פתח הבית חלק א מד

הפרי הואיל ולא נח י"ל דאיירי במגרר ויוצא ואין להאריך. והא דקמ"ל היינו דלא תימא דצא הוי שב מידיעתו כיון שדעתי להוציא הכלי במזיד וק"ל: [ועפ"ז י"ל ג"כ קו' התוס' שבת (צ ד"ה המוציא) די"ל שם ג"כ איירי כה"ג ולא הוי רק בזא"ז ואתי כמ"ד קלוטה כמי שהונחה או [במגרר] והבן יאי דא"כ אכתי קשה למ"ד אגד יד שמי אגד דלדידי' י"ל שם איירי שהביא כפרה על אחד ואח"כ נודע לו הכלי ואז ודאי חייב אח"כ על הכלי. והא דנקט הש"ס שנודע דאזיל למד אגד יד לא שמי' אגד] [ובחי' לכריתות כ' ליישב עפי"ז קו הגאון הנ"ל ע"ש

] נא) עי' בצל"ח שכ' א"נ דחומש הוי כפרה א"כ נתחייב בחומש רק הואיל ופטור מקרן אמאי נימא מדאגבי' קניא כדפריך הש"ס ריש אלו נערות. וע' פי"ז שם שהק' גם על החומש כן מדאגבי' וכו' דהכי איתא במס' מעילה. ולכאורה ז"א דאינו חייב רק על שעת הנאה וכעת לא עיינתי היטב

נב) ברש"י דה ור"י אמר וכו' אי סבירא להו כר"ש יכו' לכאורה ל"ל ת"ל אף אי סבר כ"ע דהגל"מ כממון דמי אפ"ה שפיר די"ל ר' יוסי סבר בהא כר' יהודא דחמץ אף לאחר זמנו אסור באכילה מה"ת וק"ל ועיין מהרש"א לקמן ע"ב ברש"י ד"ה אי. דאתי רק לאפוקי מריה"ג ע"ש מוכח שסובר דלריה"ג ודאי מותר אחר זמני. וע' פי"ז שהשיג עליו מלקמן. ולהנ"ל הוכיח המהרש"א כן מרש"י כאן וק"ל

נג) ע"ב בגמ' ר"א בר יעקב אמר וכו' לכאורה קשה אמאי לא אמר ג"כ דכ"ע אין פודין וכו' דאי פודין יכול הקדש למכור לכלבים כמ"ש תוס' לקמן יאי דסמיך עצמו על ר"י א"כ קשה על ר"א לקמן אמאי הדר ואמר דכ"ע אין פודין וי"ל וק"ל. וע' בעה"מ שם

נד) שם והדר ר"א בר יעקב וכו' בחי' למס' ב"ק הארכתי קצת במה שכ' האבן עוזר להוכיח מכאן דלא כסברת המג"א (ס"ס תמ"ג) דאם נפקד לא מכר חמצו של המפקיד הוי פשיעה א"כ קשה הא הוי חמץ של ישראל דכיון דלא מכרו קודם פסח פשע רק דיכול לומר הרי שלך לפניך וא"כ במועד הוי באחריותו לענין גניבה דאם נגנב כיון דאינו יכול לומר הש"ל חייב על פשיעה ראשונה וא"כ הוי באחריות ישראל. א"ו דלא כמג"א ע"ש. ודבריו תמוהים דלראב"י למאי דס"ד לא פשע הגזבר כלל כיון דלא יהא אסור כלל אחר פסח וק"ל. ושם הארכנו

ראיתי בצל"ח שהקשה דעכ"פ מדאגבי' קניא והוי באחריות ישראל [וממילא] עובר על בל יראה והוי כמו חמצו של ישראל ואסור אף לישראל אחר. וא"כ י"ל לעולם לא הדר בי' ראב"י ע"ש. ולדידי לא נראה כן נהי דהוי באחריות ישראל עכ"פ אם יחזירנו להקדש יהא מותר אטו משום שהי' פעם אחת שלי יאסר כדי להפסיד הקרש וק"ל

נה) בתוס' ד"ה רב אשי אמר וכו' עי פי"ז שתמה על הרמב"ם שלא הביא כלל דבקדושת בדק הבית אין פודין להאכילו לכלבים. ומכח זה צידד לומר דגרסינן באמת לכ"ע פודין. ואי משום דיכול הקדש למכור לעכו"ם ז"א דאין שייך פדי' רק לישראל ע"ש. וע' בעה"מ שסובר באמת כן שכ' הא דאמר ראב"י דכ"ע אין פודין הוא שלא לצורך דאף אי פודין מ"מ כיון שאסור בהנאה לא מעל אך הרמב"ם (בס' ת"ד סי' רמ"ה) השיג עליו מטעם שכ' תוס' ע"ש וקו' הפי"ז י"ל קצת באופן אחר לפמ"ש תוס' לעיל ד"ה אין פודין. דכל שראוי לישראל מותר להאכיל אף לכלבים א"כ י"ל ודאי כיון שראוי להסיקו תחת תבשילו לישראל שרי ג"כ להאכיל לכלבים א"כ לר"א רק גבי חמץ הואיל יאסור להסיקו וכו' שפיר שייך אין פודין אבל בעלמא היכא דשרי להסיק וכו' אף לכלבים פודין ור' יוסף דאמר לעיל לל"ק דפליגי אי פודין וכו'. י"ל כסברת מהרש"א דר"י סבר אף להיסק אין פודין א"י כמ"ש המהרש"א לדעת התוס' דלר"י באמת כ"ע סברי כרבנן ומ"ד פודין הייני לכלבים נכרים הקדש ימכרנו לנכרים וק"ל. וק"ק לסברת מהרש"א ל"ל לכלבים נכרים הא יכול הקדש למכור לאכילה לנכרים וק"ל ולכאורה עפ"י הנ"ל יתיישב גם קו' תוס' מה שהקשו דאם יפדנו ישראל יהא עובר על ב"י. ולכאורה כיון דמותר בהנאה רק דישראל לא יוכל לפדותו ממילא מותר למכור לנכרים והוי כמ"ש תוס' לעיל בד"ה אין פודין לענין טריפה שנתערב הואיל והי' מותר לישראל אם הי' ניכר

ומיושב דעת הרמב"ם שפוסק דאם קנה חמץ בפסח עובר על ב"י וק"ל

נו) עי' מ"ל (פ"ד מה' מלוה הי"ד) שהביא בשם הגהות מרדכי שכ' נר למאור או לשאר מצות אסור להלות בריבית ואין להביא ראי' מהא דאוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופ"ה הטעם משום דהקדש יכול למכור לעכו"ם דלאו בר מיעבד מצוה הוא וכו' וכ' המ"ל הטעם דאין להביא ראי' משם דיש לחלק בין הקדש למצוה. ותמה ע"ז דא"כ הו"ל לאתויי ראי' מהא דאמרינן פ' הזהב אין ריבית להקדש ולדחוי כנ"ל ע"ש. ולכאורה י"ל כונת הגהות די"ל כפי' תוס'. ומ"ד מעל משום דחזי להיסק. ואפשר גרסינן דכ"ע פודין וק"ל. ולכאורה לפמ"ש לעיל דלבעה"מ אסור הקדש למכור לנכרי א"כ הא דשרי ריבית בהקדש י"ל מקרא ממעט לה אחיך ולא הקדש מק"ו. או נאמר סברת בעה"מ כמ"ש הפי"ז דלא מיקרי פדי' וק"ל

נז) עוד נזכיר לעיל בתוס' בד"ה אין פודין וכו' כ' והכא משמע דאיירי בקדושת דמים וכו'. ולכאו' קש' ת"ל האיך משכחת לה כלל בקדושת הגוף. וצ"ל בלחמי תודה. ואכתי קשה אי ס"ד בקדושת הגוף מ"ט דמ"ד לא מעל הרי כ' תוס' ישנים בכריתות (יג: ד"ה ואשם אחד). ואף נותר דלא שוי' מידי מ"מ בקדושת הגוף מעל וכאן איירי בקדושת דמים ע"ש. וא"כ ע"כ לא איירי כלל בקה"ג דא"כ מ"ש מנותר. ואם נאמר דמיירי בתודה שעדיין לא נשחטה הזבח א"כ הדר הוי ק"ד. וגם בלא"ה קשה לי לכאורה בק"ג לא שייך פדיון אם אין בו מום. ולומר הואיל ונאסר בהנאה הוי מום זה דוחק. והואיל ואינני בקי בדינים אלו לא אאריך בזה

עוד קשה לי קצת על הש"ס דקאמר והדר בי' ראב"י הרי מבואר בביצה (יט:) ראב"ש אומר אין מביאין תודה בחג המצות משום שמביא קדשים לבית הפסול וכו' א"כ מוכח דסבר דחמץ הקדש אסור דלכאורה בעלים משלחן גבוה קא זכו א"כ מוכח דחולק

נח) בתשו' שאגת ארי' (סי' צח) שם פילפל הרבה בדין עשה דוחה ל"ת וכבר הרחבנו בדיבור בזה בה' פסח בענין מצה של טבל. ומה שהקשה בתשו' הנ"ל ע' תוס' דקדושין (לח.) שכ' דעשה דלפני הדיבור אינו דותה ל"ת דלאחר הדיבור וע"כ זה דוקא אם לא נישנית העשה כמ"ש גם הרי"ט בחידושיו לקדושין שם דאל"כ קשה מריש יבמות בסוגיא דעלי' דמוכח שם דלפני הדיבור עדיף. א"ו כנ"ל. וא"כ הקשה הרי מצה ג"כ נשנית כדאמר ר"פ כל שעה שבעת ימים תאכלו מצות היינו לקובעו חובה ע"ש. וקצת י"ל דדוקא אם גלי קרא אחר הדיבור ג"כ בלשון עשה אבל הך דשבעת ימים וכו' מחמת יתורא אמרינן דאתי ללילה ראשונה לא מיקרי נשנית וק"ל

גם מה שצידד שם בתשו' הנ"ל לומר לפי מאי דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת או מיתה ה"ה אף במידי דרבנן בכה"ג ג"כ לא דחי כיון דאם הי' דאורייתא הי' מחייב מיתה עשו חיזוק ע"ש. ולכאורה יש לפקפק בזה. וכעין זה מצינו גבי מכירה בתו לקרובים שאינן ראויין ליעד אמרינן התם במידי דרבנן כיון דעכ"פ קידושין תופסין מהני מכירה ואין להאריך פה