פתח הבית חלק א מג

ל"ק כ"כ דנימא [דצריך] להנך דלעיל די"ל ה"ה באמת דמה לי לקובעו חובה או להנך דלעיל וק"ל. רק עכ"פ קשה למסקנא לר"ש הרי צריך היקש להנך דלעיל. אך י"ל לר"ש קשיא לי אכתי אי ס"ד כר"י נהי דצריך היקשא לדרשות הנ"ל אכתי ל"ל בערב לקובעו חובה ת"ל הרי ידעינן לה מהיקשא כיון דאין היקש למחצה א"ו דמש"ה כ' בערב וכו' כי היכי דתיהוי שבעת ימים מיותר וניתי ההיקש דלא כר"י דלא הוי ידעינן לה מאין היקש למחצה כנ"ל מחמת משמעות דעליו וכו' ואף דעדיין קשה הרי באמת צריכה היקשא להנך דלעיל וע"כ צ"ל דהנך דרשא לאו דוקא כמו שתי' באמת האחרונים ע"ש ולכך פריך שפיר לר"י הא נפקא לי' מבערב וכו', א"כ ל"ל בערב לכך משני לטמא וכו' וי"ל באמת ההיקש אתי להיות עשה לאחר הדיבור או לשאר דרשות ולא קשה ל"ל בערב וכו' דאתי טמא דהי' נ"מ גם קודם הדיבור כנ"ל

ומעתה י"ל ודאי כיון דטמא וכו' אוכל מצה אף דאינו בפסח חזינן דמצה לא תלי בפסח ילפינן דורות ג"כ רק עיקר מה דמשני היינו דהי' נ"מ לפני דיבור: וא"כ שפיר כ' הרמב"ם דידעינן מבערב וכו' לקובעו חובה. אך לפ"ז ק"ק דס"ס הרי כתיב גבי ערל ובן נכר ישוב לא שייך תי' הש"ס כיון דילפינן מהדדי להנ"ל. גם צריך לעיין בזה דלא שייך לומר דילפינן דורות מטמא וכו' הרי טמא ושהי' בדרך וכו' אוכלין גם מרור ודורות מרור דרבנן. גם צריך יישוב דאף דהי' נ"מ קודם מ"ת ג"כ מ"מ למה כתבי' רחמנא כמ"ש המפרשים גבי נאמרה ונשנית דהכונה למה חזר וכתבי עי' רא"ם פ' בראשית ע"ש

מו) נזכיר ג"כ מה דאיתא בס' שאגת ארי' בדיני חמץ (סי' צ) בישראל ונכרי שותפין דחלק ישראל מותר אחר פסח משום דאין ברירה והוי ספק שמא הגיע לו חלקו של עכו"ם ושרי מספק דרבנן ע"ש. והרבה יש לפקפק דא כ גם חלק נכרי מותר מספק והוי כמו חד בחד שנתערב דאסורין שניהם והבן. גם י"ל דס"ה הוי כאילו נטל ישראל חליפי איסורי הנאה וזה יש לדחות ועי' היטב

מז) דף כט ע"א בגמ' ויליף שאור דאכילה משאור דראי' וכו' לכאורה צריך להבין א"כ לראב"י יהא מותר בחמץ של ישראל חבירו כמו לענין ראי אינו עובר בשל ישראל חבירו ג"כ וכדמשמע בפוסקים (ס"ס תמג) ע"ש וא"כ באכילה ג"כ כן. וא"כ אמאי לא חילק התנא דמתניתן בישראל גופי' בין שלו לשל חבירו. ולומר דבשאור דראי' ג"כ דוקא על של נכרי א"ע אבל על ישראל חבירו עובר. זה דוחק גדול דלא משמע כן מכל הפוסקים. אח"ז ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה. וכבר ציינתי במ"א דיש ספק בסוכה דקיי"ל סוכה שאולה כשירה וכן לולב בי"ט שני אכתי אם הוא דוקא עכ"פ של ישראל אחר ולא של עכו"ם ולכאורה אם נאמר כאן דלך ממעט דוקא של נכרי גבי ראי' אבל של ישראל חבירו אסור א"כ קשה קצת גבי סוכה ל"ל קרא לרבוי שאולה ת"ל הא לך ממילא לא ממעט רק של נכרי. ואי די"ל דקרא אתי לרבוי אף ש"נ ז"א דהרי יליף לה מכל האזרח וכו' ושם בישראל איירי וק"ל. ושם הבאנו דעת בעל קרבן חגיגה שסובר דיש מקום לומר אף בי"ט שני בעי דוקא דין ממון ואף דשאול כשר שאני דעכ"פ שוה ממון לישראל אחר ומצאתי [שוב] בתשו' הרא"ש הנדפס מחדש כן דבנכרי שאול פסול ואין להאריך פה. ונראה דודאי בראי אף בשל ישראל חבירו אינו עובר אבל באכילה אין סברא לומר כן כיון דכתב כל מחמצת לא תאכלו בלשון רבים דמשמע אף של זה לזה וק"ל

