פתח הבית חלק א לב

וגם למחר. ולהנ"ל י"ל ג"כ נגד תערובת לא מהני זה דס"ס הוי מב"מ וק"ל ואולם בני החריף מו"ה זלמן נ"י השיב לי דבהך דכלים לא שייך כלל מב"מ די"ל אחד בלע מין אחר וכעת לא עיינתי היטב בזה

קיב) שם כל משקה אשר ישתה וכו'. המתבאר דודאי אף אי משקין לטמא אחרים דאורי' אפ"ה דרשינן מהך דוכל משקה וכו' לענין הכשר דאל"כ מנא ידעינן דשאר משקין כגון ידשח"טן מכשירין א"ו דוכל משקה קאי גם לעיל א"כ למאן דדריש לענין טומאה מדריש וכל המשקה לפני' ולאחרי' ומאן דדריש לענין הכשר [מדריש רק לפניו] ופריך הש"ס מרישא שמעת לי' וכו' ואף דודאי צריך קרא לשאר משקה מ"מ יטמא דסיפא ל"ל וק"ל. ולקמן נדבר בזה אי"ה דלכאורה אף יטמא גבי הך דוכל האוכל מיותר דכיון דקאי על רישא דקרא כל אשר בתוכו יטמא וק"ל

ומאוד צ"ע על הרא"ם פ' שמיני שכ' מאן דמוקי לה לענין הכשר ת"ל מוכי יתן מים על זרע נפקא ותי' חדא בטומאת שרץ וחדא לנטמא בכלי ואי לכתוב בנטמא בשרץ דבעי הכשר מכש"כ בנטמא בכלי מילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא כדמשני הש"ס לקמן (יח:) לענין טומאת משקין ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי מבואר להדי' בחולין (לו:) דמשני על קו' זו חדא בטומאת מת וחד בשרץ ובאם אינו ענין וצריכי תרוויי' ע"ש. וגם מה שהקשה הרא"ם קו' זו למאן דמוקי בהכשר בגמ' שם פריך לכ"ע דכל האוכל וכו' עכ"פ איירי בהכשר ע"ש וצ"ע

קיג) דף יז ע"א בתוס' ד"ה רביעי בקודש וכו'. עי' מהרש"א היטיב. ועי' רמב"ם בהקדמתו לסדר טהרות ביאר הפי' הכי ונגע בכנפו כפי' התוס' שנגע בכנף גופי' אל הלחם והלחם אל הנזיד והנזיד אל היין או אל השמן או אל מאכל ע"ש. ולשמואל פי' שנגע בכנפו תחילה אל דבר אחר ומאותו דבר אל הלחם וכו' והוי יין או שמן או מאכל חמישי וסיפא דקרא בטמא לנפש פי' דהכנף הוי אב הטומאה משום חרב ה"ה כחלל דהוא סובר כלי מתכות לאו דוקא אלא ה"ה כל כלים רק כלי חרס לא ע"ש. וא"כ פי' ג"כ כסברת מהרש"א דודאי לשמואל מסתמא נגע ג"כ בכל הנגיעות כמו שרץ וק"ל. וקצת צריך להבין מה דפריך הש"ס לשמואל חמשה מנ"ל דילמא סבר דהיין נגע אל השמן או אל המאכל והוי חמישי שפיר כמו שהקשו תוס' על רש"י וי"ל וק"ל

והנה לפי' הרמב"ם בקו' הש"ס דפריך אלא לרב מ"ש הכא וכו' ומה פריך הרי התם הוי שלישי כיון דכנף הוי אב הטומאה. ולכאורה הי' נ"ל דסובר ג"כ בהא כהמהרש"א דפריך הש"ס אהא גופי' מדוע ידעו שלישי ולא רביעי אך למעיין היטיב בדברי הרמב"ם יראה כונתו דאי ס"ד דהי' שלישי א"כ אף בסיפא אשתבש כהני דאמר יטמא דמשמע הוא עצמו טמא ואין מטמא אחרים הי' להם לומר יטמא שמטמא גם אחרים שהרי עושה רביעי בקודש ולהכי פריך שפיר. ורבינא שאמר התם שלישי וכו' פליג באמת וסובר דבתרוויי' אישתבש ע"ש. וא"ל דא"כ גם לשמואל קשה דהרי כפי שנראה מדברי הרמב"ם שם סובר דהך דכל הפוסל את התרומה מטמא משקה קודש להיות תחילה היא תקנה קדומה וכמ"כ משקה קודש עושהו שלישי ראשון והא דקאמר בגזירת ח"י דבר אוכלין שנטמאו במשקין וכו' היינו מחמת ידים לא נגזרה עד ח"י דבר ע"ש. וא"כ ס"ס הא אישתבש כהני בסיפא ג"כ דיין ושמן נעשים תחילה. אך ז"א כיון ששאלם כאחד יין ושמן ומאכל הוצרכו לומר יטמא בחירק משום מאכל וק"ל. אך מה דקשה לדעת הרמב"ם מאי דקאמר אח"כ ללוי הניחא אי סבר כשמואל משכחת לה דנגעו כולהו בראשון ל"ל הא כיון דעכ"פ מיטמאין א"כ ניחא וכן מה דפריך לשמואל רביעי הוא דלא עביד וכו' צ"ע ועי' בצל"ח

שם שניטמא בפנים וכו' כל אלו חלוקות אין מבוארין היטיב ברמב"ם וצ"ע

קיד) ע"ב בגמ' ר"ש אומר בכלים וכו'. הנה מדברי רש"י יראה הא דבקרקע טהורין היינו דוקא בעזרה דמדרבנן עכ"פ בעי מ' סאה רק בעזרה הקילו ולכאורה לא נראה כן מתוס' ד"ה אבל. שכ' דאיירי בדם חולין וכו'. א"כ כה"ג אף במים לא מהני וק"ל. ואם נאמר דתוס' סברי באמת דלענין ליטהר המים אף ברביעית סגי ק"ק לי על הא דקיימ"ל ביו"ד (סי' רא) דמעיין כל שהוא אין מים שאובים פוסלין אותו. ועי' ב"י שם הביא בשם מהרי"ק בתשו' שכ' דאף למ"ד דלאדם בעי דוקא מ' סאה גם במעיין מ"מ לא פסלו השאובים כיון דעכ"פ לענין כלים סגי בכ"ש. א"כ המים נטהרו ע"י השקה כמו מים טמאים כמ"כ מים שאובים ע"ש ולפי"ז קשה א"כ במקו' ג"כ אמאי מים שאובים פוסלים כיון דמהני ברביעית לענין מים וק"ל: ובדברי תוס' יש מקום לומר נהי דאין מקבלין טומאה מ"מ אין מטהרין מים טמאים עד ארבעים סאה. ועי' בחי' למקואות פ"א

קטו) בתוס' ד"ה אלא דהוי רביעית וכו'. ואר"י כי בטלו וכו' לכאורה מה שמביאין ראי' מהא דת"כ קשה דילמא שם איירי באדם דנראה מדברי תוס' דכאן דסברי דאף לאדם מטהר מעיין בכ"ש ומקוה ודאי לא. וא"כ דילמא לעולם קודם שבטלו ולאדם. וי"ל ובחי' לה' מקואות כ' בזה ע"ש

קטז) הרמב"ם פסק טומא' משקין לטמא אחרים לאו דאו' וטומא' עצמן דאו' רק גבי בי מטבחיא פסק [דכן] ממש כר"פ דהלכה היא עי' בדבריו (ספ"ו מה' פ"ה) שם כ' דדם קדשים מה"ת אין מטמא הואיל ואינו נשפך כמים ועי' לח"מ שם (פי"ד מה' א"ה ה"ו ופ"י מה' ט"א הט"ז) ע"ש, והנה יראה ודאי דהרמב"ם סובר דוקא מטבחיא ולא מדבחיא אף דפלוגתא דרב ולוי לעיל הוא לענין דרבנן כמ"כ י"ל לר' פפא לענין הל"מ וק"ל. וקצת צריך להבין מנ"ל לרמב"ם דאין מכשירין כיון דלעיל (טז) הוי סבר דאין מטמאין מ"מ מכשירין ודילמא בהל"מ ג"כ כן וק"ל. ומה דקשה על הרמב"ם דסובר דדם אין מיטמא מקרא. א"כ לעיל דפריך מהך דדם שנטמא לרב ת"ל לכ"ע קשה כבר האריכו בזה האחרונים ע"ש

קיז) דף יח ע"א בגמ' ואי ס"ד וכו' צריך להבין אף אי סבר טומאת משקין לאו דאוריתא מ"מ מדרבנן מטמא וצ"ל דלענין זה ידע שפיר לחלק הואיל והוא [משקה] סרוח וק"ל

קיח) בתוס' ד"ה הא בשרה וכו'. לכאורה קשה אמאי לא הקשו תוס' קו' זו לעיל מיד על הא דפריך ואי ס"ד וכו'. ולכאורה י"ל דהנה רש"י פי' בשמעתין דהמשקין נגעו בעצמן ע"ש. ועי' ר"ש בפי' המשנה (פ"י דפרה) הקשה ג"כ קו' תוס' מהך דחולין וכ' ע"ז פי' רש"י שנגע בעצמן ע"ש ולכאורה קשה דאף לפי' רש"י צריך לתי' תוס' כאן דאל"כ גם שח בחולין קשה הלא הבשר קיבל טומאה מאבר. אך י"ל דבשלמא לסברת רש"י ודאי ניחא דשם עדיין לא חישב עליו לאכיל' ולא נקרא כלל אוכל לקבל טומאה משא"כ כאן אבל אם נאמר הטעם משום הואיל והי' עליו טומאה חמורה ממילא מטמא טומאה קלה צריך שפיר לתי' התוס' וק"ל. ועי' חולין (קכח.) אך על פי' רש"י קשה דנימא שבע לה טומאה כמבואר במנחות (כד.) דהוי בעיא דלא איפשטא. א"כ ניחא דלעיל לא הי' יכול להקשות דבאמת מצינן לומר דרנב"י סבר דלא אמרינן שבע לה טומאה אבל השתא הקשה שפיר דהוי לי' לש"ס שם במנחות למיפשט הבעיא מרבנן וק"ל

קיט) עי' רמב"ם בפי' המשנה בפרה שם פסק דלא כר"י ובחיבורו פט"ו מה' פרה ה"ז פסק כר"י. ועי' כ"מ