פתח הבית חלק א לג

טעמו ולכאורה י"ל דפסק כסתמא דש"ס דקאמר חסורי מחסרי וכולה ר"י וק"ל

קנ) שם עוד לעיל להא דחגי. עי' בצל"ח שהקשה לפי' הרמב"ם בפי' המשנה א"כ קשה מ"ש לרב דבסיפא לא אשתבש אטו מי פליג רב אהא דבכלים חרב הרי הוא כחלל וא"כ הוי שלישי והי' להם לומר יטמא בצירי ע"ש. קצת י"ל לרב הפי' אם יגע טמא לנפש וכו' היינו אם יהי' הנגיעות כמו בשרץ ויהי' ג"כ רק רביעי ונגע תחילה באוכל ולא בבגד וק"ל: קנא

קכא) בתוס' ד"ה ומה כלי וכו'. עי' מהרש"א שכ' דהא דפריך הש"ס לקמן ע"ב ומה משקה שמטמא אוכל אינו מטמא כלי וכו' לא אמרינן דהא דאין אוכל מטמא אוכל היינו משום דאין עושה כיוצא בו דשם עיקר הלימוד ממשקה ע"ש. ולכאורה הי' משמע דכונתו דעכ"פ כיון דעיקר הלימוד לענין כלי ממשקה כלומר אוכל שאינו מטמא אוכל אינו דין שלא יטמא כלי ולא צריך הך דאין מטמא אוכל רק לקולא וחומרא משא"כ כאן דתאמר משקה הבא מחמת אוכל כיון דאוכל אין מטמא אוכל אף משקה לא יטמא אוכל דעיקר הלימוד ענין זה. דכיוצא בו שייך שפיר סברת תוס'. אך א"כ הא דהביא המהרש"א כאן קושית בעה"מ שהקשה משקה לא יטמא אוכל מק"ו דאוכל שמטמא משקה ואין מטמא אוכל וכמ"כ אוכל לא יטמא משקה מק"ו. ותי' הבעה"מ דא"כ יטמא למאי אתי והקשה המהרש"א דילמא לטמא כלים ותי' דהך ק"ו מכלים עדיף טפי שבא רק מכחו ע"ש. ולא תי' כפשוטו דהנך ק"ו דאוכל ומשקה הוי משום שאינו עושה כיוצא בו. ע"כ צ"ל דכונת המהרש"א כל היכא דיליף מכח קולא וחומרא לא שייך הך פרכא רק אם נאמ' כמו שהקשו תוס' כאן דאוכל הבא מחמת משקה לא יטמא משקה הואיל ומשקה גופי' אין מטמא משקה בזה לא הוי משקה ובזה לא הוי ק"ו רק מכח שטומאתו בא רק מכח משקה לזה שייך שפיר לומר דכיון דכל עיקר הק"ו רק כיון דחזינן דמשקה שטימאתו אין מטמא משקה יש שפיר לומר דמשקה אין מטמא משקין לא משום קולא דהרי מטמא אוכל והבן זה. וקצת צריך להבין בכלי נימא ג"כ דאין כלי מטמא כלי הואיל ואין עושה כיוצא בו דכלי לטמא כלי הוי ג"כ כיו"ב. ולתי' רבינא ניחא דדוקא באוכל ומשקה גלי קרא משא"כ לתי' רב פפא וכפי שפי' תוס' לעיל דלא מצינו כפשוטו ויליף משקה מאוכל כמ"כ נימא בכלי. ועי' בעה"מ שכתב באמת הא דיליף הכא מק"ו מכלי היינו הואיל ובא מכחו אין סברא דעדיף מיני' אף די"ל משום דאין עושה כיו"ב ע"ש. ופי' גם בספר תמים דעים סי' רמ"ה ע"ש. אך עדיין ק' קו' תוס' דאוכל הבא מחמת משקה נימא עכ"פ דלא יטמא אוכל וכן להיפוך וצ"ל דסברי דכיון דעכ"פ אוכל מטמא משקה היכא שבא מחמת שרץ ממילא שוב אין סברא לחלק משא"כ באוכל הבא מחמת כלי אמרינן באמת אף מחמת שרץ אין מטמא כלי ועי' בזה וק"ל

קכב) ע"ב בתוס' ד"ה ולאו ק"ו וכו'. עי' מהרש"א שכ' דמנ"ל דאוכל הבא מחמת שרץ שיטמא משקין ע"ש. ולכאורה י"ל בפשיטות כיון דמצינו דאוכל הבא מחמת כלי מטמא משקין שוב אין לחלק וק"ל

קכג) בגמ' אמרת ק"ו ומה משקה וכו'. עי' מרכבת המשנה בקונטרס שמונה עשר דבר שהקשה דא"כ לדידן דפסקינן טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאו' א"כ נימא אוכלין מטמא כלים. ותי' עפ"י סברת מהרש"א בתוס' ד"ה וכי תימא דעכ"פ איכא ק"ו מכלים והביא דעת פאר הלכה שכ' דיש לדחות דברי מהרש"א דע"ז שייך ג"כ הפירכא משום שאינו עושה כיו"ב והביא ג"כ בשם חדות אהרן. וספרים אלו אינם ת"י לעיין האיך פי' הסוגיא כאן

קכד) שם חדא בבא מחמת כלי וחדא במחמת שרץ. כבר כ' לעיל דקשה אמאי לא משני ג"כ כאן במת כאן בשרץ כדמשני הש"ס בחולין (לו) לענין הכשר וצ"ע

קכה) דף ח"י ע"א בגמ' בסוגיא דחיבת הקודש וכו' אכתו' קצת פרטי דברים היוצאים מסוגיו' אלו. ראיתי בצל"ח שהביא בשם הגאון בעל אבן עוזר שצידד לומר אף למ"ד אין אוכל מטמא אוכל היינו שלא נעשה שני או שלישי לטמאות אחרים או לפסול אבל הוא עצמו נעשה פסול ולא משמע כן בכמה סוגיות וכ"כ הצל"ח ע"ש. גם הביא שם בשם הרב מהר"פ ז"ל שצידד לומר למ"ד אוכל מטמא אוכל בקדשים א"כ אם אוכל חולין טימא תרומה למ"ד אף תרומה עושה כיו"ב או קודש ועכ"פ אין עושה שוב רביעי כיון דכל עיקר מכח ק"ו דמחוסר כפורים זה שפוסל בתרומה וכו' וא"כ אם אין עושה כיו"ב רק בקדשים א"כ כה"ג דבתרומה אין פוסל א"כ ליכא ק"ו וכמ"כ למ"ד בתרומה עושה כיו"ב א"כ אם טימא אוכל ראשון של חולין שני של תרומה עכ"פ אין עושה כיו"ב כיון דכל עיקר ילפותא מכח ק"ו דטבו"י שני שפוסל בחולין א"כ כה"ג דאין עושה שני ליכא ק"ו ע"ש. ויש לפקפק מה דקשה כאן מנ"ל דר' יוסי לנפשי' סבר דאין משקין מטמאין כל עיקר דנהי דלא סבר כר"ע דשני עושה שלישי בחולין עכ"פ סבר מוהבשר אשר יגע בכל טמא דמשקין מטמאין קדשים. עי' פ"י וצל"ח. מה דקש' בלשון הרמב"ם (פ"י מה' א"ה בסוף) דמשמע מדבריו דמשקין אין מטמאין מה"ת כלל ובפי"א מה' א"ה כ' שם למדנו שלישי בקודש מה"ת וכו' והרי לכאורה לא משכחת לה כלל. ועי' צל"ח שצידד לומר דמודה הרמב"ם דמשקין מטמאין עכ"פ קודש ע"ש. וע' פי"ז לעיל (טז) ע"ש. עוד צידד לומר די"ל בקודש עכ"פ כלי מקבל טומאה אף מראשון ושני דלא גרע מעצים ולבונה ולסוף דחה זה ע"ש

קכו) דף כ ע"א בגמ' נפשוט דבעי ר"ל וכו'. עי' תוס' חולין (ל.) שם הקשו מה פריך הש"ס הא מדרבנן מודה ר"ל דמונין ע"ש

קכז) ע"ב בתוס' ד"ה הא ר"ש וכו'. עי' לעיל תחילת השיטה. גם צריך להבין אם נאמר טומא' דרבנן מותר לטמאות טומאה דאו' א"כ איך משכחת כלל אסור לשרוף טומאה דרבנן וק"ל: אולי ה' יזכיני עוד ללמוד שיטת ר"ח סגה"כ על בורי'. למדנו ואת קודם פסח תקס"ח לפ"ק. פרק שני

א) דף כא ע"ב בגמ' אמר חזקי' וכו'. עפי"ז שהקשה אמאי לא יליף קל וחומר מנותר כדלקמן (דף כח) לענין שריפה. וכ' לסברת הרא"ש לקמן שכ' דמש"ה לא ילפינן מנותר לענין שריפה דחולין מקדשים לא גמרינן ניחא גם כאן ע"ש. ולדידי' אף לדעת הרא"ש קשה דלקמן יליף במה מצינו כ' הרא"ש שפיר דחולין וכו' אבל כאן דמצינן למילף מק"ו לא שייך זה דנוכל להכניס הפירכא תוך הק"ו מה נותר אף שהיא קדשים לא הועיל זה שיעבור על בל יראה ואפ"ה אסור מכ"ש חמץ דאף שהיא חולין עובר על בל יראה אינו דין שיאסור בהנאה וכעין זה איתא בכמה דוכתי. וקצת יש לפקפק בזה די"ל חולין וקדשים הוי כמו פירכא כתובה דכה"ג אין מכניסין כמבואר בכמה דוכתי וחד מינהון בתוס' ב"ק בסוגיא דקרן ברה"ר. ועי' תוס' גיטין ריש הניזקין ואין להאריך פה וק"ל

ב) שם ור"י הא לא צריך קרא סברא היא וכו' משמע דר"י ור"מ פליגי בזה. ועי' תוס' ד"ה בשלמא וכו'. א"כ לכאורה י"ל טעמא דר"י דסבר חולין שנשחטו בעזרה דאור' וא"כ אתי אותו לחשנ"ב. א"כ הוכיח ר"י שפיר דברים ככתבן דאל"כ לא לכתוב כלל ואז ודאי הסברא נותנת להקדים דבזה אף ר"מ מודה כמ"ש תוס' ואי דס"ד לאסור בהנאה ז"א דמהיכי תיתי וחמץ ושור הנסקל נפקא לי' מלא יאכל כחזקי' רק לרבי אבוהו ע"כ פליגי בסברא. ומעתה מיושב הקושיא בש"ס דפריך הכא מ"ט דר"מ ור"י וק"ל: