פתח הבית חלק א ג

פתיחה בענין לאו דב"י וב"י טרם שנתחיל דכתוב המסכתא נכתוב איזה פרטי דברים בענין ב"י אשר יש לבאר בהם

א) הרמב"ם (פ"א ה"ג מחמץ) פסק דאם קנה חמץ או חימצו בפסח לוקה ע"ש. וע' כ"מ בשם הרא"ם שהקשה על הרמב"ם] דחשב תרי לאוי [ב"י וב"י] הא הוי שם אחד כמו שהשריש רבינו במנין המצות וסי' ג) ותי' הכ"מ דהוי תרי ענינים דלא יראה משמעו רק כשנראה לעינים ואז עובר בשניהם ובמטמון עובר בלא ימצא לחוד] ע"ש. וע' לח"מ שהקשה אמאי לא חשב ג"כ ד' לאוין. וע' כ"מ (ה"ב) הקשה ג"כ אמאי לא חשב ג' לאוין. וע' משבצות זהב בפתיחה לה' פסח שהקשה ת"ל הרי הם מענין אחד ע"ש. ובאמת כוונת הקושיא אכתי נהי דאינו לוקה משום כפלות הלאוין מ"מ הי' לו למחשב כפלות האזהרות. ואף דמלשון הרמב"ם שם במנין המצות דאין לחשוב אותם כלל תוך המנין היינו למצוה בפני עלמה אבל מ"מ כאן בחיבורו ודאי חשיב חומר הענין. וקצת יל"ע גם במה שתי' הלח"מ דקראי צריכי לגופי' וכו'. קשה ס"ס איכא אזהרה. וע' בזה ברמב"ן שם בהשגותיו על הרמב"ם במנין המצות ואין להאריך פה. ובחידושי לפסחי' (דף כ"ט) כ' ג"כ כעין זה לענין נותר והנה מלשון הרמב"ם נראה דבאמת לקי שמונים משום לא יראה ולא ימצא. וע' כ"מ אף דבתחלה כ' שאינו לוקה רק מ'. לבסוף משמע דמסיק דלוקה פ' ע"ש [ואף דשם משמע קצת דלא כמו שכ' לעיל. אלא דאף בשנים בלא מלקות אינו מונה לשתים כפלות [האזהרות] מ"מ י"ל כן. וס' הרא"ם אין ת"י לראות אי קו' קאי על מנין המצות. ואין להאריך פה]. וע' תשו' שאגת ארי' (סי' עח) כ' בפשיטות דמשמע מדברי הרמב"ם דלוקה רק מ'. ומכח זה צידד להוכיח טעם הרמב"ם דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין כמבואר בתמורה ולא נשאר רק חד לאו ומש"ה לוקה רק מ' ע"ש. ולא הביא דברי הכ"מ כלל. גם תמוה מה שפשוט בעיניו (כיון) דעכ"פ חד לאו עקר נשאר [רק[ חד. הרי תוס' תמורה (ב'. ד"ה וסופג) הקשו אמאי בתמורה לא לקי פ' [ותי' דתרי לאוי צריכי חד בדידי' וחד בדחברי' באמר כל הרוצה כו'] והרי בתמורה הטעם דלקי משום דלא אתי חד עשה כו' כמבואר שם (ד:) א"כ הי' להו לתרץ מש"ה לקי מ' [בפרט דבתי' א' כתבו באמת דלקי פ']. א"ו דס"ל כיון דלא עקר תרי לאוי נשארו שניהם בתקפם וראוי ללקות שמונים וק"ל

ב) ועתה נבא לחקור בגוף הענין דב"י וב"י. הנה הדבר שמואל (סי' לח) הקשה על הרמב"ם ת"ל הא הוי לאו הניתק לעשה כמבואר בש"ס (צה.) ותי' דנ"מ כגון שחל שביעי של פסח בשבת דתו לא יוכל לקיים העשה דהרמב"ם פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו. והיינו דוקא היכא שלא יהי' באפשרי לקיים העשה דלא כפי' תוס' מכות (טו: ד"ה הניחא. וכ"כ רש"י שם) ע"ש. וע' בר"ן סוף חולין וברמב"ם פט"ז ה"ד מסנהדרין [הר"ן הביא מחלוקת הפוסקי' בזה והכ"מ שם כ' שדעת הרמב"ם דדוקא בא"י לקיים עוד והביא ד"ק בפ"א ה"ז מנערה בתולה דאונס שגירש ומתה או נתקדשה לאחר אז לקי] וא"כ כיון שחל בשבת שוב לא יוכל לקיים. וע' חכ"צ וסי' מב) שהקשה הרי יכול לפרר. וע' הגהות מל"מ שתי' דסובר [דבלחם שייך] ג"כ טוחן (וכו') א"כ א"א בשבת ע"ש. והחכ"צ תי' דאיירי שעבר כל ימי הפסח ולא קיים העשה א"כ ממילא מלקינן לי' ע"ש ולכאורה היו יכולין לתרץ דאם נשרף מאליו החמץ דנראה דכה"ג לקי משום דבעינן דוקא שהוא קיים העשה או אפשר לקיים. אבל לא בנעשה ממילא או שרפו אחר שלא בשליחותו. ובזכרוני שראיתי סברא זו כתובה וכעת לא אדע מקומו אי' [ע' ספר החינוך פ' תצא מצוה תקמ"ד וז"ל מתה האם או שלחה אדם אחר חייב עכ"ל וכ"כ שם ס"ס תקמ"ה וכ"כ הרמב"ם פי"ג מהל' שחיטה הל' ג'

] ג) והנה השעה"מ (פ"א מחמץ) והשאגת ארי' (סי' פב) פלפל בזה בענינים שונים השעה"מ הביא בשם ס' מקראי קדש שתי' דהוי לאו שקדמו עשה (אין) [משו"ה] לוקין כמבואר בש"ס מכות (טו:) ואף דשם נחלקו אמוראי בזה מ"מ י"ל הרמב"ם פוסק כן. וע' מפרשים שם ובראשם הריטב"א שם שפירשו בהך דקדמו עשה היינו דלא תליא במה שנכתב תחלה רק אם יכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו ע"ש. ודברי הכ"מ (פ"א ה"ז מנע"ב) תמוהין במ"ש דדעת הרמב"ם דאף לאו שקדמו עשה אין לוקין (וראי' מאונס שגירש] ע"ש. ומנ"ל הא דהרי גבי אונס טעמא אחרינא איכא משום דכתיב כל ימיו כמבואר בש"ם שם ע"ש. וכבר הרגשתי בזה בחידושי על הרמב"ם שם. אך ק"ק אם נאמר דהרמב"ם סבר לאו שקדמו עשה לוקין א"כ תקשי גבי שילוח הקן אמאי אין לוקין הא הוי קדמו עשה כיון שיכול לקיים העשה קודם עבירת הלאו וע' ריטב"א מכות שם (ד"ה הנוטל) שכ' באמת טעמא דרבנן דשלח משמע רק לסוף ע"ש. א"כ לפ"ז אין מצות עשה כלל לשלח האם רק אם כבר עבר הלאו. והרמב"ם במנין המצות (מ"ע קמח) חשב זה למ"ע וי"ל וצע"ק ובחדושי למכות כתבתי בזה ע"ש. וע' תשו' חכ"צ (סי' פג) אי המוצא רוצה לשלח האם והבנים אי מקוים המ"ע ע"ש ובחידושי ליו"ד כתבתי קצת בזה. ואפשר דתליא בהא. אכן בתשו' שאגת ארי' (סי' פב) כ' דכאן גרע טפי משאר קדמו עשה כיון דזמן העשה קודם היינו משש שעות ולמעלה ע"ש

