פתח הבית חלק א מ

ורבנן א"כ ק' טובא עי' פי"ז ושאג"א (סי' פ"ז ושאר סי' שם) ובאמת לדעת הפוסקים דאם מוציא מרשותו סגי דחמצו של ישראל בבית נכרי אינו עובר רק דמ"מ לא מקיים עשה דתשביתו ניחא דלענין ב"י בהוצאה מרשותו סגי וכן העלה בתשו' ש"א הנ"ל. אך דצריך להבין הכל טעמא מאי כמו דלענין ב"י מהני הונאה מרשות הואיל וכתיב בבתיכם כמו כן גבי תשביתו כתיב ג"כ בבתיכם נימא ג"כ דמהני וצ"ל עכ"פ לשון תשביתו משמע השבתה מן העולם וק"ל. ובאמת סברא זו אין מוכרחת כ"כ די"ל אף לענין עשה מהני הוצאה מרשות והא דאמרי רבנן מפרר וזורה וכו' י"ל דאין זה רק דרבנן דהרי כל איסורין או נקברין או נשרפין היינו איסורי הנאה. והנה נשרפין ניחא שפי' התורה מצות עשה כמו קדשים פסולין וע"ז וכדומה אבל נקברין זה אינו רק ממילא משום תקנה ובאות בב"ח הוי בכלל נקברין ולא מצינו מצות עשה בזה. א"כ י"ל דאינו רק דרבנן. א"כ י"ל גבי חמץ ג"כ באמת הוי בכלל נקברין רק עדיף טפי דעכ"פ בעי להוציא מרשות מגזירת הכתוב תשביתו וכו' אבל אם הוציא מביתו ורשותו הא דצריך לפרר וכו' זה רק מדרבנן והבן זה וזה דוקא מדרבנן אבל לר"י דבעי שריפה ודאי לא קיים העשה וק"ל

ועפי"ז יישבנו דעת הב"י ע' בא"ח (סי' תמ"ו בט"ז סק"א) שהביא לשון הב"י שכ' לחד פירושא דלרש"י בהוצאה מרשות סגי וכ' ע"ז ח"ו לומר כן דהרי חמץ אינו ברשותו ועשאן הכתוב וכו' ולהנ"ל ניחא די"ל לרבנן בהוצאה מרשות סגי מן התורה ושוב לא קשה דהרי חמץ אינו ברשותו ז"א דלאו מתורת הפקר אתי עלה רק כיון דעכ"פ איני ברשותו סגי מן התורה וק"ל

נחזור להנ"ל. עכ"פ אם נאמר דלא קיים העשה א"כ ניחא הך דכל דין וכו' דלענין ב"י יוכל להוציא מרשותו. ועפי"ז י"ל לשון הש"ס והתורה אמרה וכו' ובאמת בתוס' בסוכה הקשו דשם אמרו ג"כ והתורה אמרה בסוכת תשבו וכו' דאין זה ענין לקושיא וכמו כן קשה כאן. ולהנ"ל י"ל דהרי עיקר הקו' מכח דלענין ב"י בהוצאה מרשות סגי ע"ש אבל לא קיים העשה בזה. וצריך ביאור דאמאי באמת הרי כל איסורין אין זה רק מדרבנן. ואי דכאן כתיב קרא י"ל דוקא להוציאו מרשותו. וצ"ל עכ"פ לשון תשביתו משמע לגמרי מן העולם. א"כ ניחא הם דהקשו לו כל דין וכו' ואכתי קשה כנ"ל מאי סופו להקל איכא הרי יצטרך לפרר וכו' כדי שלא יעבור על ב"י ואי משום בהוצאה וכו' דילמא באמת לרבנן סגי אף לענין עשה לזה אמר דהתורה אמרה תשביתו בכל דבר היינו עכ"פ צריך לעשות כל טצדקי להשבית מן העולם אף לרבנן וא"כ הוי שפיר קולא והבן זה

ועפ"י הנ"ל י"ל קו' תוס' ד"ה כל דין וכו' ובאמת צריך להבין ת"ל הא אנן קיימ"ל כר"ש וא"כ חמץ לאחר זמנו מותר מן התורה. וא"כ איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וכו' אך י"ל דזה לא הוי פירכא הכתובה רק קולא וחומרא וא"כ מכניסין הפירכא תוך הק"ו והכי אמרינן מה נותר אף שאין היתר לאיסורו אפ"ה לא עבר על בל יראה וטעון שריפה מכש"כ חמץ וכו'. אך א"כ לפי מה שתי' תוס' דכל עיקר הטעם משום מה מצינו קשה טובא דאיכא למפרך כנ"ל וק"ל

