פתח הבית חלק א מז

קצת יש לתת תבלין מה שהקשינו לעיל כיון דבדיעבד שרי אמאי לא יהא מותר לאפות ע"מ לאכול במין התנור די"ל דהוי כמו חוכא דכיון דאחר אשר תאפה יהא ממילא מותר אף בחלב ע"כ אסרו וק"ל

וקצת תימה על שלא הזכירו המחברים כלל מדין אינה ב"י לדעת הר"ן דיכול להתקנח רק דאסור לעשות לכתחלה נ"ט בנ"ט א"כ אם גם אינה ב"י יהא שרי אף לכתחילה. עי' סי' צה. ובפרט הכא כיון שהתנור יהא צריך נתיצה. אך למסקנא מהני היסק ניחא. אך לתי' קמא דבחרס לא מהני כלל. וא"כ יהא חרס עדיף טפי ואין להאריך

עי' בכו"פ שם שהקשה אמאי אסור הפת יטעמנו ישראל אי יש בו טעם חלב. ותירץ בני הנבון החתן זלמן נ"י דזה ודאי אסור דשמא יטעום בו טעם בשר וא"כ עביד איסורא כיון דאסרו חכמים אף במילחא. והרי עיקר קו' הכו"פ דיטעמנו ישראל הואיל והוי דהיתרא. ואף דעדיין קשה יטעמנו קפילא מ"מ זה י"ל ונכון

ולענין אי הי' רק משהו אי מותר. עי' תשו' רי"ט (חי"ד סי' ח"י) שכ' דמותר הביאו הפר"ח (סי' (צ"ז הנ"ל וביינ"י כלל ס'. ושם הביא ג"כ דעת תשו' צ"צ שחולק וסובר דהוי כמו איסור כיון דאסור אף במילחא ע"ש. וזכורני כי ראיתי ביש"ש במס' חולין ג"כ מענין זה וכעת לא נודע לי אי' מקומו. ועי' מנ"י שהעלה דוקא בפת גזרו גזירה זו הואיל ועל הלחם יחי' אדם משא"כ בשאר דברים ועי' בטו"ז ריש סי' הנ"ל ופר"ח שם: ע"ב מה ששייך לסוגיא דכלי חרס אינו יוצא מידי דפיו ביארנו סוף מס' ע"ז: סוגיא דהרהינו אצלו

סח) דף לא ע"א נתחיל לבאר קצת לשונות הפוסקים בש"ע (ריש סי' תמ) מבואר דחמצו של עכו"ם באחריות ישראל עובר הישראל וכ' הרמ"א אפילו חזר והפקידו ביד עכו"ם אחר וכו' וכ' המג"א משמע דאם חזר והפקידו ביד המפקיד אינו עובר דחמצו של נכרי בביתו ודאי לכ"ע א"ע ע"ש והח"י חולק ע"ז וסובר כיון דהפקידו תחילה אצל ישראל הוי שלו ע"ש. ולכאורה קשה על הח"י דהרי לקמן מוקי הש"ס פלוגתי' דר"מ ורבנן אי נכרי קונה משכון. ועי' בתוס' ד"ה שקונה שכ' דאיירי בלא קיבל עליו אחריות א"כ תיקשי מאי קאמר הש"ס נכרי שהלוה וכו' לכ"ע עבר דנכרי מישראל לא קני וכו ואמאי לא קאמר אף אי קני מ"מ אי הוי באחריות ישראל כיון שהמלוה לא קיבל דומיא דרישא דהישראל לא קיבל דאל"כ מ"ט דרבנן אמאי לא עבר. א"כ כמו כן הסיפא נכרי המלוה לא קיבל א"כ ע"כ משום אי נכרי קני הוי חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. וא"כ לדעת הח"י הרי כיון דהוי רק באחריות ישראל מיקרי שלו מכ"ש היכא דהי' תחילה שלו לגמרי. וכמו כן ראיתי יש מי שכ' בזה דלדעת הח"י עכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר מעכשיו והרהינו אצלו אפ"ה אי הוי באחריות ישראל עובר מטעם הנ"ל. לדידי נראה דיש לחלק בדבר דוקא פקדון אצל ישראל והוא הפקידו אצל העכו"ם שייך שפיר דעכ"פ הישראל הוא הבע"ד של עכו"ם לתבוע ממנו הפקדון ואף דהי' הוא תחיל של העכו"ם מ"מ עכשיו מיקרי הישראל הבע"ד שלו. ואף אפשר אם הוא באופן שא"י הישראל לתבוע ממנו אחר שחזר והפקידו אצלו מ"מ י"ל ס"ס הישראל הבע"ד שלו משא"כ אי קונה משכון או אם התנה מעכשיו דהוי כאילו מוכרו עתה לנכרי רק הישראל קיבל אחריות בזה לא מיקרי בע"ד. והגע עצמך לדעת הח"י אטו אם הישראל ניכר חמצו לגמרי לעכו"ם רק קיבל אחריות מי נימא דעבר הואיל והי' החמץ תחילה שלו. זה ודאי אין דעת נותנת. א"ו כנ"ל וק"ל

ועוד כדמות ראי' דהרי (במג"א בסי' תמא ס"ק ג) כ' הא דלא עבר הישראל הואיל ועכ"פ שלו לענין אחריות אונסין ותירץ משום דהוי חמצו של נכרי בביתו ש"י. ומדוע לא השיג גם שם הח"י א"ו כנ"ל וק"ל

