פתח הבית חלק א לח

מותר משא"כ נקברין וא"כ לא שייך פירכא בזה אם לא שנאמ' נקברין אפרן אסור הוי רק מדרבנן וכבר הארכנו בזה במ"ח

כב) בגמ' אמר ר"י אר"י בכל מתרפאין וכו'. מכאן ק"ק למה שצידד המ"ל פ"ה מהל' יסודי התורה דלהרמב"ם כל הנאה הוי שלא כדרך דדרכו באכיל' ובאמת הא דמתרפאין בא"ה בחולה שאין בו סכנה היינו כל הנאה חשיבה שלא כדרך ואף דאסור מן התורה עכ"פ כיון שאין בו מלקות מותר במקום חולה ע"ש. וצידד לפ"ז אם נאמר להרמב"ם דאף בכ"ח וכלאי כרם מותר במקום חולין הא דכתב הרמב"ם חוץ מבב"ח וכ"ה היינו שלא כדרך אכילתו ע"ש. וא"כ לכאורה בע"ז פסק הרמב"ם בהדיא שלוקה על הנאה כמו שכ' לעיל א"כ מאי פריך הש"ס דלמא איירי שלא במקום סכנה ואפ"ה שאר איסורים מותר דהוי שלא כדרך וכו' משא"כ בע"ז וק"ל: [אכן בלא"ה הרי בע"ז לא כתיב בי' אכילה. ועי' תוס' ע"ז (יב: ד"ה אלא) נסתפקו בזה ע"ש]

וכן קשה לשיטת רש"ל בשבועות שהביא המ"ל שם שסובר דלר"ש דאמר כל שהוא למכות ודאי שלא כד"ה אסיר ע"ש א"כ כמ"כ לדידן בע"ז דלוקין אכ"ש. א"כ מאי פריך דלמ' באמת איירי שלא במקום סכנה ושלא כד"ה הוי רק איסור דרבנן כסברת כל הפוסקים ומש"ה שרי אבל בע"ז לסברא זו אסור מן התורה מש"ה אסור וק"ל וצ"ע: [וקצת י"ל א"כ לינקוט נמי כה"כ ושאר דברים דלא כתיב בהו אכילה וק"ל

] כג) ע"ב בגמ' מידי דרך הנאה קא עבידנא. עי' מ"ל שם שהקשה על תוס' במכילתין וקידושין שהקשו המקדש בערלה אינה מקודשת ת"ל הא יכולה ליהנות שלא כדרך הנאתן וכו' ותמה הרי אסור עכ"פ מדרבנן ע"ש. ולכאורה י"ל דאכתי עכ"פ אטו מי לא שוה פרוטה כיון שיכול למוכרו לחולה וא"כ לענין זה י"ל דמותר במכירה והבן זה. וכעת לא עיינתי היטב בזה גם לא במ"ל פ"ה מהל"א אם לא הוזכר שם מזה. ועי' ב"ש (סי' כח ס"ק כד) ומ"ש שם

כד) שם אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ וכו' באמ' יש לתמוה הרבה ובפרט לל"ב אטו אם מכוין לעשות איסור יהא שרי לו הואיל ולא אפש' בענין אחר וכי פיקוח נפש הוא זה ובאמת משמע עיקר הטעם הואיל והנאה באה לו ממילא. אך א"כ מאי מדמה זה לאיסור שבת פלוגתא דר"ש ור"י הרי שם עושה מעשה. וכבר הרגיש בכל זה בס' פי"ז. וכל מה שהעלה בענין זה צ"ע. ולכאו' הי' נ"ל כיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ואף מקלקל ומתעסק שרי א"כ העיקר רק המחשבה. וא"כ לפ"ז בשאר איסורים דאתי ממילא שרי לל"ב לא אפשר ומכוין אבל היכא דעשה מעשה אסור ועדיין צ"ע

כה) בתוס' ד"ה לא אפשר וכו' והא דבכתובות [בעי] מהו לבעול בתחילה בשבת וכו' קצת הי' נ"ל עפי"מ די"ל הא דלא אפשר שרי אף לר' י"ל היינו דוקא בשבת דאסור אף לר"י דבר שאינו מתכוין רק מדרבנן עי' ביומא בסוגי' דמצרף (לד:) כ' תוס' כן להדיא. וא"כ הואיל ואינו רק דרבנן שרי בלא אפשר והכא דאיירי באיסורי דאוריית' שאני הכא הואיל ובא ממילא אבל אם עושה מעשה בדאוריית' אסור אף בלא אפשר. ועי' בכתובות שם בתוס' שהקשו הא דמשמע דאי הלכה כר"ש אף אי מקלקל בחבורה חייב שרי הואיל והוא דבר שא"מ ות"ל כמו דאמרינן הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב כמ"כ נימא לענין דבר שא"מ ותי' שאני דשא"מ דבשאר איסורים ג"כ שרי משא"כ מתעסק ע"ש. א"כ י"ל שפיר לר"י ודאי עכ"פ אסור אי מקלקל בחבורה חייב כיון לר"י דבר שא"מ מן התור'] מותר [רק בשבת. וא"כ כיון דמקלקל חייב בחבורה גם דשא"מ חייב כסברת תוס' א"כ לא מהני מאי דלא אפשר וק"ל. רק דקשה לפי"ז מה דקאמר אח"כ מקלקל הוא או מתקן הוא דמשמע אי מתקן הוא ודאי אסור לר"י ולהנ"ל אין מוכרח דאי לאו בחבורה מקלקל חייב י"ל אף לר"י שרי הואיל ולא אפשר ואין להאריך

