פתח הבית חלק א לט

גורם שרי אף אם אין הגורמים שוין בפעולתן. וא"כ י"ל באמ' שאר גידולין שרי משום זוז"ג דהקרקע גורם היתר וק"ל ובע"ז הארכנו בזה: גם בסוגיא דאתנן זונה הם ולא ולדותיהן הארכנו בזה

כט) בתוס' ד"ה בין חדש ובין ישן יוצן ואע"ג דזוז"ג לכתחלה אסור כדמוכח פ' כ"ה וכו'. ק"ק אמאי לא הוכיחו בפשיטות מכח קו' תוס' דבדיבור הסמוך וק"ל

ל) דף כו ע"א בתוס' ד"ה עד שיהא בו כדי להחמיץ וכו' אין המחומץ חוזר ומחמץ וכו'. לפמ"ש תוס' כאן דאף שנתחמץ מחמת תרומה מ"מ עכשיו שנתחמץ מחמת העיסה מיקרי זוז"ג. קשה טובא מה שהביא המ"א (סי' תמב ס"ק ט') דמי דבש שנתחמץ בשמרי מי דבש והראשון נתחמץ בשמרי שכר דאסור וכו'. ות"ל הא הוי זוז"ג. וכבר הרגיש בזה בס' חמד משה וכמדומה שהביא ראי' מב"י (י"ד סי' קט"ו) לענין חלב. וקצת י"ל דודאי אם נגמר הדבר באיסור שוב מקרי כולו איסור ומה לי גורם או גורם דגורם רק הרי באיסורי אכילה לא אמרינן נגמר באיסור כמ"ש תוס' לעיל. וא"כ באמת צריך להבין לפ"ז לדעת הסוברים דמחמץ לא נאסר מחמת טעם רק דהוי כמו דנגמר על ידו דע"כ צ"ל כן להסוברי' חנ"נ אמרי' בכל איסורין א"כ אמאי אינו מחמץ רק לפי חשבון וע"כ דלא הוי משום טעם. עי' פר"ח (סי' צח) מחלוקת בזה עם ס' מנחת כהן. וא"כ לכאו' קשה ת"ל באיסורי אכילה לא אמרינן נגמר באיסור כנ"ל ובחי' לי"ד (סי' קלד) הארכנו קצת בזה: נחזור לענינינו אם נאמר דהוי משום טעם א"כ י"ל שפיר דהוי זוז"ג ואי משום דהוא עצמו נגמר באיסור ז"א דעיקר הטעם משום עביד לטעמא א"כ הוא עצמו מותר רק הטעם לא בטל ולהכי מהני שפיר זוז"ג משא"כ בחמץ דהוי איסורי הנאה אמרינן שפיר מה לי גורם ראשון או שני והבן זה

בתוס' ד"ה וכן הי' ר"א אוסר וכו' תימה לרשב"א דתקשי מהכא לר"ה ב"ח וכו' בחי' לא"ח (סי' תמ"ה) הארכנו הרבה לישב קו' התוס' ואין לכפול הדברים

לא) שם פיסקא בישלה ע"ג גחלים ד"ה וכו'. צריך להבין הא דכ' תוס' לעיל (ה ד"ה ואומר) שהקשו ת"ל חרי יכול להנות מאפרן והא דתנן לא יסיק וכו' היינו מדרבנן ע"ש היטב. ולכאורה צ"ע דמאי מייתי מהא דלא יסיק וכו' הרי התם באבוקה כנגדו משא"כ גחלים. וצ"ל כונת תוס' דמשמע להו הא דלא יסיק וכו' מדתני סתמא אף אם לא נהנה כלל בשעת ביעורו רק אח"כ אפ"ה אסור. אך זה צ"ע דמשמע מכל הפוסקים דלר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה אפרו שרי וק"ל

גם צריך להבין לפמ"ש תוס' לעיל (כב: ד"ה מנין) שהקשו למ"ד אין שבח עצים בפת הרי בערלה אסור להדיא הדלקה ותי' דיש לחלק בין עצים לשמן ובשר ותבואה והקשו ת"ל מדבעי קרא בתרומה טמאה להתיר מכלל דסברא חיצונה הוי לאסור וא"כ ל"ל קרא בערלה ותי' דתרומה ה"ט דס"ד לילף ממעשר הקל ע"ש. ועי' תוס' שבת (כה. ד"ה הא בחול ש"ד וכו') שכ' דממעשר לא שייך למילף רק קדשים ותרומה ע"ש וא"כ בחמץ דליכא קר' לאסור א"כ מה"ת לאסור וא"כ כיון דמן התורה שרי הדרא קו' תוס' לדוכתי' לעיל (ה.) הנ"ל. ושוב לא שייך מה שתי' כיון דאסור בשעת ביעורו שוב לא הוי רק כמו כהנים משלחן גבו' וכו' והרי מן התור' שרי ליהנות אף בשעת ביעורו וק"ל. אכן לדעת תוס' בשבת הנ"ל ניחא שכ' שם דבאמת הא דמשמע התם כל איסורי הנאה אסור בהדלקה וגבי ערלה דאמרינן אין שבח עצים וכו' ותי' דשמן בשר וכו' חשיבי טפי ע"ש א"כ משמע שם דסברי באמת בכל איסורין אסור מן התורה בכה"ג וא"כ ניחא וק"ל

