פתח הבית חלק א לד

ג) דף כב ע"א בתוס' ד"ה אותו. כ' דאי לאו גוף קרא הוי ס"ד לאסור עובר שהוציא ידו וכו' ולכאורה תימא אטו מי ס"ד שיהא עדיף מאבר מן החי ממש דשרי בהנאה. אך י"ל דאבר מן החי גופי' לא ידעינן רק מהיקשא דדם ואי לאו קרא להתיר בהנאה עובר שהוציא ידו הוי ס"ד מי עדיף הך היקשא מהך נימא איפכא עובר שהוציא ידו איתקש לקדשים ובאמת מכש"כ אבר מן החי והיקש לדם אין מיותר וק"ל

ד) בתוס' ד"ה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורי' וכו' עי' מהרש"ל סוף הסוגיא שכ' דע"כ מוכח דלמ"ד חשנ"ב דאורייתא מוקמינן קרא דוקא אחשנ"ב ולא ידעינן שאר איסורים מאותו. ועי' מג"ש שכ' דגם למסקנא הפירוש דודאי מסתבר טפי לאוקמי קרא אשאר א"ה רק עיקר הכונה גבי ההיא מרבנן לקמן (כג:) היינו משום דסבר חשנ"ב דאורייתא להכי בעי קרא אחרינא לשאר איסורים כי היכי דמייתר אותו לחשנ"ב ע"ש וקשה טובא דא"כ מאי פריך הש"ס ובדף כג.) דפריך לחזקי' ל"ל תרומתכם או קצירכם וכו' ח"ל דהוי ממעטינן מאותו חדש ותרומה לאסור בהנאה וגם הסוגיא (בדף כד.) לא אזיל שפיר לפ"ז וק"ל

ה) בתוס' ד"ה ור"ש וכו' כתבו דחזקי' לא אזיל אליבא דר"מ וכו' ולכאורה קשה כיון דע"כ לר"מ גם לא תאכל משמע איסור הנאה א"כ לדידי' קשה אמאי שינתה התורה לכתוב גבי חמץ ושור הנסקל לא יאכל בצירי. וצ"ל דלר"מ אין חילוק א"כ מנ"ל לחזקי' אליבי' דר"י לחלק וי"ל ואין להאריך וק"ל

ו) ע"ב בגמ' והרי אבר מן החי וכו' נודע מה שהקשו אחרונים בזה לדעת הרמב"ם דמפרכסת אף בכשירה אסור לנכרי א"כ משכחת לה באבר מן המפרכסת דלישראל שרי ואסור רק משום לפני עור ולדעת החולקים עכ"פ משכחת לה בטמאה דאינו נוהג ולנכרי לכאורה נוהג ע' סוף פ' גיד הנשה. וכדומה שראיתי בס' אורח מישור שרוצה להוכיח מזה דכל מאי דשרי לדידי' לא שייך לפני עור וכעת לא עיינתי היטב בס' הנ"ל

[וראיתי בתשו' מקום שמואל כאן דברים תמוהים שכ' ליישב הקו' דע"כ לא איירי במפרכסת דהרי איירי בתרי עברי דנהרא וא"כ טרם שיושיט תמות הבהמה ע"ש. וזה אינו דהרי איירי שחתך בעודה מפרכסת ואח"כ באמת מתה וגוף הקו' י"ל ולומר דלס"ד ע"כ או בהמה טמאה ג"כ אסור בהנאה או דנוהג בטמאה ג"כ דאל"כ הרי קשה והלא נאסר קודם מ"ת ואז לא הי' טמאה נאסרה כמו שהקשה ר"י גבי גיד הנשה והלא מבני יעקב נאסר. ושם פירשנו בדרך א' דבאבר מן החי לא קשה זה דשם ס"ס גם עתה אסור משום טמאה ורק גבי גיד הקשה דאין בגידין בנ"ט או דגיד אסור בהנאה משא"כ אבר מן החי וא"כ לס"ד כאן שפיר מקשה וק"ל

] מסוגיא זו יש להקשות קצת לדעת הרמב"ם שפוסק דב"נ מוזהר על בשר מן החי ואנן קיי"ל כר"מ דבשר מן החי נפיק מן ובשר בשדה טריפה וכו' וא"כ ודאי בשר מן החי שרי בהנאה הואיל וכתיב בי' לכלב תשליכון אותו וכו' וא"כ מאי פריך הא אכתי נ"מ בבשר מן החי. ודוחק לומר דפריך על לשון ר"נ אבר מן החי וק"ל. ולדעת החולקים על הרמב"ם ניחא

ודע (דהמ"ל נסתפק בהל' מ"א) [כעת לא מצאתי זאת במ"ל רק יש לספק בזה] חצי שיעור אי אסור מן התורה גם בהנאה ולכאורה מוכח מכאן דאסור דאל"כ מאי פריך הש"ס הא נ"מ בחצי שיעור וקיי"ל שיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ דנהרג על ח"ש כמו שפסק הרמב"ם פ"ט מה' מלכים וק"ל. מה ששייך לדיבור תוס' כאן ולמהרש"א כ' במס' ע"ז ואין להאריך פה

עוד הק' כאן בני הנבון הבח' זלמן נ"י לכאורה יהא חלב אסור לב"נ דהא הוי אבר מן החי רק התורה התירה כמבואר בבכורות וע' ביו"ד (סי' פ"ז) וא"כ מנ"ל דשרי לב"נ וא"כ נ"מ בכה"ג והיינו לדעת הרמב"ם דלא אמרינן מי איכא מידי וק"ל: מה ששייך לסוגיא דשור הנסקל כתבנו במס' ב"ק

ז) שם והרי ערלה וכו' לכאורה קשה הרי מבואר בחולין (פ' העור והרוטב) בסוגיא דמשקין היוצאין דגמר ערלה פרי פרי מביכורים גם מבואר שם דביכורים מיקרי תרומה מדכתיב ותרומת ידך וכו' א"כ ביכורים דשרי בהנאה גמרינן מתרומה וא"כ אי לאו ערלים וכו' הוי ס"ד למיגמר ערלה מביכורים להתיר בהנאה וק"ל

דף כג ע"א בגמ' והרי תרומה וכו' ע' תוס'. לכאורה יש ליישב בזה דעת הרי"ף במס' ביצה שכ' דאין הלכה כרפרם דאמר אין עירוב והוצאה ליה"כ מהך ברייתא דאמרו לו ב"ה לב"ש אין אתם מודים שמערבין לגדול ביה"כ וכו' א"כ מוכח דבעי עירוב ביה"כ טו' ב"י א"ח ה' יוה"כ. ותמה עליו דילמא איירי התם בערובי תחומין ולהנ"ל י"ל דהי קשה לי' קו' תוס' כאן [א"ו[ דסבר הש"ס דמתני' איירי בעירובי חצירות דמערבין לדבר הרשות ופריך שפיר א"כ ממילא הך ברייתא דעירובין איירי ג"כ בע"ח דעלי' דהך מתני' קאי וק"ל

ט) שם והרי חדש וכו' בסוגיא דחדש הארכנו קצת בזה ושם הבאתי דברי הגא"א ז"ל שכ' ליישב דעת הרמב"ם שפסק חדש בח"ל דאורייתא ואפ"ה פסק עומר אין בא אלא מארץ ובריש פ' כל קרבנות ציבור מוכח להדיא דתלי הא בהא ע"ש ותי' די"ל דהי' קשה לו קושית התוס' בר"ה (יג.) דאיתא התם בעי מיני' חברייא מרב כהנא עימר שהקריבו ישראל בכניסתם לארץ מהיכן הי' להם אי משל נכרים קצירכם ולא קציר עכו"ם וכו' והקשו תוס' ת"ל אין קנין לנכרי להפקיע ותי' בתשו' שב יעקב ופרשת דרכים דשאני הכא דהוי גזירת הכתוב דאל"כ מאי אתי למעוטי ע"ש. אך אכתי דילמא אתי למעוטי קציר עכו"ם שבח"ל דשם יש לו קנין אבל בארץ מנ"ל דהוי גזה"כ א"ו כדעת הרמב"ם דאסור להביא כלל מח"ל אף מישראל ודפח"ח. ות"ל קיימתי זה מסברא טרם עיינתי בדברי קדשו ז"ל. אך אמרתי לפקפק ע"ז קצת דלכאורה מה שתי' הש"י ופר"ד תמוה דהרי לא אייתר קרא כלל ממ"נ לר"א אצטריך קרא להתיר הנאה ולחזקי' קצירכם דכל ישראל וע' תוס' כאן. ובלמדי סוגיא זו אמרתי קצת ליישב למסקנא ילפינן חדש דמותר בהנאה מק"ו מחלב ודם ושוב ליכא למימר שאר איסורין יוכיחו. ז"א דחדש קיל מכל איסורין דיש היתר לאיסורו כמבואר בשמעתא דטעם כעיקר וא"כ י"ל דלא דרשינן קצירכם דכל ישראל כר"א והיתר הנאה ילפינן מק"ו כנ"ל וא"כ קצירך אתי למעוטי קציר מצוה וקצירכם אתי למעוטי קציר עכו"ם וק"ל

י) שם בגמ' והרי שרצים וכו' ולחזקי' לכתוב רחמנא וכו' לכאורה קשה לי לדעת הרמב"ם (פ"א מה' חו"מ) דח"ש בחמץ אסור מן התורה מדכתיב לא יאכל בצירי א"כ תיהדר קו' מהרש"ל לדוכתי' דילמא הוי אסרינן לה דיעבד מכח יהי' ואי משום ל"ל יהי' לכתוב לא יאכל ז"א דהוי ס"ד דלא בעי לאסור ח"ש וק"ל. אכן לפי מה שהביא המ"ל שם די"ל דוקא בחמץ צריך קרא משום דלא מצי למילף מחלב ע"ש א"כ גבי שרצים בלא"ה ח"ש אסור וק"ל. אכן לפ"מ שיישב לי חכם אחד ה"ה מ' ליב ז"ל משווערזענץ דעת הרמב"ם לפי מה שנסתפק המ"ל) אי ח"ש אסור מן התורה בהנאה א"כ להכי גמר לה הרמב"ם מלא יאכל כדי לאסור בהנאה ח"ש מן התורה. קשה שפיר וק"ל

יא) שם בגמ' לא לכתוב רחמנא לא יאכל ולא בעי לכם אמר לך חזקי' טעמא דידי וכו' עי' במהרש"א שהק' על תי' מהרש"ל א"כ מאי משני טעמא דידי וכו' לכאורה אמרנו ליישב דהי' מקום לומר ודאי, לכ"ע לא