פתח הבית חלק א מא

וא"כ איכא למיפרך כנ"ל וק"ל. וכבר רמז לזה הפי"ז ע"ש

לז) עי' רמב"ם שפסק שורפו או פוררו וזורה לרוח או מטיל לים ועי' כ"מ שכ' שפסק כרבה ועי' פ"ז מה' ע"ז מה שהבין הרמ"ך שם ע"ש. ועי' מג"א א"ח (רס"י תמ"ה) שתמה הרי כל הנקברין לא ישרופו ע"ש. ולכאורה י"ל קצת די"ל כונת הרמב"ם שורפו או פוררו וזורה לרוח וכו' היינו אם שורפו א"צ לפרר רק זורה לרוח אח"כ האפר ואם אין שורפו אז צריך לפררו ואח"כ לזרות לרוח ואם מטיל לים א"צ לפררו כר"י וק"ל

לח) דף כח ע"א ברש"י ד"ה ואתה אומר וכו' אאשם תלוי קאי וכו' במס' חולין אמרנו דקשה טובא על שיטת רש"י כאן שפי' דפלוגתא ר"י ורבנן היינו באשם תלוי שנמצא בו פיסול והרי מבואר שם בכריתות דמחלוקתם באם נודע לו שלא חטא. ועי' רש"י סוף תמורה פי' ג"כ כן וכן בת"כ פ' ויקרא. ולכאורה נראה דהוכרח רש"י כאן לפרש כן כמו דלא מייתי מחטאת עוף דאינו בא רק על ספק. ולכך פי' רש"י אאשם תלוי קאי אף די"ל גם מטעם אחר מ"מ הי' קשה לרש"י הרי אשם תלוי ג"כ רק מספק. עי' היטב רש"י סוף תמורה ובכריתות דאם נהנה מאשם תלוי הוי ג"כ רק ספק ע"ש. לכך פירש"י שנמצא בו פיסול ואין להאריך פה

לט) עי' רע"ב בפי' המשנה שפי' טעמא דר"י דגמר לה מנותר דישנו בכרת ואסור גם בהנאה ורבנן סברי חלבו של שור הנסקל יוכיח ע"ש. ואמאי לא פי' כפי המסק' דהרי קשה לר"י ג"כ נימא חלבו של ש"ה יוכיח ועוד הרי ע"כ טעמו דר"י מכח ק"ו דאי מה מצינו תיקשי אשם תלוי לדבריו יוכיח. וקצת נ"ל דבאמת י"ל הא דקאמרי רבנן יוכיח י"ל לא סבר זה דאין זה דומה לשאר יוכיח דעלמא דכיון דשור הנסקל לחודי' אינו בשריפה דלא מצי למילף מנותר דלית בי' כרת וכן חלב לחוד אין בשריפה הואיל ולית בי' איסור הנאה ואל"כ משום דאיתרמי שניהם יחדיו יהא בשריפה זה אין סברא כיון דהאמת הוא מחמת שני שמות איסורין משא"כ חמץ בחד דבר ולכך לא סבר ר"י זה לפירכא. ומה"ט לא קשה ג"כ דנימא אשם תלוי יוכיח דמה לא"ת שאין בו כרת. ואי משום חלב י"ל כנ"ל וק"ל. רק דעדיין קשה על הרע"ב אמאי לא פי' כמסקנא דהמה מצינו משום בל תותירו. אך ז"א כיון דאכתי תיקשי ר"י לדידי' אשם תלוי יוכיח א"כ ע"כ צ"ל כנ"ל א"כ א"צ כלל למה מצינו משום בל תותירו דשפיר מ"ל כתחילה וק"ל

מ) גם נזכיר לפי מה שביארנו לעיל די"ל חמץ דאסור בהדלקה אינו רק דרבנן א"כ קשה הא דאמרינן לעיל שני דברי' אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב וכו' ת"ל מנ"ל הא דילמא מן התורה הי' שפיר ברשותו דנהי דאסור בהנאה הא שרי בהסקה ובאמת עכשיו דאסרו חכמים נימא דליכא ב"י דכיון דאסרו רבנן הוי כמו דאורייתא כמו דאמרינן לעיל לענין חיטי קורדיניתא. וא"כ נימא דעכשיו ליכא כלל בל יראה אף דודאי אין סברא לומר כן באמת רק הכל טעמא מאי. אך לפמ"ש תוס' לעיל (ה.) הנ"ל וכן בשבת (כד: ד"ה לפי) ניחא דכיון דאין ראוי רק בשעת ביעורו לא מקרי תו שלו. אך לפ"ז קשה א"כ בסוכה (לה.) דפריך התם למ"ד לפי שאין בה דין ממון הא תרומה טמאה חזי' להסקה וכו' ומאי פריך ס"ס זה לא מיקרי לכם כמו גבי חמץ דכתי' ג"כ לך ואפ"ה לא מיקרי חמץ לך הואיל ואין ראוי רק בשעת ביעורו א"כ מ"ש לכם דאתרוג. וקצת יש מקום לומר דודאי דלמ"ד לפי שאין בה דין ממון היינו בגוף הדבר צריך שיהא בו שיווי ממון. ועי' תוס' לקמן (כט. ד"ה אין) דמתחילה תלו הא דאפרן מותר אי הוי ממון במחלוקת בדבר הגורם לממון לאו כ"ד וממנו) אי גזלו ממנו חבירו חייב לשלם לו מן התורה אף אי נימא דינא דגרמי אינו רק דרבנן. ויש לספק קצת בזה ואין כאן מקומו וא"כ י"ל אפשר בשלמא בחמץ דאתה רואה של אחרים ואם כן לא עבר רק עד שיהי' שלו ובכהאי גוונא לא מיקרי שלו דהוי רק כמו כהנים משולחן גבוה קא זכו להכי לא עבר. אף דלפמ"ש תוס' במכילתין (כב) כנ"ל דבעי דוקא קרא לאסור הדלקה מכלל דסברת חמץ דשרי א"כ כיון דשרי מסברא א"כ דחוק לומר דהוי כמו כהנים משלחן גבוה זכו. אך י"ל כן מ"מ. וא"כ גבי לולב ואתרוג דשאול בי"ט שני כשר רק דעכ"פ צריך שיהא שוה ממון א"כ כיון דראוי בשעת שריפה עכ"פ שוה ממון ופריך שפיר. אך באמת תוס' שם כ' דמשום הני טעמא דדין ממון או היתר אכילה אין אסור רק בי"ט ראשון ומתני' איירי בי"ט ראשון. וא"כ הדרא הקו' לדוכתי' אך לדעת הרמב"ם שם ניחא שסובר דאף בי"ט שני פסול עי' מג"א (סי' תרי"ט ס"ק כ') ומתני' דתני של תרומה טמאה פסול הוי ג"כ בי"ט שני דפסק ותני ל"ש בי"ט ראשון ול"ש בי"ט שני כמו דפריך הש"ס ריש לולב הגזול עי' תוס' שם. ומעתה פריך שפיר ומוכח כדעת הרמב"ם וק"ל