כו) דף כו ע"א בגמ' אמר אביי מנא אמינא וכו' צריך להבין אי נימא דשלא כד"ה עכ"פ איסור דאורייתא איכא א"כ מה משני שאני היכל וכו' אטו משום דרשה שרינן איסור דאוריית'. וקו' זו הקשה בס' שער המלך (פ"ה מהל' יסודי תורה). וקצת הי' נ"ל די"ל אכתי הואיל ולא אפשר לא לאסור רק מדרבנן ולא גזרו חכמים רק היכא דאיכא מלקות באפשר וכעין זה מצינו. רק דא"כ אכתי קשה לדעת הרמב"ם שפוסק דאף בכדרך הנאה ליכא מלקות א"כ קשה הרי לעיל ג"כ ליכא מלקות ואי משום די"ל לעיל איירי בע"ז והוי מלקות אהנאה וכן פסק הרמב"ם באמת בהל' ע"ז (אך) א"כ מה פריך מהיכל הרי במעילה אין לוקין על אהנאה לסברת תוס'. אך י"ל כדרך הנאה ודאי לוקין במעילה עמ"ל (פ"א ממעילה ופ"ה מיסודי תורה) וק"ל. ועדיין צ"ע בכ"ז

כז) בתוס' ד"ה שאני היכל וכו'. עי' מהרש"א שכ' דרבא סובר אף בכ"ה אין לוקין שלא כד"ה י"ש. ולכאו' קשה הא דפריך הש"ס לעיל (כה) אי באין סכנה בשאר איסורים נמי לא וכו' ומאי פריך דלמא ר"י סבר כרבא ובאמת בכל איסורין שרי במקום חולי אף באין סכנה שלא ד"ה חוץ מע"ז דאסר תורה אף שלא כד"ה וק"ל. רק די"ל כיון דאנן פסקינן דלא כאיסי ב"י ואיסור בב"ח נפיק מג"פ לא תבשל א"כ ודאי אסור אף שלא כד"ה וא"כ הי לו לומר חוץ מבב"ח ג"כ וק"ל. אך גם בזה יש לפקפק עי' חולין קג: ובתוס' דמבואר שם דיש לילף בב"ח מהיקשא ביכורים וגבי ביכורים אכילה כתיב ואי משום כיון דלא כתיב אכילה בגופי' הרי רבא לא סבר סברא זו וק"ל מה שכ' תוס' מע"ז ביארנו קצת במס' ע"ז

עי' שער המלך פ"ה מהל' י"ת) הנ"ל שהקשה כיון דרבא לא סבר הך דלא כתיב אכילה בגופו. א"כ תקשי על הרמב"ם שפסק (פי"ד מהל' מ"א) כרבא לא אפשר ומכוון אסור א"כ תקשי לדידי' על ק"ו דאיסי ב"י וע"כ כתב מהרש"א דכ"ה אין לוקין שכ"ה א"כ הרי הרמב"ם פסק דלוקין בכ"ה ובב"ח שלא כד"ה ע"ש. ולכאו' נראה פשוט דהרמב"ם פוסק באמת כאביי רק כיון דאנן קיי"ל כר"ש דאזיל בתר כונה אף לאביי אסור וק"ל. אך באמת תימה לי על הרי"ף ורא"ש שכתבו דהלכה כל"ב וכרבא ת"ל הרי אין נ"מ כלל בזה כיון דאנן קיי"ל כר"ש. וכן קשה על הכ"מ פי"ד מהל' מ"א כ' ג"כ על הרמב"ם שפסק כל"ב וכרבא קשה ג"כ כנ"ל. וביותר קשה דהרי התוס' הוכיחו לעיל דהסוגיא דכתו' סברי לא אפשר ולא מכוין אפ"ה אסור לר"י וא"כ אמאי לא פסקו כסתם גמ' אבל באמת אין נ"מ כלל וכנ"ל. וא"כ למאי הלכתא כתבו דפסקו כרבא וכעת צ"ע

ע"ב בגמ' לא ישטחנה לצורכו כ' בזה בחידושינו לב"מ: שם סוגיא דיש שבח עצים בפת

כח) בסוגיא זו הארכנו בחידושינו על הל' פסח סי' תמ"ה וכאן נעתיק רק הנוגע לסוגיא. דברי מהרש"א בסוגיא תמוהים דבמקום שבח עצים לא מהני זוזג וכבר תפס עליו הפי"ז ע"ש

בתוס' ד"ה תנור וכו' העלו דבא יסור אכילה לא הוי ודאי איסור שבח עצים דאין רק הנאה וכו' בחידושי לע"ז הארכנו להקשו' א"כ ביעת טרפה אמאי אסורה למ"ד עיבור לאו ירך אמו וכן כשעיברה ואח"כ נטרפה דלא שייך עובר ירך וכו' הרי טריפה אין אסור בהנאה. ולדחוק ולומר דהוי בכלל כל היוצא מן הטמא טמא זה לא מצינו רק במיני טמאים. לכך י"ל דדוקא היכא דהדבר הוי בעולם רק דהושבח ע"י איסור זה אין אסור רק בהנאה אבל אם נתהוה לגמרי ע"י האיסור אף באיסור אכילה אסור וק"ל אך א"כ עדיין קשה מגידולי איסור אמאי שרינן כל גידולי איסור זולת בתרומה טמאה מדרבנן משום חשש תקל' והרי הגידולין הוי ג"כ נתהיה האיסור. ולחלק בין הנושאים דוחק. ולדעת הר"ן בע"ז שם ניחא שסובר לפי המסקנא זו"ז