פתח הבית חלק א מב

[וי"ל קצת יותר ביאור הכונה דיסיק כדרך מסיק ולא ישליך הכל בב"א תוך האש אבל לא אם אין לו עכשיו תבשיל שימתין עד שיהי' לו תבשיל זה לא נראה. והוכיחו כן דכה"ג שרי להסיק כדרך. דאל"כ אטו לריה"ג דסבר מריצה לפני כלבו בפסח אטו מי נימא דצריך שיראה שיאכלנו הכלב לאלתר וגם אם יהי' חתיכה גדולה אסור א"ו כל שהוא עושה כדרך ש"ד. ובזה ניחא ג"כ מה דקשה טובא מה שהקשו תוס' שם אח"כ לריה"ג וכי לית לי' אור לי"ד וכו' וקשה ת"ל הרי איכא תוך פסח בל יראה וכו' וע"כ כונתם דעכ"פ יהא רשאי להשבית כדרך רק מאור לי"ד וכו' הקשו שפיר דמשמע שיבער הכל בב"א. ועי' עוד בזה היטב]

אכן הבעה"מ י"ל דלא כבר כן אבל ודאי להסיק חמץ תחת תבשילו בבת אחת לאחר חצות מותר ולכך סובר דהוא אסור לקדש אשה כיון דס"ס הוא נהנה מדבר בעין אבל אם עבר וקדש לגבי דידה שויה דהיא יכולה להסיק וכו' ולפקפק מטעם כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד דהיא נהנה באיסור יש לדחות וק"ל

ועפי"ז יש ליישב קצת גם קו' הרמב"ן דנהי דשרי להסיק וכו' מ"מ כיון דאין ההנאה רק בשעת שריפה לא מיקרי שלו כאשר הארכנו בזה לעיל בשם תוס' שבת ומכילתין. וקצת יש לפקפק ע"ז דאם אין שלו ובפרט לפי כברת תוס' לעיל (ה. ד"ה ואומר וכו') דהוי כמו כהנים משלחן גבוה קא זכו וכו' א"כ אף האשה לא תהא מקודשת דהוי כמו מקדש במעשר שני למ"ד ממון גבוה וי"ל וק"ל

עוד אמרנו ליישב קצת קושית הרמב"ן די"ל באמת אף דהותר באכילה לגמרי אחר חצות מ"מ כל שעה שמקיימו עכ"פ עובר על תשביתו רק אם אוכלו זה גופי' השבתה וא"כ גזרו חכמים אף לפ"ז תחילת שש לשורפו משום שמא יטעה שעה אחת ויעבור על עשה וא"כ תו לא קשה נבטלי' בשית דס"ס כבר חל עשה מדרבנן שיב לא מהני הביטול על מה שעבר והבן זה. רק די"ל שכ' דלעיל אזיל לרבנן דאמרי חמץ מהנקברין א"כ ג"כ י"ל דהי בכלל עשה והא דאמרו חכמים מפרר וכו' י"ל זה רק מדרבנן כמו שאר נקברין ואין עובר כל שעה כמו על שאר נקברין כאשר הארכנו לעיל בזה אבל אנן י"ל קיימ"ל כר"י דטעון שריפה א"כ בלא"ה ל"ק כנ"ל וק"ל

מב) שם תוך זמנו בכרת ולאו וכו' קשה מדוע שני בלישני' ר"י נקיט תוך זמנו בלאו וכרת. אכן י"ל קצת דהאוכל חמץ בין השמשות הוי ספק כרת ומלקות לא מלקינן מספק אבל כרת קמי שמיא גליא לכך הוי כרת תחילה אבל לר"י הוי אף לפני זמנו בלאו הוי לאו תחילה וק"ל

מג) בתוס' ד"ה חד תוך זמנו וכו' וא"ת ולחזקי' וכו' קצת י"ל דהוי ק"ו מנותר. רק העולם מתרצין קו' פי"ז שהקשה על חזקי' לעיל שאמר מנין לחמץ וכו' ואמאי לא יליף מנותר די"ל היא הנותנת הואיל והיא אמרה תורה דעבר על בל יראה מסתברא דשרי בהנאה דאל"כ הרי אינו ברשותו ומה"ת נאמר דהוי גזה"כ וק"ל. א"כ כיון דאיכא קרא לתוך זמנו ממילא ילפינן שפיר מנותר לפני זמנו ולאח"ז וק"ל

מד) בגמ' ר"י אומר תמה על עצמך וכו'. בני הנבון החתן זלמן שיחי' אמר ליישב הלשון עפ"י סברא הנ"ל דקשה לי ת"ל כיון דאסרה תורה בב"י מסתברא דשרי בהנאה. אך דילמא לעולם אסיר בהנאה ואפ"ה מיקרי ברשותי הואיל ויכול ליהנות פחות כחות משיעור. לפי מה שנסתפק המ"ל אי פחות משיעור אסור בהנאה מן התורה. וכבר הארכנו ב"ה במ"א. [עי' לעיל אות ה' ט'] אך ר"ש לשיטתו קשה שפיר דאיהו סבר כל שהוא למכות ומשמע ה"ה הנאה שפיר תמה ע"ע ונכון. ור"י לדידי' באמת טעמו משום לך כמבואר בש"ס לעיל (כג.) ע"ש

ועפי"ז י"ל קו' תוס' שם שהקשו לחזקי' לא ליכתוב לא יאכל בצירי ולא ניבעי לך ע"ש. די"ל דהוי ס"ד למילף מנותר רק דלא ילפינן כסברא הנ"ל משום היא הנותנת כנ"ל ומעתה י"ל אי לא דכתיב לך לא הוי מוקמינן אידך לך למעוטי של אחרים וכו רק הוי מוקמינן לה להתיר הנאה ואי דא"כ לא ליכתוב גם אידך לך. ז"א כיון דשוב אין קרא כלל להתיר של אחרים וא"כ הוי ס"ד דאף חמץ של הפקר עובר ולא הוי שייך כלל לומר היא הנותנת והוי ילפינן שפיר מנותר וק"ל

מה) שם בגמ' ור"י הא נפקא לי' לקובעו חובה מבערב תאכלו וכו' עי' תשו' שאגת ארי' סוף ה' חו"מ שהקשה ת"ל הרי אכתי בעי קרא דתיהוי עשה לאחר הדיבור כדי דלידחי לא תעשה כמבואר בתוס' בקידושין (לח. בד"ה אקרוב) שהקשו בשם הירושלמי ליתי עשה דמצה ולידחי ל"ת דחדש ותי' דהוי עשה דלפני הדיבור א"כ לכך אהדרי' ע"ש. ולכאורה הי' נ"ל דאכתי קשה עכ"פ ל"ל בערב תאכלו וכו' דאי לדורות ידעינן לה משבעת ימים וכו' וק"ל אכן יש לפקפק ע"ז דצריך להבין מאי דמשני הש"ס האי למעוטי טמא וכו' א"כ קשה נמי אכתי ל"ל קרא כיון דמרבינן אף בזמן הזה משבעת ימים א"כ ממילא ה"ה טמא וכו'. אך זה י"ל די"ל ס"ד שאני טמא ושהי' בדרך רחוקה הואיל ויש להן תשלומין ס"ד שימתינו עד פסח שני. עי' לקמן (קכ.) ברשב"ם ע"ש. ומערל ג"כ לא קשה דהרי צריך קרא כדי ללמד שיאכל גם מרור ובזה י"ל ג"כ לטמא צריך קרא וק"ל:] ודוחק לומר דטמא וכו' גרע הואיל ואין ראוי לבילה זה דוחק. עי' לקמן (קכ.) לראב"י אמרינן מצה בזה"ז דרבנן ואפ"ה טמא וכו' אוכל הואיל ואיכא זמן פסח עכ"פ. וא"כ ע"כ צ"ל דזה לא קשה דלא נימא לפני הדיבור וא"כ הדרא הקו' לדוכתי'. אכן קצת י"ל דצריך להבין מה שהקשה הר"ן הביאו המג"א (סי' תעא) דל"ל קרא בערב וכו' ת"ל הלא בלא"ה חייב לאכול כזית פת משום יו"ט. ולהנ"ל קשה ת"ל דבעי קרא לעשה דודאי הא דשמחת יו"ט לא מיקרי עשה דאל"כ קשה אכתי קו' הירושלמי הנ"ל. ומה שתי' דהוי לפה"ד ת"ל אכתי משום שמחת י"ט חייבין ושוב לא שייך תי' הר"ן דיכול לאכול מצה עשירה דאכתי דחי איסור חדש א"כ ודאי טוב יותר לאכול מצה תמורה לצאת גם ידי חובת מצה. א"ו כל היכא דאיכא למידרש לא דרשינן כה"ג דאתי לעשה וכמו כן מצינו בכמה דוכתי וק"ל: אבל באמת י"ל כפי מה שכ' בתחילה דעיקר הקו' ל"ל דבערב תאכלו וכו' ואפ"ה משני שפיר לטמא וכו' דעכ"פ זה הי' נ"מ גם לפני הדיבור וא"כ לא שייך ל"ל קרא כיון דלאחר הדיבור קבעו חובה. ז"א דאכתי נ"מ גם לפני הדיבור אם יתרמי טמא וכו' משא"כ אי לא אתי כלל קרא דבערב רק לקובעו חובה בזמן שאין פסח תקשי שפיר הרי ידעינן לה משבעת ימים וכו' דהרי בין פסח ראשון למתן תורה לא הי' זמן שאין בו קרבן פסח וק"ל

ועפי"ז י"ל דעת הרמב"ם (פ"ו מה' חו"מ ה"א) דמצה חובה מבערב וכו' והקשה הלח"מ הרי איהו פסק כר"י בלפני זמנו א"כ ע"כ משבעת ימים מפיק לה ע"ש. ונ"ל עפ"י מה דקשה עוד והרגישו בו אחרונים דמאי פריך כלל לר"י היקשא ל"ל וכו' ת"ל הרי מפיק לה מהיקש דנשים חייבת במצה וכו' מכל שישנו בב"ת חמץ וכו' וכן דאין יוצאין באורז ודוחן הואיל ואין בא לידי חימוץ וא"כ צריך היקשא להכי. וי"ל דבאמת בלא"ה קשה לר"י דאמר היקש אתי לקובעו חובה ת"ל הרי אין היקש למחצה וא"כ קיש נמי להא דאין נוהג רק בשעה שישנו בקום אכול וכו' וצ"ל דודאי לשון עליו משמע בזמן שחיטת פסח רק אם הקישא מיותר ע"כ מפקינן ממשמעותי' אבל אם אינו מיותר לא שייך בהא אין היקש למחצה כיון דמשמעות עליו כן וק"ל. וכן כתבו האחרונים ע"ש. ועי' שער המלך (פ"ו מה' חו"מ) ע"ש. וא"כ ודאי הא דפריך לר"י הקישא ל"ל