עוד נאמר בלא"ה קשה מאי דפריך הש"ס שם הא חזי להסיקה וכו' הרי אין שורפין קדשים בי"ט וכיון דהשתא לא חזי תו לא מיקרי שלו כמו דאמרינן לקמן (כט.) דלר"ש דחמץ לאחר הפסח שרי אפ"ה לא מעל הואיל והשתא לא חזי הוי רק גורם לממון א"כ גם התם נימא כן. א"ו כדעת הרמב"ם הנ"ל ואיירי אף בי"ט שני ופריך שפיר. והרבה צריך להתיישב בענינים אלו ולכשיזכני ה' עוד אנופף ידי בזה אי"ה

ומה שיש לפלפל בענינים אלו כיון דילפינן חמץ מנותר א"כ נימא כמו דנותר אסור בהדלקה מן התורה כמו כן חמץ לא משמע כן. עי' מתני' דסוף תמורה. ומשמע דודאי לא ילפינן מנותר רק לענין שריפה אבל לא לענין איסור הנאה וק"ל. ועי' פי"ז לעיל (דף ה' ודף כב)

מא) ע"ב בגמ' ומשעה שאסור באכילה וכו'. ע' בעה"מ שפסק כר"ש ומותר באכילה ואם קידש אשה מקודשת ואעפ"כ כ' דבשעה ה' תולין ושש שורפין והיינו דעכ"פ אסרו חכמים לכתחילה ע"ש היטב. וצריך להבין דבריו כיון דעכ"פ אסור לכתחילה א"כ לא יהיב לה מידי דהא ג"כ אינו רשאי לכתחילה ליהנות. ולומר דתשביתו הוי מ"ע שהז"ג ואין נשים מצוות וכאן כל העיקר האיסור מחמת תשביתו זה דוחק גדול כל כי האי הי' לו לבאר. והדברים עמוקים די"ל בעשה. כי האי דהוי לאפרושי מאיסורא אף נשים מצוות ואין להאריך. ועי' ב"ש בא"ע (סי' כ"ח ס"ק) שם כ' ליישב דעת הש"ע שכ' די"א חמץ דרבנן הוי ספק קידושין היינו משום דעת בעה"מ. ופי' כונתו דאסור רק מדרבנן ולענין קידושין הוי תרי דרבנן דחיטי קורדניתא הוי נוקשה ע"ש. ועי' ח"י על ה' פסח (סי' תמ"ג) שתמה עליו מה שסיים אסור באכילה מדרבנן דמשמע דשרי בהנאה א"כ הדר הוי קידושין ע"ש. ולפי פי' הב"ש הנ"ל ל"ק מידי מה שהקשה הרמב"ן במלחמות דא"כ הרי קיי"ל הבודק צריך שיבטל והדרא קו' הש"ס לדוכתי' ניבטל בשית ע"ש. ולהנ"ל ניחא כיון דעכ"פ אסור מדרבנן ואף די"ל דס"ס כיון דלאחרי שש הוי רק דרבנן א"כ תחילת שש הוי תרי דרבנן זה דוחק דכולי' חד וגם לענין ביטול אין חילוק וק"ל. אכן כ"ז דוחק בכונת הבעה"מ. ונ"ל כונתו למדקדק בלשונו דלכתחילה אסרו חכמים לאכול וכו' והיינו משום אף דאכילה השבתתו מ"מ חיישינן שמא יאכלם לאט מעט מעט וכה"ג סובר הבעה"מ דעכ"פ עבר על עשה דתשביתו. ומטעם זה ק"ק לי באמת על תוס' ד"ה רש"א שכ' להוכיח (לר"י) [לר"ש] דאסור להסיק מעט מעט מטעם גיירה וכו' ות"ל הרי עובר כל שעה אעשה דתשביתו. וצ"ל דסברי כיון דהתחיל בהשבתה מיקרי כן דרך השבתה ומטעם זה היי ס"ד לר"ש להתיר לאכול מעט מעט עד הלילה וק"ל: