פתח הבית חלק א לא

פסק כרי' יהושע דיכול לטמאו' והיינו משום הפסד חולין ע"ש והנה לכאור' הי' נראה שפסק דלא כרי' יוחנן אלא אף בשבע אין שורפין ומדבריהם היינו מר"א ור"י והלכה כר' יוסי דלא דמי איסור לטומאה כמ"ש תוס' בד"ה נימא וכו'. אך הרמב"ם בפי' המשנה כ' מדבריהם היינו מדברי ר"ח ור"ע ולפ"ז בשבע מודו. ואף כי יש מקום לומר דבחיבורו הדר בי' דכעין זה מצינו כמה פעמים בדבריו אך הרי בפי' המשנה גופי' משמע שסובר דאין חילוק בין שש לשבע ואפ"ה כ' דמדבריהם היינו מדברי ר"ח ור"ע דאיירי בנטמא במשקין ור"מ לטעמי' ור"י לטעמי' א"כ משמע דכל עיקר הפילפול הואיל והוי דרבנן ואפ"ה לא ביאר דאיירי דוקא בשש דבשבע מודה ר"י. וכפי הנראה למעיין בדבריו שבפי' המשנה ירא' שסובר הפי' בש"ס לעיל דפריך מדבריהם דמאן היינו דסבר לסברא פשוטה דיש לחלק בין איסור לטומאה. ומיושב קו' התוס' שהקשו ד"ה הכא טהור וכו' דלוקמי' בז' וק"ל. ומה דמשני הש"ס התם בולד הטומאה דרבנן היינו כיון שהוא רק טומאה דרבנן הוי רק כמו איסור כיון דמה"ת טהור גמור ור"י סבר טומאת משקין דאו' וממילא באיסור אף לאחר שבע אין שורפין יחד דאין לדמות איסור לטומאה עי' היטיב בדבריו ותמצא כן. אך דעדיין קשה מ"ש הרמב"ם דאין הלכה כר"י בהא דמשקין אלא טומאת משקין לטמא אחרים לאו דאו' ואפ"ה פסק בהא כר"י דאין שורפין טהור' ותלוי' עם טמאה ות"ל דנלמוד שפיר מר"ח ור"ע והרי היא פסק כר"ח ור"ע (פי"ט מה' פ"ה ה"ז). ונראה לתרץ דודאי י"ל ר"י סבר אף אם טומאה דרבנן מ"מ לא דמי איסור לטומאה רק דפריך הש"ס על הא דאמר אינה היא המידה דמשמע דלא זו הדרך כלל ובטומאה דרבנן אין הדבר ברור לחלק רק דפליג בסברא אבל לא שייך לומר ע"ז אינה היא המדה לכך קאמר ר"י לטעמי' דסבר טומאת משקין דאו' אבל עכ"פ לדינא בלא"ה ניחא ודוחק וק"ל

באופן אחר נראה לפי מ"ש תוס' לעיל (יג: ד"ה שורפין וכו') דהא דמותר לשרוף משום דאזיל לאיבוד וכרבנן שם דלא פי' כפשוטו משום גזירה דילמא אתי למיכל וכו' היינו דמשום הא לא הי' רשאין לבטל דאו' בקום ועשה אבל משום דאזיל לאיבוד ניחא. ועי' מהרש"א שם שכ' אף לר"י דהכא דפליג על הא דאזיל לאיבוד מ"מ התם מודה משום גזירה וכו' ע"ש מ"ש שם. ומעתה י"ל דודאי איירי אף בביטלו ולא שייך בל יראה והא דשורפין משום גזירה וכו'. א"כ י"ל אף בשבע לא מיקרי רק איסור דרבנן דמה"ת יכול לשומרו עד אחר הפסח ואף דאיסור דמי לטומאה היינו בדבר שאסור לעולם משא"כ כאן רק מדרבנן י"ל דאסור אחר פסח כמ"ש לעיל שם דאף דהי' אנוס אסור אחר פסח א"כ קאמר שפיר אף בשבע הוי רק דרבנן ור"י דאמר הכל מודים בשבע וכו' י"ל דסבר כר' יהודא דאחר פסח אסור מה"ת משא"כ לדידן דקיימ"ל כר"ש ניחא שפיר והבן

גם יש מקום לומר אף אם לא ביטלו מ"מ נהי דחייב לשורפו כדי שלא יעבור על ב"י מ"מ אסור לטמאותו דמ"מ גוף הדבר אם אירע ששמרו עד אחר הפסח מותר מה"ת ונהי שחייב לשורפו מ"מ עכ"פ שייך בהא ושמרתם והבן. ובלא"ה צ"ל בכל הסוגיא שמפלפל אם רשאי לטמאות התרומ' בע"פ ות"ל הא שורפו וצ"ל שריפה היא לצורך משא"כ לטמאות וק"ל. אף שהענין ק"ק מנ"ל דכה"ג שייך ושמרתם כיון דבלא"ה שורפו בידים ואינו שומרו לפי שצידדו תוס' לעיל (דף יג הנ"ל) דבכלל ושמרתם היא שריפה והבן וק"ל

קי) עוד אחת ראיתי להזכיר הנה הצל"ח (בסי' מג) הביא דברי הרמב"ם (פ"ו מה' א"ה ה"ב) שכ' דמשקין שנטמאו מחמת ידים אין מטמאין כלים. ועי' היטב בכ"מ שם. וביאר דבריו הצל"ח דכונת הרמב"ם אם בא מכח אב הטומאה אף אם עתה לא נגעו המשקין רק בראשון או בשני אפ"ה שפיר מטמאין כלים רק בא למעט נטמאו מחמת ידים דלא בא כלל מאב הטומאה ע"ש. ובאמת משמע כן מדברי הכ"מ שם שכ' דאין ליישב הסוגיא דאלו דברים דאיירי שנגע בשרץ מדפריך התם וליטמאו ידים לכוס ומשני אין שני עושה שלישי ע"ש. א"כ מוכח דאילו הי' יכול לפרש שם דאיירי שנגע בשרץ הוי ניחא ות"ל הא ס"ס אין המשקין באין מאב הטומאה א"ו כסברת הצל"ח וק"ל. אך לכאורה לשון הרמב"ם שכ' שצריך שיהי' מאב הטומאה בין מדאו' בין מד"ס א"כ משמע דעיקר סברתו שצריך שיהי' המשקין ראשון שנגע באב הטומאה דאז שייך שפיר הגזירה משום משקין דאב אף דהם אב הטומאה ומשקין שנגעו באב וכו' הוי רק ראשון מ"מ שייך לגזור דדמי אהדדי, וכן משמע קצת מלשונו (פ"ז ה"ז). ומטעם זה י"ל קצת לשון השגת הראב"ד (פ"ז שם) שכ' על הרמב"ם כי דבריו סתורין והכ"מ תמה ע"ש. ולהנ"ל י"ל כונתו דעכ"פ הכל תלוי בנטמא מאב הטומאה בין של תורה בין מדבריה' ובפ"ז משמע מדבריו דעיקר טעם משום דטומאת ידים הוי מדבריהן ועי' בזה ועי' גם (פ"י ה"ח) ע"ש. ועי' מרכבת המשנ' שפלפל בדעת הרמב"ם ותוך הדברים צידד לומר דהא דאוכלין במשקין נטמאו הוי בלא הך דכל הפוסל את התרומ' מטמא משקין להיות תחילה ע"ש ולמעיין היטיב בסוגיא דשמונה עשר דבר בשבת (יג:) יראה דז"א אלא דהיא היא ע"ש

קיא) דף טז ע"א בגמ' ספק משקין וכו'. מה שיש לפלפל בענין זה בדבר שיש לו מתירין עי' בצל"ח לקמן (יז:) שפלפל בזה והקשה דהרי אף אי משקין מטמאין רק מדרבנן מ"מ ראוי להחמיר בספיקא משום דשיל"מ והוכיח כיון דאיכא חזקת טהרה הוי ודאי טהור ואף [דשיל"מ לקולא ע"ש. וכבר כ' לעיל דהיכא דשייך להשתמש היום וגם למחר לא הוי דשיל"מ כיון דגם עתה רוצה להשתמש וכ"כ הצל"ח לעיל (ט:) וא"כ גם כאן כן. אכן ז"א דהרי יכול לטבול כאן הכלי מיד ואי משום דאצטריך הערב שמש ז"א דכל הטעון ביאת מים מד"ס א"צ הערב שמש וקשה שפיר. והנה לכאורה י"ל בלא"ה דלא שייך בכגון זה דשיל"מ דאם יזדמן שתגע הכלי באוכל יהי' האוכל שרי מיד כיון דלא יש לו מתירין וא"כ מיחזי מילי דרבנן כחוכא וטלולא דגוף הכלי יהי' טמא ומה שנוגע בו טהור וק"ל. אכן מה שעומד לנגדי מהא דיו"ד (סי' קב) דכלי שנתערב באחרים לא הוי דשיל"מ משום שיכול להגעילה דצריך להוציא הוצאות וי"ל ג"כ אם יבושל דבר מה בכלי טרם הגעלה יהי' ע"כ כשר כיון דאין לו מתירין לא שייך ג"כ לאסור הכלי א"ו דלא אמרינן זה. אכן אעפי"כ י"ל כן דנראה קצת מוכרח דלא אמרינן בכה"ג דשיל"מ מכמה משניות במס' מקואות בספק טומאה דרבנן א"צ לחזור ולטבול ולא אמרינן דהוי דשיל"מ וכמ"כ בספק אם נטל ידיו וכדומה. ע"כ נראה לומר דנודע דיש שני טעמים בדשיל"מ או משום דהוי מין במינו כסברת הר"ן בנדרים. או משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. וכבר הזכירו האחרונים דצריך להבין לסברת הר"ן דלית לי' הך דעד וכו' א"כ קשה ספק דרבנן בדשיל"מ אמאי אסור כמו ביעה ספק נולדה בי"ט כמבואר ריש ביצה ובאו"ח (סי' תקיג) הא שם לא שייך סברת הר"ן. ותי' דודאי גם הר"ן סובר הך דעד שתאכלנה וכו' גבי ספק רק בנתערב סובר דלא שייך כלל דעד וכו' כיון שמותר גמור. ומעתה י"ל נגד עד שתאכלנו שייך שפיר לאמור סברא הנ"ל דס"ס אם תגע בדבר אחר אם תטהרנו כיון דישל"מ מיחזי מילי דרבנן כחו"ט משא"כ בתערובות דהוי מב"מ מה לי בזה אם תבשלו דבר אחר יהא באמת אסור כיון דס"ס התערובת אסור מדינא. לכך הוצרכו הטעם משום הוצאות וק"ל

ועפי"ז י"ל ג"כ מה שהקשינו לעיל (ט:) עמ"ש הש"ך (סי' קי) דמ"מ צריך להמתין בכלים מעל"ע דיש לו מתירין מדאו' והקשינו שם ת"ל הרי יכול להשתמש הזה