מח) בתוס' ד"ה ויליף שאור וכו'. עי' מג"ש שצידד ליישב קו' תוס' די"ל כגון שהישראל אלים ולא ישלם להעכו"ם ולעולם בגזל וכו'. עוד תי' די"ל דהגל"מ לאו כממון דמי ואף דבראי' מרבה לה הש"ס מלא ימצא גבי אכילה לא רבי ע"ש. ולכאורה הי' לו לתרץ בפשיטות למ"ד גזל עכו"ם מותר א"כ לא שייך לומר דחייב באחריות ואפ"ה עכ"פ אינו שלו כמו שצידד המג"א בא"ח וסי' תרלז) לענין סוכה נהי דגזל עכו"ם מותר מ"מ אינו שלו ע"ש. אך י"ל כיון דס"ס רצונו להחזיקו כמו שלו לא גרע מדבר הגל"מ דרבי לה קרא לענין ראי' א"כ כמו כן לא מהני מה שתי' בישראל אלים וק"ל. עי' פי"ז שהקשה אכתי הא קני בשינוי ע"ש. זה יש לדחות דאתי בב"א. ומנ"ל דהתורה הקפידה ע"ז דילמא דוקא אם הי' תחילה שלו טרם אכילתו יק"ל

בא"ד מיהו קשה הקדש האיך וכו' ולכאורה משכחת לה בלחמי תודה עי' פי"ז

מט) בד"ה מאן ר"א וכו' לקמן בסוגיא דתרומת חמץ הארכנו בזה. עי' מהרש"א שהבין מדעת רש"י דלא קיימ"ל כחזקי' ואף חייבי מיתות שוגגין חייבין. אכן לא משמע כן אלא דרש"י סובר דנהי דאיתקש כרת למיתה מ"מ לענין שוגג לא איתקש. וכ"כ להדיא הרמב"ן במלחמות בכתו' ריש א"נ ע"ש. ומאי דקשה ממתני' דמגילה פ"ק דתנן התם אין בין שבת ליה"כ וכו' וקאמר הא לענין תשלומין זה וזה שוין מני ר"נ בן הקנה וכו ואכתי [נ"מ] אם שוגג בחי' למגילה שם הארכנו קצת. ב"ה ועי' סי"ז בכתובות שם לכאורה קשה על תוס' כאן למאי שתי' בסוף דסוגיא דהכא אזיל כרבנן אמאי לא תירצו טפי דאזיל הכא לרבנן דסוברי' לר"נ כרת פוטר ולא מיתה בידי שמים וק"ל

נ) בד"ה רנב"ה היא וכו' בחי' לכריתות הארכתי שם ליישב מה ששמעתי בשם הגאון אב"ד דק"ק פראג ז"ל לפי תי' התוס' כאן א"כ אמאי תני התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' וכו וקאמר ר"מ אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ות"ל כיון דהוי חייבי מיתות שוגגין א"כ פטור מאשם מעילה כיון דפטור מממון ועתה ראיתי זאת בספרו צל"ח בשם הגאון אב"ד דק"ק פפברשא. ובחי' הנ"ל הארכתי קצת. ותוכן התי' די"ל בקדושת הגוף לא שייך זה כיון דבלא"ה נותר לא שוה מידי ואפ"ה קדושה הגוף שאני כמ"ש שם תו'. א"כ לענין זה י"ל ג כ דגרע וק"ל

ועי' מהרש"א היטב שהבין בכוונת תוס' שפי' כאן כפי' רש"י דאיירי שהי' מזיד בחמץ דאי בשוגג א"כ אמאי לא הקשו מכל חייבי חטאת דהוי על שוגג אף אי הי' במזיד א"ו לענין קרבן לא הקפידה תורה א"ו כפי רש"י. ובאמת לא ס"ד משום קלב"מ רק משום דלא הוי שב מידיעתו ע"ש. ולכאורה צ"ע דא"כ האיך תלי כלל הפלוגתא בדר"נ בן הקנה אטו משים דסבר רנב"ה דכרת כמו מיתה הוי טפי לא שב מידיעתו ומ"ט דת"ק וק"ל. ולכאורה לפי סברת המהרש"א דהתוס' סברי כאן כפי' רש"י ל"ל לדחוקי הטעם משום לא שב וכו' נימא פשוט נהי דגלתה התורה קרבן בחייבי מיתות שוגגין לענין מזיד לא גילתה כמו דאמרינן לענין מעילה כנ"ל וק"ל אכן זה ג"כ דוחק דנימא תוס' כאן סברי כפי' רש"י. ע"כ דיותר נראה דסברי תוס' דנהי בשגגת עבירה עצמה גלי קרא דחייב קרבן וא"כ במעילה דלא הוי כרת מנ"ל דהוי גזיה"כ אף במקום כרת או לרבנן אפילו מיתה בידי שמים לא הוי א"כ אין כאן גזיה"כ כלל מנ"ל דגבי מעילה הוי גזה"כ נהי דכל חייבי כריתות ומיתות הוי גזה"כ להיות שוגג שלהן בקרבן דילמא במעילה לא הוי גזה"כ רק הואיל ובמזיד לא הוי בכרת א"כ כיון דהוי ג"כ חמץ נהי דחייב על שגגת חמץ קרבן על מעילה לא חייב. לכך הביא ראי' מהא דהמוציא אוכלין בכלי אף דהוי מזיד על הכלי מנ"ל דהוי גזה"כ על המזיד. א"ו דהסברא היא כן דלא אמרינן קלב"מ לענין קרבן וק"ל. אף שיש לפקפק על כל זה מ"מ יש מקום לומר כן וק"ל

דרך פילפול אמרנו ליישב קו' תוס' למ"ד אגד כלי לאו שמי' אגד עי' שבת פ' המצניע. א"כ משכחת לה שהוציא בכלי פירות וכשהוציא מעט לחוץ כבר נתחייב על שגגת הפירות אשר הם בחוץ ועדיין לא נתחייב על הכלי כיון שעדיין לא הוציא כולה. ואי משום דלא נתחייב עדיין על