פתח הבית חלק א ד

לה בלא מעשה חייב ע"ש ומה שהביא ר"י ראי' ממימר הוא מכח כ"ש ע"ש. וגם בזה צריך מה כ"ש איכא כיון דמימר הוי גזה"כ וק"ל

ו) ועי' לח"מ שהקשה עוד א"כ מאי סיים הרמב"ם הל' תמורה ולמה לוקין הא הוי לאו הנל"ע וכו' ות"ל הא הוי גזה"כ ע"ש. וזה תי' בני החריף כ' זלמן נ"י די"ל הקבלה הי' רק סתם דמימר לקי וא"כ אי לאו דלא הוי נל"ע מנ"ל דהקבלה הי' לגבי יחיד דלמא דוקא בצבור דלא ניתק לעשה הואיל ואין התמורה קודש ואתי רק הקבלה אף דהוי לאו שאב"מ אבל ביחיד דלמא באמת לא לקי משום דהוי נל"ע ונכון והלח"מ תי' די"ל באמת הרמב"ם סמיך אגמ' שבועות (דף כא) ומכות ודף יז) דאיתא שם ג"כ הך מימרא דכל ל"ת וכו' חוץ נשבע וכו' ושם ליתא הך דאר"י לתנא לא תיתני מימר ולכך אמרינן דהוי גזה"כ וחסימה שאני כתי' המ"מ הנ"ל ואי משום דלמא הוי גם לענין נל"ע גזה"כ תי' בדוחק ע"ש ועי' פ' ח"י מהל' סנהדרין תי' הלח"מ שם יותר מרווח שתי' ג"כ באופן הנ"ל רק דאפ"ה שפיר הא הוי נל"ע היינו דאי מגזה"כ נילף מיני' בשלמא לענין לאו שאב"מ לא ילפינן דהוי ג' כתובים הבאים כאחד עם נשבע ומקלל וכו' ע"ש. וגם בזה בני השנון נ"י הנ"ל פיקפק בזה דאכתי מחידוש לא ילפינן ועכ"פ הוי חידוש דבלאו שאב"מ ילקה ונכון

ז) וכדי לישב סתירת הסוגיות יש לישב קצת עי' מכות (ד':) דיליף ר' יהודא דכל לאו שאב"מ לוקין ממש"ר ועדים זוממין ואף דקשה מאי יליף דלמא שאני התם דבדיבורא איתעבד מעשה כמו מימר וחוסם עי' תוס' שם ד"ה אלא וכו' ועי' תוס' תמורה ד"ה והרי ותוס' שבועות (כא. ד"ה חוץ) ע"ש. וצ"ל דר"י לא סבר לחלק בכה"ג. ואף דאכתי קשה א"כ מנ"ל דרבנן פליגי בהא על ר"י ואי דסברי לאו שאב"מ אין לוקין דלמא טעמיי' משום דסברי דפרכינן צד חמור מ"מ לפי' תוס' ניחא קצת דהא צד חמור היינו הא דבדיבורן אתעביד מעשה ע"ש. עכ"פ יראה דר"י סובר להדיא דל"א בדיבורא אתעביד מעשה וכו'. ומעתה יבואר דבתמורה הגירסא אמר ר' יוחנן משום ריה"ג וכו' אמר לי' שפיר לא תיתני מימר וכו' משא"כ במכות ובשבועות הגי' שם אמר ר' יוחנן משום ר"י משום ריה"ג א"כ כיון דר' יהודא ל"ל הך סברא בדיבורא וכו' והא דקאמר כל לאו שאב"מ אין לוקין וכו' משום ר"י קאמר לה ע"ש תוס' ד"ה חוץ בשבועות (כא.) ע"ש. א"כ שפיר תני מימר דהי' לדידי' חידוש אף מדוע לוקה עלי' כיון דאין סברא לו לומר בדיבורי' וכו' משא"כ בתמורה דקאמר רק ריה"ג קאמר שפיר לא תיתני וכו' וק"ל ואין להאריך

ח) נחזור לעניננו עי' ס' מים חיים שחיבר הפר"ח בהל' כירות שם שהעלה ודאי לשון הרמב"ם ניחא דהוי מפי השמועה ומ"מ ילפינן מיני' בכ"מ דבדיבורי' הוי מעשה ע"ש אך הקשה א"כ בציבור אמאי לוקין כיון דלא מהני התמורה (א"כ אמאי לוקין) הא אב"מ. ועי' תשו' ש"א (סי' ע"ח) שכ' באמת הא דכ' הרמב"ם מפי השמועה למדו וכו' היינו מימר בציבור ע"ש. וכבר הרגשנו בזה אכן עדיין לא יתישב הך דחסימה דממ"נ מנ"ל לר' יוחנן להוכיח דבדיבורי' איתעביד מעשה דלמא שאני מימר דהוי גזה"כ וק"ל

עוד הקשה הפר"ח הנ"ל א"כ לאביי דאמר כל מילי דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני ואהכי לקי א"כ גבי ציבור דלדעת הרמב"ם לא מהני א"כ אמאי לקי ואי משום דהרמב"ם פסק כרבא דבכל דוכת' אי עביד לא מהני ואפ"ה לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא וכו' א"כ בתמורה (ו':) דקאמר מאי איכא בין אביי לרבא אמאי לא קאמר (א"ב) הא אי ניבור שהמירו לוקין ע"ש. וזה יש לתרץ קצת דהש"ס בעי לאשכוחי א"ב בהך גופי' אי מהני או לא אבל לא הנ"מ ממ"א אי לוקה וק"ל

