פתח הבית חלק א מה

גם מה שפילפל שם טובא בענין מה"ב והביא ראי' דהרמב"ם פסק מה"ב דאורייתא ע"ש לכאורה תימא הרי הרמב"ם פסק בה' לולב דלא חיישינן כלל למה"ב רק במידי דקרבנות ע' כ"מ שם. גם בענין אין היתר אכילה אי מיקרי לכם. פילפל הרבה והעלה דכל מידי דמותר בהנאה מיקרי לכם. והא דקאמר לפי שאין בה היתר אכילה היינו כפי' רשב"א ורמב"ן ע"ש. ובאמת לפי פי' הרשב"א אף איסור הנאה מיקרי לכם. והא דקאמר הש"ס לפי שאין בו דין ממון קאי רק אמעשר שני ע"ש ובמ"א הארכנו

נט) בתוס' ד"ה הדר בי' ר"א וכו' לכאורה יש מקום ליישב קצת קו' תוס' די"ל נהי דלר"א אליבא דר"י חמצו של עכו"ם מותר מ"מ יש לומר אסרו רבנן כמו חמץ נוקשה לדידן דפסקינן לפני זמנו כר"י. ועל חמץ נוקשה ל"ל קרא אפ"ה צידדו דאסור מדרבנן ע' ריש סי' תמ"ד. א"כ כמו כן י"ל לר"א אליבא דר"י בחמץ נכרי. ומעתה י"ל דחכמים לא אסרו רק באכילה. וא"כ קאמר שפיר מ"ד לא מעל כר"י דכיון דלר"א דכ"ע אין פודין להאכיל וכו' כמ"ש לעיל א"כ לא שוה מידי ואפ"ה מתניתין אתי שפיר כר"י וא"כ מנ"ל דהדר בי'. אך י"ל דלעיל קאמר ובדין הוא דאפילו באכילה שרי וכו'. י"ל דזה רב אחאי גופי' אסיק לה. וא"כ ע"כ עכ"פ הדר בי'. אבל עכ"פ אף למאי דהדר בי' אין אסור רק באכילה ומדרבנן. וא"כ ניחא שפיר דשם בחולין יש לומר הא דתני מותר היינו בהנאה וק"ל. ועי' טו"ז ס"ס ת"ן שם הביא לשון הירושלמי דהביא פלוגתא דאמוראי אי חמצו של עכו"ם אסור בהנאה. א"כ לפ"ז א"צ כלל [לדחוק] דהש"ס דהתם אזיל לראב"י רק התם סובר כמ"ד מותר בהנאה וק"ל. אך באמת צ"ע מ"ט דמ"ד דשרי בהנאה. וכן הקשה באמת הפר"ח (ריש סי' תס"ח) ע"ש כיון דלא קיימ"ל כראב"י ממילא אף בהנאה אסור כיון דאין חילוק בין של ישראל לעכו"ם. ודוחק בעיני לומר דהך מ"ד סובר כראב"י. וכנ"ל דאסור מדרבנן וק"ל ואין להאריך

ס) ואגב נזכיר מה שראיתי בהגהות מ"ל פ"ג שכ' על הא דכ' הרמב"ם חמץ של הקדש א"צ מחיצה הואיל והכל פורשין ממנו כו' כ' ע"ז היינו כמ"ד האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וכו' כוונתו לכאורה דאל"כ כיון דלא מעל א"כ אין פורשין. וזה צ"ע אטו כיון דלא מעל אין בדלין ממנו ס"ס איסורא איכא ומבלעדי זאת ס"ס קודם פסח הי' בדיל מיני' וכל עיקר לא בדילא דאמרינן גבי חמץ היינו קודם זמן איסור וק"ל. וגם לכאורה לא שייך כלל דהרמב"ם פוסק כמ"ד מעל כיון דכל עיקר הטעם משום דהגל"מ כממון דמי. או דחמץ בפסח מותר בהנאה כמבואר לעיל. ואנן לא פסקינן שני אלו א"כ ממילא לא מעל. אך זה יש לדחות די"ל הוא פסק פודין את הקדשים להאכילן וכו' ויכול הקדש עצמו למוכרו לנכרים ואין להאריך פה. עי' מ"ש לעיל

סא) שם בגמ' ור"י אמר בזמנו וכו' הקו' מפורסמת על הטור סי' תמ"ז שפוסק לדידן תערובת חמץ אחר זמנו דמותר היינו בששים א"כ קשה הרי ר"י דאמר תוך זמנו בס' א"כ ע"כ הא דקאמר אחר זמנו מותר בפחות מס' א"כ מנ"ל דרבא פליג ע' מג"א ס"ס תמ"ד ופר"ח שם. ואי משום די"ל ר"י סבר דר"ש לא קנים כלל אחר זמנו. א"כ האיך יתרץ ר"י מתני' דדוחק לומר כראב"י ע"ש. ולכאורה להנ"ל י"ל ר"י סבר כהך מ"ד בירושלמי דמותר בהנאה א"כ ניחא מתני' וק"ל

סב) דף ל ל"א בגמ' אמר רבא הלכתא וכו. עי' רמב"ן במלחמות שכ' טעמא דרבא משום דבר שיש לו מתירין ור"י ל"ל משום דשיל"מ כלל ע"ש שכ' דר"מ סובר כרבנן דפליגי עלי' דר"ש ע"ש. וצע"ג דהרי ר"ש ורבנן לאו בה פליגי ע"ש היטיב בנדרים שציין הרמב"ן. וכבר הרגיש בזה בס' שער המלך. וקצת י"ל דר"י סבר דלא הוי כלל דבר שיל"מ כיון דאי אמרת דאסור לאוכלו יהא אסו' גם להשהותו דבחמץ גזרו דלמא אתי למיכל וכו'. עי' וריש סי' תמז) דבאמת יש סוברים דמשהו שנתערב צריך לשורפו א"כ ממילא מיקרי אין לו מתירין. אך הטור סובר דבר שאין אסור באכילה מן התורה מותר להשהותו א"כ הוי דבר שיש לו מתירין וכרבא ואין להאריך. וקצת י"ל דעת הפוסקים דמשהו צריך לשרוף א"כ מ"ט דרבא הא אין לו מתירין. י"ל אכתי אם נתערב בשביעי דאז א"א לשורפו. ואף שכ' המג"א (ס"ס תמו) דרשאי לשורפו משום דהוי משהה כדי לקיימו ויעבור על ב"י. דבריו תמוהין קצת דמאי שייך בי' במשהו. ועי' תשו' ת"צ (סי' מב) ומעתה כיון דע"כ בשביעי יהא אסור משום דבר שיל"מ א"כ מיחזי כחוכא אי נימא בשאר ימים מותר ולהכי לא חלקו ואסרו אף בשאר ימי פסח וק"ל

סג) שם אמר רב קדירות בפסח וכו' לכאורה אמאי ישברו הא יכול למוכרן אחר פסח לעכו"ם כיון דאין נהנה מן הבלוע. וראיתי אשר הרגיש בזה הא"א. ומה שכ' דאכתי השתא איכא פחות מס' אף אם יבשלו בו יהא משהו עתה אסור ע"ש. לכאורה דבריו תמוהין אף בלא בישול אח"כ ס"ס אינו נהנה מהבלוע. וצ"ל באמת עיקר הכונה דלישראל לא חזי וק"ל

סד) בתוס' ד"ה אמר רב וכו' כבר כתבנו במ"א איזו דרכים ליישב קו' עולם שהקשו איך ס"ד דרב סבר נט"ל אסור הרי עיקר טעמא של מ"ד דאסור היינו משום דגמר לה מגיעולי עכו"ם כמבואר בע"ז (סז:) א"כ לשי' הסוברים דכל היכא דמשהו אסור אף נט"ל אסור. א כ דילמא מש"ה ציותה תורה להגעיל משום דלמא יבשלו בדומינט. ושם בחידושי לע"ז הארכנו בזה. וכאן נכתוב עוד. דהנה הרמב"ם בה' מאכלות אסורות כ' הטעם דנט"ל שרי משום דהוי שלכד"ה ע"ש ולדידי' צ"ל הרי [שלכד"ה אסור עכ"פ מדרבנן א"כ י"ל כיון דכל עיקר הטעם של הנך פוסקים כיון דלא דמי לנבילה שאינו ראוי' לגר דשם גוף האיסור ניתר משא"כ קדירה שאינו ב"י. וכדומה דגוף האיסור אין ניתר רק שפוגם המאכל א"כ אי משהו אסור מאי מהני הפגם. עי' ר"ן כאן וברשב"א בת"ה ע"ש ומעתה י"ל דעכ"פ הוי שלא כד"ה

ועפי"ז י"ל הפי' בגמ' שם דקאמר מ"ט דר"מ דצריך להבין כיון דר"מ מוקי קרא דנבילה בסרוחה מעיקרא א"כ אין לנו קרא להתיר נט"ל. אך י"ל דק"ל אכתי הוי שלא כד"ה ואי משום דעכ"פ אסור מדרבנן ז"א דהא ר"מ קאמר אחד נ"ט לשבח ואחד נט"ל משמע דשניהם שוין דאסורין מדאו'. לכך קאמר דיליף לה מגיעולי מדין. וכן בתר הכי דפריך לר"ש מנ"ל דנט"ל שרי' לא בעי לשנוי משום שלא כד"ה דא"כ אכתי אסור מדרבנן וק"ל. ומעתה ניחא דהפוסקים פסקו דהיכא דמשהו אסור אף נט"ל [אסור היינו נהי דהוי שלכד"ה מ"מ אסור מדרבנן. וא"כ י"ל דרב סבר נט"ל אסור ונבילה מוקי לסרוחה מעיקרא ושלא כד"ה אסור מדרבנן וק"ל. דרך פילפול בעלמא

סה) בד"ה וליעבד וכו' והר"ר יוסף תי' וכו' ע"כ זה אזיל לתי' קמא דתוס' דלעיל וק"ל. והר"י תי'. לכאורה הר"י ע"כ סבר כתי' ב' דלעיל דלתי' קמא תיקשי אף במינו והא שרי וק"ל. אך י"ל דז"א כיון דכל עיקר סברת תוס' דגזירה שאינו ב"י אטו ב"י הוי חששא טובא מחמרינן אף בכלי חרס רק אין מבטלין איסור לכתחילה הוי כמו דיעבד לענין זה א"כ במינו כיון דמשהו אסור הוי רק ההיתר משום אינו ב"י גזרינן שפיר וק"ל

ועפי"ז יש ליישב מה שהקשינו במס' ע"ז על הסוברים כל היכא דמשהו אסור אף נט"ל אסור והקשה