ועי' בשעה"מ (פ"ד מחמץ הי"ג) הביא דלשון הבעה"מ כאן יראה כדעת הח"י שפי' למסקנא דפליגי ר"מ ורבנן ואיירי שלא קיבל הישראל אחריות או בייחד לו בית אף שקיבל אחריות או שהחזירו ישראל לרשותו דנכרי ואין אחריות על ישראל וכו' וא"כ משמע אבל אם האחריות על ישראל אף שהחזירו לרשות עכו"ם אפ"ה עובר ולכאורה י"ל בכה"ג כמו חמץ שלו כיון דהישראל בע"ד שלו לתובעו לו משכונו משא"כ פקדון בעלמא דמה"ת יתבענו וק"ל: ומ"ש עוד שם השעה"מ דע"כ מה שכ' הבעה"מ תחילה ייחד לו בית,. אף אי הוי באחריות ישראל ע"כ איירי שיחד מיד בתחילה דאל כ לא גרע החזיר לרשות עכו"ם מייחד לו בית ע"ש. ולכאורה נראה כונת הבעה"מ ייחד לו בית היינו העכו"ם ייחד בית לישראל למסור לו המשכון. ולא מסרו לרשות ישראל כלל ואפ"ה אי קונה משכון מעכו"ם עובר דהוי חמץ שלו וק"ל

ובעיקר הדין שכ' המג"א שם דחמצו של עכו"ם בבית עכו"ם לכ"ע שרי ע"ש. הפר"ח חולק עליו בזה וסובר לדעת הרמב"ם ור"י אף חמצו של עכו"ם לא מהני רשות עכו"ם ע"ש. ולדברי הפר"ח קשה ג"כ מה שהקשינו לעיל לדעת הח"י דהרי כ' תוס' דהך פלוגתא דר"מ ורבנן איירי שלא קיבל המלוה אחריות ואפ"ה אינו עובר אף שהוא באחריותו. וע"כ משום דהוי חמצו ש"ע בבית עכו"ם כנ"ל לאו משום דלא קני משכון כנ"ל. אכן י"ל דבאמת דעת הנך פוסקים שקיבל סתמא א"כ אי קני משכון הוי ממילא האחריות על המלוה משא"כ אי לא קני לא הוי כלל אחריות עליו. ואי משום דמלוה על המשכון הוי עכ"פ שומר. ז"א בעכו"ם לא שייך שמירה כמ"ש תוס' באמת סוף פ' השביעית לפרש הסוגיא דכאן כנ"ל. ועי' שער המלך הנ"ל שהביא דדעת בעה"מ דלא כפר"ח כנ"ל. וכמו כן תימה ג"כ על מה שהחליט הפר"ח דלדעת הרמב"ם וסייעתו החולקים על הגאונים וסוברים דחמצו של ישראל ברשות נכרי עובר ה"ה דייחד לו בית לא מהני בחמצו של עכו"ם והרי הרא"ש סובר ג"כ כרמב"ם ואפ"ה בייחד לו בית סובר כר"ת ע"ש. ואף שהר"ן תולה זה בזה דהואיל ואינו רק דרבנן מש"ה בחמצו של עכו"ם בייחד לו בית הקילו. משמע אי הוי דאו' אף ייחד לו בית לא מהני מ"מ הרא"ש י"ל דלא סבר הכי וק"ל

וצריך להבין על לשון המג"א שכ' אם הפקידו אצל עכו"ם אחר והשני קיבל עליו אחריות גניבה וכו' אז ודאי אין הישראל עובר משום כיון די"א אף חמץ ישראל אינו עובר וכו'. ולכאורה הרי עכ"פ אף לדעת הסוברים כן עכ"פ מדרבנן אסור. וצ"ל דבאמת כונתו כן דעכ"פ זה ודאי דחמצו של עכו"ם לא גזרו רבנן וק"ל

הרואה יראה מדברי המג"א כאן מוכח דסובר דאף לדעת הגאונים מ"מ בעי דוקא שיהא האחריות על הנכרי. ועי' פר"ח ס"ס שם שתמה ע"ז דממ"נ כיון שמיעטה התורה מבבתיכם א"כ מנ"ל דתלי באחריות ע"ש. ולכאורה יראה כן ג"כ מדברי הטו"ז ע"ש בסוף הי' שהקשה לפי פי' הרא"ש במכילתא א"כ דומיא דהכי רישא שם חמצו של עכו"ם ברשות ישראל איירי ג"כ בכה"ג שהלו'. ואמאי אינו עובר ע"ש. ולכאורה זה גם לפי' הגאונים קשה כיון חמצו של ישראל בבית עכו"ם איירי שהעכו"ם קיבל אחריות א"כ כמו כן ברישא ואמאי אינו עובר אלא ע"כ כפר"ח. אכן אפשר לומר לענין זה מהני גם אחריות פשיעה אם קיבל עליו העכו"ם. ובקיבל ישראל אחריות פשיעה אינו עובר לכמה פוסקים וק"ל. אכן מדברי המג"א כאן לא משמע כן מדכ' שצריך דוקא שהנכרי השני יקבל עליו אחריות גניבה וכו

אכן י"ל דמ"מ לענין שיהא חמצו ש"ע אצל עכו"ם בעי דוקא שיקבל אחריות גניבה וכו' והבן כ"ז. ובאמת מלשון הרא"ש פ"ק דמכילתין שהביא לשון הגאונים ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל חבירו וקיבל הנפקד אחריות הנפקד עובר עליו וכו'. י"ל הא דנקיט אחריות