ונ"ל קו' תוס' עפ"י הנ"ל דעיקר הקו' כל דין משום ב"י [ומשום] ב"י סגי בהוצאה מרשות רק לא לענין עשה. אך עי' בטו"ז ס"ס ת"מ שהעלה דודאי רק בחמצו של נכרי שקיבל ישראל אחריות אז מהני הוצאה מרשות אבל חייץ ישראל עצמו לא מהני ע"ש וכבר צידדו האחרונים די"ל חמצו ש"נ שקיבל ישראל אחריות לא הוי עשה כלל דלענין לא ימצא ריבתה תורה בפי' כמבוא' ריש מכילתין אבל עשה מנ"ל וא"כ הדרא קו' לדוכתי' מאי קאמרי כל דין וכו' הרי צריך לפרר וכו' משום ב"י ואי דסגי בהוצאה מרשות הר"ז לא מהני רק בחמצו של נכרי שקיבל ישראל אחריות ובכה"ג ליכא עשה כלל אך ע' טו"ז שם שכ' זה דוקא רק למ"ד דבר הגורם לממון לאו כ"ד רק גבי חמץ חידשה תורה לא ימצא ועלה קאי בבתיכם למעוטי בית עכו"ם קאי רק אחידוש אבל חמצו של ישראל ממש לא מהני הוצאה מרשות אבל למ"ד דבר הגורם לממון כ"ד ואפ"ה בבתיכם מהני ג"כ בחמצו של ישראל ממש. וא"כ י"ל רבנן דר"י הוא ר"ש ואיהו סבר דבר הגל"מ כ"ד א"כ פריך שפיר כל דין וכו' א"כ י"ל לדידן דפסקינן דהגל"מ לאו כ"ד ל"ק מידי כל דין וכו' להכי פסקינן כר"י. וביום סוכה שם ישבנו עוד באופן אחר די"ל התם איכא למיפרך מה ללולב שכן שאול פסול ואין להאריך פה

לה) צריך להבין לדעת רש"י שפי' דכאן מיירי קודם זמן איסורו וכו' ועי' לעיל (יב:) ובאמת קו' תוס' שם עצומה על שיטת רש"י דהרי כל עיקר הלימוד מנותר ושם הוי אחר זמן איסורו. גם יש להקשות מלעיל (ה.) דקאמר ר"ע מצינו להבערה וכו' וקאמר התם ר"ע ע"כ סבר כר"י דאמר אין ביעור חמץ וכו' ות"ל דילמא איירי קרא לאחר זמן איסורו דאז בשאר השבתות סגי דיכול לעשות בי"ט כן הקשו המפרשים. ולכאורה הי' נ"ל דודאי מודה רש"י דר"י סובר אף לאחר זמן איסורו בעי שריפה רק דר"י קאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דמשמע אם אין לו עצים באמת יושב ובטל והי' קשה לו ת"ל הרי עבר על בל יראה. לכך פי' רש"י דאח"כ השבתתו בכ"ד היינו אם אין לו עצים צריך דוקא ביעור משום עשה דתשביתו וא"כ ניחא הכל ואך לפ"ז ק"ק דא"כ מאי פריך לעיל (יב:) הנ"ל על מה דאמר רבא יהבי לי' רבנן שעה אחת ללקט עצים וכו' אמאי ימתין עד לאחר זמן איסורו ולהנ"ל הרי לא יקיים העשה. וגם זה י"ל קצת ואין להאריך

עוד צריך להבין לדעת רש"י כיון דאיירי קודם זמן איסורו מאי שייך כאן לומר דבעי דוקא שריפה הרי יכול למכור לנכרי או להפקירו. וצ"ל ודאי אם נתנו וכו' שפיר דמי רק אם רוצה לקיים עשה אז צריך דוקא לשורפו וק"ל וזה באמת דוחק גדול מאי מ"ע שייך קודם זמנו וכן קשה לי על הכל בו הביאו הפר"ח בסי' תל"א שהקשה אי ס"ד ביטול מהני לחמץ ידוע א"כ מאי קאמרי כל דין וכו' הרי יוכל לבטלו א"ו דביטול לא מהני וכו' וצ"ע נהי דביטול לא מהני הרי ודאי הפקר או נתינה לנכרי מהני כיון דע"כ הכל בו סובר כפי' רש"י דאי איירי ר"י לאחר זמן איסורו א"כ שוב לא שייך לבטל כיון דלאו ברשותי' קיימא. כמ"ש גם הפר"ח שם וע"כ סובר כפי' רש"י א"כ קשה כנ"ל. וע"כ לומר דעכ"פ אם רוצה לקיים העשה כנ"ל א"כ גם ביטול [מהני[ ואם נאמר לדעת הכל בו דבביטול מקיים שפיר העשה ולא בהפקר ממש זה דוחק לדעתי וק"ל

לו) בפשטות הסוגיא צריך להבין למאי דמסיק דיליף לה במה מצינו. ומה שרש"י פי' דהוי גז"ש לא וישמע כן מתוס' כיון דאין לנו גז"ש בקבלה עי' פי"ז א"כ קשה ניפרוך מה לנותר דבעי שריפה הואיל ואינו עיבר על בל יראה לכך הקילה התורה בשריפה דאם אין לו עלים יהא יושב ובטל משא"כ בחמץ וק"ל. אך ז"א דמ"מ לא מיקרי זה פירכא דאין שייך לומר הקילה התורה בכה"ג דלא ליהוי מצות עשה רק כל דין שייך וק"ל. אך למ"ש המפרשים דה"ה דה"מ להקשות מכח כל הנשרפין אפרן מותר הוי סופן להקל א"כ קשה גם למסקנא דאיכא למיפרך מה לנותר הואיל ולא עבר טל ב"י לכך הקילה תורה להתיר אפרן וכו' אך ר"י סובר שם בתמורה דמותר לשרוף הנקברין וע"כ דסובר דאף נקברין מן התורה אפרן מותר וא"כ גמר שפיר וק"ל

ועפי"ז י"ל קו' תוס' לקמן ד"ה לדבריך וכו' שהקשו עכ"פ רבנן לנפשייהו אמאי לא גמרי מנותר. ולהנ"ל ניחא דסברי נקברין אפרן אסור מן התורה