ועי' מהרש"א שם בשבת שהקשה אמאי לא תי' תוס' שם בשבת ג"כ דס"ד למילף ממעשר ע"ש ולהנ"ל ניחא וק"ל. ובאמת צריך להבין בתוס' שם בשבת אמאי לא הקשו מערלה גופי' דקרא אסר בפי' הדלקה ואפ"ה קאמרינן אין שבח וכו' אך י"ל כסברת המג"א בא"ח (סי' תקד סעי' יב) ע"ש דאם רואה לאור הנר אסור טפי ע"ש. וא"כ ס"ד הא דאסור הדלקה היינו לראות לאורו וק"ל. אך באמת לא אבין היטיב החילוק כמו דאמרינן אין שבח וכו' משום דנהנה רק במה שנשרף כמו כן י"ל לענין ראי' וי"ל וק"ל. גם ק"ק לדעת המג"א מאי פריך כאן עצים דאסורה היכי משכחת וכו' הרי נ"מ לראות לאורו וק"ל

נחזור לענינינו לדיבור תוס' לעיל (ה.) הנ"ל לכאורה י"ל פי' אחר דאף אינהו מודה לר"י דאמר ביעור חמץ שריפה שפיר אפרו מותר והא דלא יסיק וכו' היינו באבוקה נגדו והא דמייתי הך היינו דיש לומר ודאי אף אי נימא דחמץ כיון דלא רבי קרא לאסור הדלקה שרי מן התורה מ"מ זה דוקא אם חמץ מן הנשרפין אבל לרבנן י"ל דאסור מה"ת דמ"מ י"ל דזה [עיקר הטעם דבעי קר' לאסו' גבי ערלה הואיל ואין נהנה רק ממה שנשרף ואף דאמרינן יש שבח עצים וכו' מ"מ אינו רק דרבנן אבל אם גם גחלתו ואפרו אסור ודאי אסור מן התורה והיינו די"ל נקברין אפרן אסור מן התורה. ובחידושי על ה' פסח הארכנו קצת בזה

ומעתה ניחא דכתבו והא דתנן לא יסיק וכו' והוי ס"ד דאסור מדאורייתא ואמאי הרי אין קרא לאסור א"ו משום דאף אפרן אסור לזה תי' באמת אינו רק דרבנן וק"ל. ולפי מה שכ' תוס' שבת (כד: ד"ה לפי שאין) וכו' שכ' לחד תי' דנהי דתרומה טמאה שרי ליהנות בשעת שריפה מ"מ הואיל ואסור כל שאר הנאות לא מקרי צורך ואף דשאר עצים שרי דמ"מ אין ראוין לדבר אחר משא"כ תרומה דראוי לשאר הנאות ואפ"ה אסרה תורה א"כ מקרי שלא לצורך ע"ש. א"כ כמו כן י"ל לעיל (דף ה) הנ"ל דלהכי מקרי גבי חמץ שלא לצורך אוכל נפש וק"ל. וקצת צריך להבין דא"כ מאי פריך הש"ס בסוכה (לה.) מתרומה טמאה הרי חזי להסיקו תחת תבשילו וכו' ואמאי נימא כיון דאסרה תורה כל שאר הנאות מיקרי לכם כמו דאמרינן לענין י"ט דלא מיקרי שלו יצרכו הואיל ולא שרי רק בשעת שריפה והבן כ"ז היטב. ועי' תשו' שאגת ארי' סוף ה' חו"מ פילפל ג"כ קצת בהך דהיתר אכילה ע"ש ובס' שער המלך (ה' חו"מ פ"ג). וצריך להתיישב הרבה בחילוקים דקים אשר בענינים

אלו

[שוב נתיישבתי בדבר די"ל לר"י דיליף לה מנותר א"כ ודאי ילפינן גם לענין זה חמץ מקדשים דיהא אסור ליהנות בשעת שריפה. והא דהקשו תוס' מאפר אף דאפר הקדש אסור זה דוקא בדשן מזבח. עי' רמב"ם סוף הל' פסוה"מ ע"ש

] לב) שם בעי מיני' רמב"ח וכו'. בחי' לנדרים הארכנו קצת בזה דמאי בעי לי' בזה הרי כל עיקר הטעם דאין שבח עצים וכו' משום דנהנה רק במה שנשרף וכו' והרי גבי הקדש אף שלהבת אשור כמבואר בביצה (לט.) וי"ל דזה דוקא לכתחלה וק"ל

לג) בתוס' ד"ה חוץ מעצי אשירה וכו'. ע' מג"ש שתמה על דברי תוס' אלו דהרי אנן קיי"ל כר"י דע"ז שנשתברה מאלי' אסורה. ואי דקו' תוס' לר"ל הי' להו לפרש וגם הא י"ל ר"ל סבר כתי' רב שמעי' ואיירי ששרפה ישראל ובכה"ג מודה ר"ל משום דלמא מגבה והדר מבטל ע"ש כמבואר בע"ז. ובחדושי לה' ע"ז (סי' קמו) כתבנו שם כי יש ליישב קצת דברי תוס' דגבי פלוגתא דר"י ור"ל שם נקיט ע"ז שנשתברה מאלי' משמע קצת עיקר הטעם שם משום דגם שברים ראוין לעבוד אבל נשרפה מודה ר"י כיון דאין ראוין כלל וק"ל ואין להאריך פה

לד) בגמ' כל דין וכו' הקו' מפורסמת ת"ל הרי יצטרך לפרר ולזרות לרוח כדי שלא יעבור על בל ירא' ומאי קולא איכא. ולפי' רש"י ניחא דאיירי קודם זמן איסורו אבל לפי' התוס' לעיל (יב.) דלאחר זמן איסורו פליגי ר"י