פתח הבית חלק א מט

ג"כ מהני דאם נאמר כן נסתר דברינו הנ"ל דאף למסקנא משכחת לה רישא בקיבל ישראל אחריות רק שלא נמסר לידו המשכון רק הקנה לי בקנין. ולהכי מצד אחריות ל"ל בה דלא שייך בזה סברת הח"י הנ"ל והבן גם נסתפקתי בעיקר הדין בע"ח קונה משכון אי שייך לומר גם לענין זה הוי בעלים דתהא שמירה בבעלים וק"ל. אבל אין זה נוגע לדברינו הנ"ל דלסברת הטו"ז אף השומר מיקרי בעלים וק"ל

עב) עוד כ' שם המג"א אף אם הי' ביד ישראל באיסור מותר להניח לנכרי ליטלו אחר פסח משום דלא הוי רק משום קנס ובזה לא קנסו ויכול לומר לו הש"ל ע"ש והח"י השיג וכו' וכ' די"ל כה"ג לא קנסו ומותר לגמרי בהנאה הואיל ואינו של ישראל ממש רק הי' באחריותו ע"ש. ולכאורה מדכ' הרא"ש דלהכי למסקנא בנכרי שהלוה וכו' בעי הרהינו אף דאמר מעכשיו מ"מ אי לאו הרהין הוי באחריות ישראל ואשור אחר הפסח דהרי איירי בלאחר פסח א"כ מוכח דלא כח"י. אך יש לחלק דהתם עכ"פ עיקר הי' של ישראל. גם התם אסרינן לי' לישראל ליתנו לעכו"ם אחר פסח משום דהוי פורע חובו מאיסורי הנאה כמבואר לקמן במג"א (סי' תמא) א"כ ניחא שפיר כיון דאסור ליתן לו הוי ממילא חמץ של ישראל וק"ל. אף דיש לפקפק בזה דמ"מ אם יתן לו שוב אח"כ לא יהא אסור בהנאה וא"כ יהא מותר ליתן לן. דע"כ צ"ל כן דהרי אי הוי באחריות הנכרי אז ודאי אף אם לא הרהין רק אמר מעכשיו מהני כמבואר לקמן במג"א הנ"ל בשם ש"ג. ונימא ג"כ הרי עכשיו שנתנו לו הוי פורע חובו מא"ה. וצ"ל ע"כ כיון עכ"פ לאחר נתינה יהא מותר לא מיקרי פורע חובו מא"ה. א"כ כמו כן לענין זה. אך בקל יש לחלק דכאן מ"מ אף לאחר נתינה עבר על ב"י וק"ל. ואין להאריך. והגה המפרשי' הקשו מאי פריך הש"ס ותסברא וכו' דילמא הטעם משום דהוי באחריות ישראל כאשר הארכנו בזה לעיל. וא"כ לכאורה לדעת הח"י הנ"ל ל"ק מדלא אסור אחר פסח. וכ"כ בשער המלך הנ"ל. אכן הרא"ש ע"כ לא סבר כן כנ"ל. וע' א"ר (סי' תמ סק"ב וסי' תמ"א ס"ק ב') הביא בשם הכל בו שכ' ג"כ כדעת הח"י הנ"ל רק דעכ"פ אסור באכילה אחר פסח ע"ש. ומה שפילפל כאן בהגהות מהר"ץ שפיץ הארכנו בחי' למס' ב"ק בסוגיא דגזל הגר חייץ ועבר עליו פסח ע"ש

עג) סעיף ד' ישראל שהפקיד כו' הנה הלבוש סובר דאין הנפקד עובר הואיל והחיוב על המפקיד והע"ש השיגו ע' א"ר שהביאו. וגוף ספרים הנ"ל אינן ת"י. ולכאורה צריך להבין ת"ל מה"ת נימא דנפקד יעבור דהא מיד כשמגיע זמן איסור ממילא אסור בהנאה ובטל האחריות דאף אם יפשע מה יפסיד. ואף די"ל כיון דהוי עכ"פ קודם זמן איסור בידו א"כ שוב מיקרי שלו אף אחר שהגיע זמן איסור כמו בכל חמץ אף דכיון שנאסר בהנאה אינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כאילו ברשותו וכמו כן לענין זה. אך זה צ"ע מנ"ל הא דילמא דוקא היכא דגוף החמץ שלו משא"כ בכה"ג והוי רק גורם לממון ממילא כיון שהגיע זמן איסור דלא הוי תו גורם מנ"ל דאוקמי' בכה"ג ברשותו וק"ל. ולדעת המג"א לקמן ס"ס תמ"ג ניחא די"ל כיון שהנפקד פשע שהי' יכול למכרו קודם פסח רק כ"ז כשהוא בעין יכול לומר הרי ש"ל א"כ הוי בפסח ג"כ עכ"פ וק"ל. וא"כ י"ל גם כאן בהכי איירי וק"ל. ולכאורה יש לנו קצת הוכחה לזה ע' באבן עוזר לקמן (סי' תמ"ג) הנ"ל שהקשה על מג"א מהא דאמר רב חמצו של הקדש א"צ לעשות מחיצה משום דמובדל מיני' ות"ל הרי הגזבר הוי עכ"פ ש"ח א"כ ממילא לרב דסבר כר' יהודא דחמץ לאחר זמנו אסור מה"ת ל"ש של נכרי או של ישראל דלא קיימ"ל כר' אחא ב"י דהדר בי' הוא עצמו. א"כ ת"ל הרי עובר כיון שהגזבר פשע שלא מכר קודם פסח רק דיכול לומר הש"ל וא"כ אם נגנב איירי בגיזבר א"כ ת"ל אף ביו"ט גופי' בלא סברת המג"א כיון שהי' חייב קודם י"ט בפשיעה א"כ ממילא הוי כשלו ועובר כיון שאחריות פשיעה עליו. וא"ל דהנך פוסקי' הסוברים דפשיעה מיקרי אחריות לענין חמץ אינהו סברי דהקדש מיעטה תורה אף מפשיעה. ז"א דהרי רש"י בפי' פי' הר"ן דבריו הא דתני בברייתא לעיל (דף ה) הפקידו אצלו זקוק לבער היינו סתמא וא"כ לא הוי רק אחריו' פשיעה [ומוכח] א"כ ע"כ סבר דפשיעה הוי אחריות. וגם כל הני דאימעטו מדין שומרים אפ"ה חייבין בפשיעה. וא"כ קשה שפיר כנ"ל. א"ו כיון דלרב אף חמץ הקדש אסור אף לאחר פסח א"כ מיד כשהגיע זמן איסור בטל אחריות כנ"ל אי לאו משום סברת המג"א: ועפ"ז מיושב גם קו' הפר"ח ריש סי' זה שהקשה אי נימא אחריות פשיעה הוי אחריות א"כ הא דיוחנן חקיקה שמפלפל הש"ס אי רשאי למוכרו ליגע בחמץ חבירו בלא רשותו. ת"ל הא אי לא יבערנו יתחייב הוא ויעבור על ב"י כיון דהא עכ"פ אחריות פשיעה עליו ע"ש. ולהנ"ל ניחא דאי לאו דרשאי למוכרו לא הי' שייך סברת מג"א א"כ ממילא כשהגיע פסח נתבטל האחריות כנ"ל. היוצא לנו מזה דיש מקום לומר ישראל שקיבל מישראל חבירו חמץ באחריות אפ"ה אינו עובר עליו הנפקד אם לא היכא שהי' יכול למוכרו קודם פסח ובהכי איירי בש"ע אי גרסינן אף המפקיד וק"ל. ועדיין לבי נוקפי בזה ומצאתי בס' צל"ח בפסחים (דף ה) הנ"ל הרגיש בקצת מזה

עד) עי' טו"ז שהקשה למאי דדחה הרא"ש ראי' הגאונים ממכילתא די"ל הא דקאמר יצא חמצו ש"י בב"ע היינו הגוי הלוה עליו א"כ רישא ג"כ איירי בהכי ואמאי לא יעבור בחמצו ש"ע בב"י אם הלוה עליו. ועי' ח"י שכ' דאין קו' מזה דנהי דהוי האחריות על ישראל מ"מ בנכרי אין דין שמירה וישראל שקיבל ממנו פטור משא"כ להיפוך ע"ש. וקשה הא ודאי גם בנכרי שהלוה לישראל לא מהני הלוה לו לחוד רק דקאמר לי' מעכשיו כמו דהביא הרא"ש ראי' ממתני' נכרי שהלוה לישראל. והתם איירי בהכי. וא"כ אכתי קשה שפיר גם באידך בבא כיון דישראל קני למפרע והו"ל חמצו של ישראל ופשיטא דעבר וק"ל. ובאמת גם על הטו"ז קשה ל"ל להקשות מצד אחריות ת"ל בפשיטות הא הוי חמצו למפרע וצ"ע בזה. ויתר הדברים השייכים לדברי טו"ז אלו כ' בחי' על הל' פסח

עה) הפר"ח העלה כדעת הגאוני' דאין המפקיד עובר אף אי לא הי' באחריות הנפקד רק מדרבנן חייב לבערו. ועי' בפר"ח לקמן (סי' תמג סק"ב) דאין המפקיד חייב בביעור ולא הנפקד. א"כ דבריו סותרים קצת אך יראה כונתי כפמ"ש בסי' זה אם אין המפקיד מצוי כאן אז אפי' ביטול א"צ ע"ש. וכונתו כיון דמן התורה אין חייב בביעור רק מדרבנן א"כ מה יתן ויוסיף הביטול וכיון שאינו כאן ל"ל בה. א"כ לקמן כונתו ג"כ בכה"ג דאם המפקיד פטור לגמרי והנפקד ג"כ פטור כיון שאינו באחריותו. דלשיטתו אזיל שסובר דאילו הי' באחריות חייב מדינא. וכבר הארכנו בזה לעיל וק"ל. ויראה דלעולם אף לפי סב' הפר"ח מ"מ אסור בהנא' אח"פ אף אי לא הי' המפקיד מצוי כאן רק דאין מחויב לבוא לבערו אף בלא ביטול וק"ל

עו) סי' תמא סעי' א' זה דעת הרמב"ם דבעי דוקא הזמן קודם פסח. עי' ברא"ש שתמה דהרי לס"ד הוי סבר דלאביי ניחא הואיל ולמפרע היא גובה וכו' א"כ חזינן דאף אי הוי הזמן אחר פסח ל"ל בה ע"ש. וכונת הרא"ש דאי הוי איירי בהגיע זמן קודם פסח א"כ גם לרבא לק"מ. ואי משום אסמכתא ז"א דע"כ למאי דס"ד היי איירי כגון שאח"כ בהגיע זמן נתנו לו הלוה כיון דעדיין לא הרהינו אצלו א"כ במאי קנאו אח"כ. וע"כ שנתנו לו