דאל"ה אף שהרהין אצלו מ"מ אינו שלו רק עד שיגבו לו ב"ד עפ"י שמאים לכך מהני מעכשיו. ומשמע כונתו דלאו דוקא מעכשיו רק שהקנה לו ואף לכשיגיע הזמן מהני ע"ש. והרואה יראה בפשיטות הסוגיא למאי דמשני שהרהינו אצלו היינו שאמר לו אם לא אפדה יהא שלך וק"ל. ועי' עוד שם שהעלה דלרבא אף במעכשיו מכאן ולהבא הוא גובה כיון דס"ס יכול לסלקו בזוזי ע"ש. וכ"כ הפר"ח כאן. וכ"כ בס' תמים דעים (סי' רמה) כמדומה ע"ש. ובאמת לא משמע כן לדינא דלא יהא יכול למכור במעכשיו תוך הזמן הא הוי תנאי בעלמא וק"ל

ובעיקר הקו' על הרמב"ם י"ל הואיל ועיקר טעמו הואיל ותוך פסח הי' ביד ישראל עדיין לפדותו א"כ לכאורה תלי בפלוגתא דתנאי אי אמרינן הואיל אבל לס"ד הוי מצי לאוקמי מתניתין כמאן דלא סבר הואיל וק"ל

אך מה דקשה מה שהקשו עוד המפרשים אכתי מאי פריך הש"ס אח"כ ותסברא וכו' דלמת הברייתא איירי] בזמנו אחר פסח ומש"ה לד"ה עובר. עי' ב"ח שהקשה כן לכ"ע משום דאיהו סובר דנהי דשרי בהנאה אחר פסח לדעת החולקים על הרמב"ם מ"מ עכ"פ עבר על ב"י תוך הפסח כיון דשרי לפדותו ע"ש וזה כבר דחאו האחרוני' דבאמת לא עבר על ב"י אבל לדעת הרמב"ם קשה וגם זה י"ל קצת דפריך שפיר דאי ס"ד דמשום הואיל עובר אכתי מנ"ל לתנא דברייתא דאמר ד"ה עובר דהך מסתמא לאו ר"מ וחכמים גופי' אסקו זה רק תנא דברייתא ומנ"ל הא דילמא סבר ר"מ כמ"ד דלא אמרינן הואיל. דאיכא פלוגתא דתנאי בהכי. וא"כ כיון דהוא סבר למפרע הוא גובה ממילא אינו עובר וק"ל

ועפי"ז יש להמשיך הסוגיא מה שהקשו האחרונים עי' פי"ז דמעיקרא כדמשני על מתניתין הב שהרהינו כו' אמאי לא אסיק מיד משום דר' יצחק יכו'. ולהנ"ל י"ל דהמקשה דקאמר בשלמא למ"ד למפרע הוא גובה ניחא וכו' היינו דהוי מוקמינן לה כמ"ד דלא אמרינן הואיל אבל לרבא קשה שפיר. ואי משום דילמא איירי שהגיע זמן קודם פסח. אם נתנו לו כשהגיע זמן מאי קמ"ל ואי שלא נתנו לו רק מעיקרא התנה עמו כן וקמ"ל דלא אמרינן אסמכתא והוי ממילא שלו. ז"א דא"כ במה קנאו אח"כ. ואי משום מלוה י"ל דמלוה לא קני. אבל למאי דמשני דאיירי בהרהינו אצלו קני שפיר אח"כ רשותו. וי"ל שפיר דאיירי בהגיע זמן קודם פסח וקמ"ל דלא אמרינן אסמכתא והוי אמינא דמשכון מהני אף לגבי עכו"ם דלא נימא אסמכתא. אבל למסקנא דמסיק ישראל מנכרי לא קנה משכון סובר הרמב"ם ממילא אף לענין אסמכתא לא מהני כמ"ש המ"מ די"ל דדמי להדדי פריך הש"ס שפיר והא אנן תנן וכו', ואי משום דמתניתין איירי קודם פסח אכתי מאי מהני הא הוי אסמכתא. וגם שייך שפיר הלשון מנא תימרא דשני לן בין מעכשיו וכו' דלכאורה צ"ע מה"ת לא יהא חילוק בין מעכשיו וכו'. ולהנ"ל ניחא דסברא לומר כמו דמשכון לא מהני בנכרי משום אסמכתא כמו כן לא תיהני מעכשיו. ויתר הדברים השייכים לדברי הרמב"ם נכתוב בסוגיא