ד) עוד תי' השעה"מ די"ל דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי. ואף שהתוס' כתבו (מכות טו. ד"ה תנינא ובחולין פ: ד"ה הנח ובזבחים קי"ד: ד"ה אלמה) דלא שייך זה רק כשהלאוין סמוכין ע"ש מ"מ הכא נמי איכא תרי לאוין סמוכין לא יראה לך חמץ ול"י לך שאור. ואף דהני תרי קראי צריכין לומר זה חמץ זהו שאור מ"מ י"ל דחשיב תרי לאוי לענין דלא אתי עשה ומנתק להו. ועשעה"מ שם שתמה על תוס' חולין הנ"ל שהוכיחו דבעי דוקא סמוכין דאל"כ אמאי לא לקי על גזילה הא הוי ג"כ תרי לאוי דאיכא נמי לאו דלא תעשוק דאמר רבא כו' א"ו דבעי סמוכין. ותמה הא סמוכין הם לא תעשוק את רעך ולא תגזול. וע' ש"א (סי' פ"ב) שהבין הך לא תעשוק כו' היינו כובש שכר שכיר. רק הקשה באופן אחר ת"ל דלא קאי כלל אגזל. ותי' כוונת תוס' די"ל שבאו לישב קושיתם בב"מ ר"פ א"נ (סא. ד"ה אלא) אמאי לא מוקי בגזל גופי' ולעבור בב' לאוין א"ו בגזל הוי תרי לאוין שאינן סמוכין דהיינו חד דגמר מרבית ואונאה וחד דגופי' משא"כ אי מוקי לי' אכובש שכר שכיר נהי דהוי ג"כ נל"ע מ"מ הוי תרי לאוין סמוכין [וזה כוונת תוס' ב"מ הנ"ל דלא מוקי אגזל ולב' לאוין משום דס"ס לא לקי אבל אי מוקי אכובש שכר שכיר שפיר לקי. וז"כ תוס' חולין שהוכיחו דבאינם סמוכין לא לקי דאל"כ הדק"ל לוקי אגזל גופי']. ולבסוף דחה זה דאף אי הוי ילפינן מרבית ואונאה לא הוי רק חד לאו דאין מזהירין מן הדין ע"ש. עכ"פ הבין דהך לא תעשוק היינו כובש ש"ש. ובאמת משמע דזה הוי גזל ממש וכעת לא ראיתי להאריך במה שנוגע לענין וה וכבר הארכתי בחידושי שם. גם מה שפילפל השעה"מ שם בענין לאו הניתן לתשלומין לא אאריך פה

ה) עוד תי' הש"א בתחילה די"ל דהוי עשה שאינה שוה בכל לפי חד גירסא בתמורה (ד:) דהיכא דהלאו שוה בכל והעשה אינה שוה בכל לוקה. ותחילה נזכיר קצת מסוגי' הנ"ל עיין היטב שם. הנה הרמב"ם (פ"א מתמורה) פסק כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל וכו'. ועי' מ"מ (פי"ג ה"ב משכירות) שתמה דהרי הרמב"ם פסק שם חסמה בקול לוקה ומבואר בש"ם ב"מ (צ:) דפליגי בזה ר"י ור"ל ור"י מדמה לה למימר. עי' היטב שם ובתוס' ד"ה ר' יוחנן וכו' דהיינו משום דאמר לי' ר"י לתנא לא תיתני מימר דלא הוי גזה"כ רק מסברא כמבואר בתמורה (ג:) והטעם דבדיבורי' איתעבד מעשה ע"ש. וכמו כן חסימה וכו' ע"ש. וא"כ כיון דהרמב"ם חשיב מימר בכלל לאו שאין בו מעשה רק מפי השמועה א"כ מדוע פסק בחסימה דחייב ע"ש. ותי' המ"מ די"ל מ"ש מפי השמועה לאו דוקא וזה דוחק. עוד תי' המ"מ די"ל שאני חסימה הואיל ומשכחת לה ע"י מעשה אף אי עביד