והנה הרמב"ם כ' שם שני טעמים דלא הוי לאו הנל"ע חדא משום דלא אתי חד עשה וכו' ועוד משום דהעשה אין שוה בכל ע"ש ועי' תשו' ש"א (סי' עח) שכ' לפי טעם השני א"כ לקי פ' ע"ש. וכבר כ' לעיל מאי דפשיטא ל' דלפי טעם הראשון עכ"פ חד לאו עקרה עשה בזה יש לפקפק ובגוף הקו' כבר תי' התוס' שם במתני' ועי' לח"מ שם וגם יש לתרץ דהרמב"ם לשיטתו המצות דכפילת הלאו אין כופל המלקות כנ"ל וק"ל

ט) ונחזור לעניננו (דהנה] צידד הש"א די"ל ג"כ בעשה דתשביתו אין נשים מצוות דהוי מ"ע שהז"ג וא"כ אין העשה שוה בכל ע"ש סי' פ"ב ולסוף דחה זה דודאי נשים מצוות. והביא ראי' מתוס' קדושין (לד. ד"ה מעקה) שכ' דלדחי עשה דשריפת קדשים גבי נשים י"ט דלא הוי לדידהו יו"ט עשה ול"ת דאין מוזהרין על העשה ותי' דס"ס הל"ת אלים כיין שיש עמו עשה כמו כן אמרינן העשה אלים הואיל ויש עמו ל"ת דלא לישתמיט תנא בשום דוכתי' לומר לן דנשים אין מצות להשבית חמץ משש ולמעלה ע"ש. ודברי תוס' דקדושין צע"ק דהרי נשים לכאורה אין מצווין גם על עשה דשריפת קדשים הואיל והוי ביום ולא בלילה א"כ הוי ג"כ הז"ג וכבר הרגיש בזה שם הפי"ז. אכן קצת י"ל ואח"ז מצאתי זה בטו"א לחגיגה (טז:) ובחי' שם כ' בזה] דלא שייך כלל בזה מ"ע שהז"ג הואיל ועכ"פ צריכה לשמור עד ביום אותו דבר גופי' כדי לקיים העשה והבן

י) ועי' שעה"מ שם מ"ש עוד ליישב דכבר עבר על הלאו ולא זאת העשה מנתק ללאו דלא בא רק לתקן על להבא ולא על מה שעבר [ודומה] לטמא הבא אל המקדש דכ' הרמב"ן למסקנא אף דלאו שקדמו עשה אין לוקין מ"מ שם לוקה הואיל ולא מתקן רק להבא ע"ש. וקצת צריך להבין עפ"ז מלאי דלא תלין פעולת שכיר הי' לנו ללקות דג"כ לכאורה באופן זה. ועי' מהרמ"ש בב"מ ר"פ א"נ שכ' באמת כן אכן לא משמע כן ועי' ברמב"ם פי"א מה"ש פסק להדיא דאין לוקה ויש לחלק וק"ל

ומה שנ"ל די"ל תשביתו לא קאי רק בערב יו"ט ולא בי"ט ובודאי היכא דליכא עשה אף דמ"מ עושה כן כדי שלא לעבור על הלאו לקי ולא מיקרי ניתק וכו' כדמשמע מכל האחרונים וקצת לא משמע כן מלשון תשו' ש"א (סי' פ') כ' שם בחמצו ש"נ וקיבל ישראל אחריות מהני ייחד לו בית לתקן לאו דב"י ע"ש. והרי הוא עצמו כ' בסי' פ"ג דבייחד לו בית לא מקיים העשה א"כ ס"ס עבר וק"ל. אכן יראה מדבריו להדיא בסי' פ"ג כן כל שלא קיים העשה אף שמתקן מ"מ הלאו לא מיקרי ניתק וכו' ע"ש וכעת לא עיינתי היטב בדבריו שם. עכ"פ י"ל לדעת הרמב"ם שפיר דהעשה לא הוי כלל בי"ט ומש"ה לקי

יא) עפי"ז יתיישב ג"כ הסוגיא דף נ"ה דקאמר שם דהוי לאו הנל"ע ולכל התי' ברמב"ם צריך ישוב הסוגיא. ותי' האחרונים הנ"ל דהתם משום לאי שאב"מ אתי עלי' ע"ש. ולהנ"ל י"ל שפיר דודאי לר' יהודא דיליף מנותר א"כ הוי העשה אף ביו"ט ואתי הר סוגיא שם כר"י אבל לדידן במנין דפסקינן כדרבנן לא הוי כלל עשה בי"ט ולקי שפיר ובהכי יתיישב ג"כ הך דדף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אמר ר"א וכו' שהקשו האיך יכול לפדות הא יעבור על ב"י ותי' משום משהה כדי לבערו ולדעת הרמב"ם קשה ומה שתי' הש"א די"ל יוכל לפדות פחות משיעור וכו' דלא עבר כלל על ב"י. עי' או"ח וסי' תמב) שנחלקו בזה. ועי' גם תשו' פנ"י. ומה שהוכיח הש"ח דע"כ ח"ש מותר לענין ב"י מדפליגי ב"ש וב"ה שאור בכזית וכו' ת"ל אמאי נ"מ כיון דבלא"ה לא לקי לדעת תום רק לענין איסור הרי ח"ש ג"כ אסור כבר דחינו במ"א דודאי נ"מ פיר לענין איסור לאו או ח"ש לענין שבועה ושאר דברים דחייל על ח"ש ולא חייל אאיסור עשה. עי' יו"ד (סי' רל"ח). ולהנ"ל י"ל דשם קאי ג"כ לר"י משא"כ אנן קיי"ל כרבנן וק"ל. ורוב דברים אלה כ' בחי' לפסחים אכן קצת בערבוביא וכאן על הסדר: