פתח הבית חלק א לה

יאכל אתי להורות דבר מה מדשני בלישני' רק בחמץ י"ל דאתי לאורויי ח"ש לדעת הרמב"ם כנ"ל או להזהיר גדולים על קטנים עי' רא"ם פ' שמיני ובס' שמע שלמה שם שהביא הת"כ דדריש לא יאכל וכו' להזהיר כנ"ל אבל בחמץ לא שייך זה דמצי למילף במה הצד מדם שרצים וטומאה ע"ש. ומה שהקשה ע"ז יישבנו שם. וא"כ י"ל בשרצים ודאי אתי לאיסור הנאה. וא"כ י"ל הפי' כך המקשה פריך ולחזקי' ל"ל לא יאכל היינו ל"ל יהי' וע"כ נדע מדאצטריך לכם וכתיב לא יאכל ע"כ אתי לא יאכל לאסור לכתחילה ולכם להתיר דיעבד ומשני טעמא דידי וכו' היינו דודאי השתא דכתיב יהי' אתי לא יאכל לאסור ח"ש לסחורה לכתחילה. אבל ע"כ לא יאכל לאסור הנאה דאל"כ לא לכתוב לא יאכל ולא לכם ואי דהוי ס"ד מיהו' לאסור בדיעבד ז"א דא"כ הי' קשה ליכתוב לא יאכל כתי' מהרש"ל ואי דלה"א זה הוי אמרינן גם לא יאכל בצירי לא משמע רק הנאה ז"א דהיכא דליכא למידרש מידי ודאי אתי לאיסור הנאה. א"ו לכך כ' תורה כאן לכם כדי לגלות דבעלמא אף היכא דאיכא למידרש מ"מ משמעות לא יאכל בצירי משמע הנאה וק"ל

יב) שם והרי חלב וכו' מאי דק' הרי איצטריך קרא להתיר סחורה בחלב לכתחילה עי' אשל אברהם. ואגב נזכיר ג"כ מה שאמרנו ליישב דעת הרמב"ם (פ"י מה' מ"א הכ"ב) שכ' שם טבל וחדש וכו' אין לוקין על משקין היוצאין ועי' מפרשי' שתמהו דהרי מבואר בש"ס חולין (קכ:) דמשקין היוצאין כמותן. ונ"ל ע"ש (דף הנ"ל ע"א) שהקשו תוס' ד"ה חלב וכו' לר' יוסי דלא חשיב הותר מכללו לפירכא א"כ ל"ל קרא גבי חלב וכו' וליכא למיפרך מה לחמץ שכן אסור בהנאה וכו'. ולכאורה דבריהם תמוהים דאכתי איכא למימר נבלה יוכיח. והגא"א ז"ל תי' שם בטוב טעם. וגם אני בעניי בלמדי הסוגיא שם תי' די"ל נהי דר"י לא חשיב הותר מכללו לפירכא מ"מ פירכא כל דהו הוי ואחדא מתרתי פירכא כל דהו פרכינן משא"כ חדא מחדא וא"כ י"ל הרמב"ם לא סבר כ"ז והי קשה לו קושיות תוס' א"ו דלר"י באמת אייתר קרא גבי חלב כיון דאיהו פסק לדעת הרשב"א בתה"א כר"י ומש"ה פוסק גיד מותר בהנאה דיליף לה בק"ו מחלב ולא חשיב הותר מכללו פירכא וא"כ לר"י הוי באמת שני כתו' הבאים כאחד ואין מלמדין וברייתא התם אתי כתנאי דפליגי אר' יוסי וחשבו הותר מכללו לפירכא וק"ל. ולא נעלם ממני זה די"ל דנהי דר"י לא חשיב הותר וכו' לפירכא היינו דוקא הכא משום דהוי בכלל חלב כמו שכ' תוס' לעיל (כג: ד"ה ומה חלב) וק"ל. אכן הרי התוס' בחולין לא חילקו בזה דאל"כ לא הקשו מידי וק"ל. ולדעת תוס' בחולין צריך ליישב קו' תוס' בשמעתין הנ"ל דנימא שאר איסורין הנאה יוכיח וק"ל. וכבר הרגיש ב"ה בס' שער המלך הנ"ל (ה' מ"א פ"ו ה"ו) ע"ש

יג) ע"ב בגמ' איכא בנייהו חשנ"ב וכו' קצת אמרנו ליישב דעת הרמב"ם שפסק חשנב"ד ופסק כר"א עי' מהרש"א שהקשה דעכ"פ מוכח מקרא דשרצים דלא יאכל לאיסור הנאה. ולהנ"ל י"ל כדי לאשכוחי איכא בניי י"ל דסבר כדרשא דת"כ הנ"ל דלא יאכל אתי להזהיר גדולים על הקטנים א"כ לא אייתר כלל אבל הרמב"ם פסק כש"ס דיבמות (קי"ד.) דמפיק לה מלא תאכלום להזהיר וכו' וא"כ אייתר גבי שרצים א"כ מוכח חמץ ושור הנסקל וע"כ אותו לחשנ"ב וניחא וק"ל

יד) דף כד ע"א בתוס' ד"ה היקשא הוא לאיסור הנאה שהוא בלאו וכו' עי' מהרש"א ולולי דבריו הי' נראה לפרש פירוש אחר בכונת התוס' ואין להאריך וק"ל

נזכיר פה קצת מס' שער המלך על הרמב"ם במה שנוגע לסוגיות אלו (פ"ה מה' מ"א הלכה כ"ב) שם הביא דעת הריטב"א בקידושין (כו:) שכ' שם ליישב קו' תוס' בב"ק (מא:) שהקשה בהא דקאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל איני יודע שהיא נבילה וכו' והקשו ת"ל דילמא אתי לבן פקועה ואכתי מנ"ל היכא דשחטו וכו' ע"ש. ותי' הריטב"א בקידושין דאתי כר"מ דאמר בן פקועה טעון שחיטה. והקשה שעה"מ הנ"ל א"כ לרבנן דר"מ שחטי' לאחר שנגמר דינו מותר והביא ראי' מכמה סוגיות דאף לרבנן אסור ע"ש ולכאורה י"ל הרי ודאי למאי דמסיק הש"ס את בשרו ל"ל אע"ג דשחטי' ועבדי' כעין בשר וכו' א"כ ממילא מוכת דאסור רק דהקו' על לשון הברייתא דקאמר איני יודע וכו' ע"ז תי' שפיר דאתי כר"מ וק"ל

עוד הקשה שם בס' הנ"ל ל"ל לא יאכל לאסור היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו וכו' ת"ל דהוי תועבה כיון שצריך לסקלו ולא תאכל כל תועבה וכו' עוד הקשה ל"ל קרא לאסור חולין שנשחטו בעזרה ת"ל מלא תאכל כל תועבה ומכח זה צידד לומר דלא מיקרי תועבה רק היכא דאיכא לאו באכילתו אבל לא עשה או לאו הבא מכלל עשה ע"ש ולכאורה יש לתרץ עי' חולין (קטו) דפריך התם חוסם פי פרה ודש בה ליתסר משום לא תאכל כל תועבה ומשני ק"ו ממעשה שבת ועי' רש"י ותוס' שהקשו בב"ח נמי נימא הכי ק"ו ותי' דמעשה שבת אין ניכר התועבה אבל חוסם וכו' אבל בב"ח ניכר טפי עי' תוס' שם היטב. א"כ י"ל חשנ"ב וכן שור וכו' אין ניכר האיסור וילפינן משבת וק"ל

טו) ע"ב בגמ' אמר אביי הכל מודים בכלאי כרם וכו' ע' מ"ל (פ"א מהל' שבועות) שהביא דעת הר"ן שסובר הא דבעי שיעור בכל איסורין היינו משום דסתם אכילה משמע כזית ודעת הרא"ם דאכילה משמע כל שהוא רק מהלכה למשה מסיני ידעינן דבעי דוקא שיעור ועי' גם במ"ל (פ"א מהל' חמץ) ע"ש. וע"כ צ"ל לדעת הר"ן הא דאמרינן שיעורין הל"מ היינו החילוקים כזית רביעית ככותבת וק"ל. וא"כ לכאורה קשה לדעת הר"ן מנ"ל דבב"ח או כלאי כרם דבעי דוקא שיעור כיון דלא כתיב בהו אכילה. וקצת י"ל עי' רמב"ם (פט"ו מהל' מ"א) שפסק דע"ז ויי"נ חייב בכל שהוא משום דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכן מבואר בגמ'. ומשמע דדרשינן לה מתיבת מאומה. וא"כ קשה לדעת הר"ן ל"ל מאומה ת"ל אי הוי כתיב רק לא ידבק וכו' הוי ידעינן דאסור אף בכל שהו הואיל ולא כתיב בהו אכילה א"ו מדכתיב מאומה ע"כ משום דהל"מ אתי אף היכא דלא כתיב בהו אכילה בעי כזית וניחא וק"ל

טז) עי' תוס' ע"ז (יב: ד"ה אלא) שם צידדו דע"ז לקי אף שלא כדרך הנאה. עי' מ"ל ופ"ה מהל' יסודי התורה) היטב. ולכאו' י"ל מאי דקשה לפ"ז אמאי לא קאמר אביי ה"מ בע"ז וכו'. ולכאו' י"ל דצריך להבין הא דקאמ' אביי ה"מ [הלא איכא] מאן דפליג על ר"י ומאי שייך הכל מודים ועי' פי"ז רק דניח' דאביי איירי לענין הנאה ולל"ק שלא כדרך הנאה לקי אף בשאר איסורין לכך שייך שפיר ה"מ. אך לדעת הרמב"ם לפי פי' המ"ל פ' הנ"ל דעל הנאה לא מלקינן אף על כ"ה ובב"ח. וע"כ אביי איירי באכילה א"כ הדרי קושי' לדוכתא. אך י"ל לדעת מהרש"ל בשבועות הביא המ"ל הנ"ל דלר"ש דאמר כל שהוא למכות אף שלא כדרך הנאה חייב שייך שפיר ה"מ וק"ל. ומעתה מיושב גבי ע"ז דחייב אף על כל שהוא א"כ אין זה רבותא כלל וק"ל

יז) עי' פר"ח (סי' תמג) שצידד לדעת הרמב"ם דמודה עכ"פ דעל הנאת בב"ח וכ"ה מלקינן ושם פיקפק בזה וכ' דמרמב"ם מוכח דעל יי"נ לא לקי רק אהנאה מדכ' (פט"ו מהל' מ"א) ויי"נ אסור אף בהנאה והשותה יי"נ לוקה משמע דאהנאה לא לקי ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי בפ"ח מהל' ע"ז כתב דאהנאת ע"ז לוקה מדכתי' ולא ידבק וכו' וביי"נ הביא ג"כ הך קרא ובעי דוקא שותה ולא הנאה וי"ל ואין להאריך

יח) עי' שעה"מ (פ"ה מהל' יסודי התורה) שהק' על המרדכי שכ' כאן דשלא כדרך הנאתן מותר וכ"ש אפרן וכו'