עז) מג"א ס"ק ב' הכל תלוי במעכשיו וכו' עי' א"ר שהשיג ע"ז ע"ש: לג

מג"א ס"ק ג' הוי כפורע חובו וכו' כבר הארכנו בזה בחי' על ה"פ אשר דברי מג"א לכאורה תא בזה

דברי הטו"ז ס"ק ב' תמוהים קצת

עח) עי' ח"י מה שהביא בשם ר"י שהקשה בישראל שהלוה לנכרי מה צריך הרהינו כיון שאמר מעכשיו הוי למפרע של ישראל וברייתא דנקיט נכרי שהרהין פת פו ני וכו'. עי' מהרש"א שכ' באות דלרבותא נקיט לה חבל בש"ע שכ' כן לדינא קשה. והח"י תי' דאי לאו משכנו במה קנאו ישראל דאין קונה רק במשיכה ע"ש ונ"מ טובא בזה וק"ל

עט) הרמב"ם לא הביא כלל הך דינא דישראל שהלוה לנכרי. ועי' מ"מ [פ"ד מחמץ ה"ה] שכ' הוא פוסק כר"מ. דישראל מנכרי קני משכון וממילא מחייב באחריותו ועובר ע"ש וראי' סתם מתני'. ועי' לח"מ שתמה דהרי מתני' איירי במעכשיו ומנ"ל דאתי כר"מ ע"ש. והנה בש"ע כאן פסק דלא כמ"מ הנ"ל מדכ' אף בהרהין בעי דוקא מעכשיו. ועי' שעה"מ הנ"ל שתמה טובא על רש"י שסובר דאחריות פשיעה הוי אחריות וגם בעכו"ם חייב בפשיעה כאשר הוכחנו לעיל דלדידי' ע"כ הא דתני בבריית' (ה.) אם הפקידו אצל ישראל חייב לבער היינו סתמא כפי' הר"ן. וא"כ קשה הא דקאמר פליגי בדר"י ע"כ איירי שהתנה בפי' בלא אחריות דאל"כ ת"ל דחייב באחריות וא"כ עובר בב"י ומ"ט דרבנן וע"כ איירי שהתנה בפי' א"כ אף דר' יצחק לא מהני. וראי' מלשון המ"מ הנ"ל שכ' דמש"ה השמיט הרמב"ם הך דישראל שהלוה לעכו"ם וכו' משום דסבר כר"מ דקונה משכון וחייב באחריות. ות"ל כיון שקונה משכון ל"ל אחריות. א"ו דבלא אחריות ממילא לא שייך כלל דר"י ע"ש. והביא ראי' גם מלשון הלח"מ בפי' המשנה שכ' גם דבלא אחריות לא שייך דר"י ע"ש. ולכאורה מלשון המ"מ אין ראי' כ"כ די"ל עיקר כוונתו דנהי דהרמב"ם פוסק כר"מ ס"ס הי' לו להשמיענו זה דישראל קונה מנכרי לכך כ' כיון דחייב באחריות א"כ לא הי' צריך להשמיענו זה כיון דכבר השמיענו דפקדון שקיבל אחריות חייב בב"י ואין להאריך בזה ולדינא צ"ע וק"ל

פ) שייך ענין זה מסי' תמ"ג כבר הארכנו בזה בחי' על ה"פ. אך נזכיר מאי דקשה על טו"ז שם שכ' ישראל שהלוה לחבירו על חמץ עובר המלוה והלוה ג"כ הואיל ועיקר החמץ שלו. וקשה הרי בנכרי שהלוה לישראל אי לאו דנכרי לא קנה משכון לא עבר הישראל דהוי כאילו הוא לגמרי של נכרי א"כ כמו כן בישראל שהלוה לישראל חבירו מדוע יעבור הלוה וצ"ע. וכן ראיתי בב"ח (סי' תמא) כ' ג"כ כן כטו"ז וצ"ע כעת. וקצת י"ל דמ"מ נהי דקנה משכון מ"מ הוי שלו לענין אונסין. ואף דגבי חמץ של עכו"ם כה"ג שרי כמ"ש המג"א וסי' תמ"א) דהוי חמצו של עכו"ם בב"ע. בישראל כה"ג אסור. ועי' בזה היטב [ובחי' לדיני אסמכתא כ' בזה די"ל הטו"ז אזיל לדעת הרמב"ם שסובר הסוגיא איירי בהגיע הזמן קודם פסח. וא"כ י"ל שם הטעם דלא הוי אסמכתא אם קונה משכון ע"ש]: