פתח הבית חלק א כט

אסור מדרבנן כיון שלא עבר על ב"י. וא"כ אם הדין שאין רשאי לשרוף א"כ הוי אונס ומדוע יקנסו אותו חכמים עי' (סי' תמח) וצ"ל דמ"מ לא פלוג וצ"ע. ולדעת בעה"ע שסובר דאם ביטלו מותר אחר הפסח א"כ ודאי קשה אמאי אזיל לאיבוד. אך הבעה"ע לא התיר רק בהנאה ע"ש. ועי' מהרש"א שכ' לר"י שאוסר לשרוף שם ולא חייש במה דאזיל לאיבוד צ"ל הכא שאני משום גזירה דילמא אתי למיכל מיני' ק"ק כנ"ל דאיך יקילו בדאו' אך י"ל הך דלא סבר ר"י אזיל לאיבוד הוי רק דרבנן ועי' בכ"ז

צח) ברש"י ד"ה ונקבו' עכברים ונחסר וכו' וצ"ע הרי יראה להדיא מש"ס דטעם המכירה הי' כדי שלא יאסר בהנאה ול"ל ונחסר. וגם בגמרא גופה קשה אמאי צריך כלל ונקבו' עכברים ואף דהמעשה הי' כך מ"מ ל"ל למסדר הש"ס להביא זה. וקצת י"ל דאי לא"ה לא הוי ידע שהוא חמץ וצ"ע וק"ל

צט) בגמ' כמאן אזלא הא שמעתתא כרשב"ג וכו'. עי' פר"ח וסי' תמ) שהקשה בלא"ה הי' צריך לבער כדי שלא יעבור על ב"י לשיטת הסוברים דאחריות פשיעה הוי ג"כ אחריות והוכיח מכח זה דאחריות פשיעה לא הוי אחריות לעבור. ובתוס' לקמן בסוגי' דהרהינו אצלנו הארכנו בזה קצת והוכחנו מזה דמישראל חבירו לא מיקרי כלל אחריות לעבור כיון דמיד אסור בהנאה וא"כ לא נתחייב באחריות והא דכ' בש"ע או"ח (ס"ס תמג) דאף הנפקד עובר היינו כיון דפסקינן דרשאי למוכרו וכ' המג"א שם דממילא אם לא מכרו נתחייב הנפקד דהוי פשיעה א"כ שפיר עבר משא"כ אי הוי אמרינן דאין רשאי למוכרו ממילא לא הוי עובר כלל משום אחריות ראשון ושם הארכנו יותר. ובלא"ה צריך ביאור קצת די"ל אפ"ה משום שלא יעבור הוא על ב"י א"י למכור חמץ חבירו וצ"ע וק"ל. ועי' פר"ח (סי' תמג) הקשה ג"כ להיפוך אם נאמר חמצו של ישראל ברשות אחר עובר המפקיד א"כ ג"כ ודאי צריך לבער כדי שלא יעבור המפקיד על ב"י ע"ש. וקצת י"ל מסתמא ודאי המפקיד ביטלו וק"ל

ק) ע"ב בגמ' וכש"כ הכא דקא פסיד לגמרי וכו' לכאורה קשה לדעת בעה"ע שסובר דאם ביטלו שרי אחר פסח עכ"פ בהנאה א"כ אכתי אמאי יהא רשאי למוכרו נימא מסתמא המפקיד ביטלו וממילא מותר עכ"פ לאחר פסח למכור. ואפשר לומר דאחר לא יבטלנו שיסמוך עצמו שהוא יכול למכרו וק"ל: בצל"ח פילפל בסוגיא זו לענין אי חמץ נוקשה בע"פ אסור וכבר הארכנו בזה במ"א

קא) שם הב"ע כגון שנתקבל הדם בכוס וכו'. עי' רש"י שפי' דמ"מ באכילה אסור ע"ש. ולכאורה צריך להבין קצת א"כ הא דחולין (פ:

תוס' ד"ה בכמה וכו') שהקשו לר"ש אמאי הוי שחיטה שא"ר הא כל העומד לזרוק וכו' ואכתי כיון שאין רשאי לאכול א"כ ס"ס הוי שא"ר. וצ"ל דמ"מ כיון דהוי מיד כאילו נזרק א"כ ס"ס הוי ש"ר והבן זה. ולכאורה מוכרח לומר כן בב"ק (עו:

) דקאמר שם הואיל דכל העומד וכו' הוי ש"ר ע"ש. אכן ק"ק לפי"מ שצידדו שם התוס' לומר דר' אושיעא פליג אהך דב"ק היו יכולין לומר דמשום הך סברא כיון דס"ס אסור עכ"פ באכילה לא מיקרי ש"ר וק"ל. ועי' מס' מעילה (ד:

) פליגי שם אי היתר זריקה או היתר אכילה. ועי' תוס' שם שכ' דלא תלי' בפלוגתא דר"ש ורבנן די"ל אף ר"ש לא סבר רק לענין טומאה וכמ"כ לרבנן להיפוך. ולכאורה למ"ד היתר זריקה וכו' א"כ מוכח דאף קודם זריקה אין מועלין א"כ משמע דלא כסוגי' דהכא אלא דמותר אף באכילה. ואפשר לחלק בין אין מועלין להתיר באכילה ממש וק"ל ולענין אי פסקינן כר"ש בהך דכל העומד. עי' בא"ע (סי' קכ"ד ס"א) הביא רמ"א שם דעת הר"ן דאם כ' הגט על דבר שטעון שריפה בטל הגט והח"מ תמה ע"ז דהרי גט לא בעי שיעור ואנן לא קיימ"ל כר"ש ע"ש והב"ש כ' דאין זה מוכרח דאין הלכה כר"ש דמהא דפסק הרמב"ם (פ"ד מה' פ"ה) דאשם תלוי אם נודע לו עד שלא נזרק אף לאחר שנתקבל ביום פסול ואי לר"ש הדם יזרוק. כ' הב"ש דאין ראי' די"ל כדפריך הש"ס בכריתות (כד.) אימור דאמר ר"ש בדבר העומד לזרוק וכו' ומה דמשני הש"ס סבר כלי שרת מקדשין אף את הפסול ליקרב אף דהרמב"ם פסק (פ"ג מה' פ"ה הי"ט) כן דמקדשין הפסול ומ"ש הכ"מ שם דהרמב"ם פסק כר"י דבריו תמוהין עי' בה"ז שם. מ"מ י"ל הרמב"ם חילק בין דבר הפסול בגופי' ובין אשם תלוי שנודע לו דהוי חולין למפרע. אך לשון הב"ש תימה קצת שצירף שניהם יחד דבאשם תלוי לא אמרינן כל העומד מטעם הנ"ל ולא מקדש הפסול וכו' וזה א"צ דבחד סגי וק"ל. ואפשר כונתו או או ולא משמע שם כן. ועי' עוד ב"ש שם שכ' להוכיח דהרמב"ם פסק כר"ש מהא (דפי"ג מה' תרומות) והיינו שכ' שם אם נפלה סאה תרומה ולא הספיק להגבי' עד שנפל שני' אמרינן דהוי כאילו כבר העלה היינו משום כל העומד לעלות ע"ש ועי' שעה"מ (פ"ד מה"ג) שדחה קצת ראי' זו דיש לחלק בין דבר שהי' מצד עצמו כי התם דתרומה היא ממון הכהן ובודאי יעלה אבל מה שהוא מחמת מצוה כגון זריקה או שהוא מחמת ד"א אפשר לא אמרינן ע"ש. ומטעם זה כ' דגבי לחם אמרינן שפיר כל העומד לחתוך כחתוך דמי כגון שהוא גדול ביותר אמרינן כן לכ"ע. והביא ראי' מרמב"ם פ"ג מה' מקואות דין כה (דכלים ארוכים מטבל עד מקום המדה ולא יותר וע"כ משים כל העומד וכו' והיינו כנ"ל דכ"ע מודו בהא ע"ש. ועי' בתשו' ש"א (סי' א') שכ' להיפוך לפי"מ שפי' הרמב"ם בפי' המשנה במשנה זו יראה דלא אמרינן כל העומד ע"ש ודבריו צ"ע ולא זכיתי להבין עכ"פ גוף הענין מה שהחליט שם הש"א בפשיטות דעוגה שנשרף ממנה קצת אף שעומד לחתוך מ"מ מיקרי שלם לענין לחם משנה בשבת. אין מוכרח כ"כ. ובשער המלך שם בענין הנ"ל הביא כמה פעמים לשון תשו' ש"א (סי' לח) אבל תשו' זו לא הביא:

והנה מ"ש הכ"מ (פ"ה מה' פרה ה"ד) לפרש שם דברי הרמב"ם שפוסק כר"ש דאמר אוכל שאין יכול להאכיל לאחרים אין מטמא ופרה אדומה מטמא משום הואיל והי' לה שעת הכושר לפדות. עי' חולין (פ:

) וב"ק (עו) א"כ ע"כ פוסק כר"ש דאמרינן כל העומד וכו'. כבר תמהו על כ"מ בתשו'. הנ"ל ובה"ז בזבחים (קה.) דהרי הרמב"ם פסק דאין פרה נפדית ע"ג מערכתה וגם פסק דלא כר"ש בהא דאוכל שא"י להאכיל וכו' כמבואר בדבריו (ספ"א מה' ט"א) ע"ש. וליישב קו' הכ"מ בה' פרה הנ"ל. עי' בכ"מ עצמו פ"ו מה' א"ה הק"ו ופ"ג ה"א) עי' היטב שם דיש מקום לומר דהרמב"ם פוסק כן שסופו לטמאות טומאה חמורה וכו' ע"ש שייך דוקא בנבילת עוף טהור ע"ש. ובחולין (פ) ברש"י ותוס' שם. ובב"ק. ובתשו' ח"צ (סי' קז) רמז להמ"ל פ"ו ע"ש. אכן הראי' הנכונה דהרמב"ם פסק דלא כר"ש היינו מדפסק ספ"א מה' ט"א דערל' וכ"ה מטמאין ט"א ות"ל הא הוי כעפרא בעלמא דכל העומד וכו' כמו דפריך הש"ס באמת במנחות (קב:

) על נותר ופגול ומשני חיבת הקודש שאני א"כ בערל' וכה"כ מא"ל א"ו דלא כר"ש. וראי' זו הבי' הפר"ח שם באו"ח (סי' קכב) לדחות דעת הרמ"א ע"ש. ועי' שעה"מ שכ' לדחות קצת די"ל בהנך דברים שאין מפורש בתורה מצות עשה לשרוף שהרי הרמב"ם במנין המצות חשיב יותר ופיגול מ"ע שריפתן ואילו ערלה וכה"כ לא חשיב ע"ש א"כ לא אמרינן כל העומד וכו' ע"ש היטב

והנה הפר"ח הקשה אף לרבנן ס"ס טומאה בעי שיעור בכביצה וא"כ ס"ס האיך מטמאים ערלה וכה"כ הא כתותי וכו' ע"ש. ויראה דמנותר ופיגול לא קשי' לי' די"ל כמו דמשני הש"ס במנחות (קב הנ"ל) לענין כל העומד וכו' דחיבת הקודש שאני. כמ"כ י"ל לענין כתותי וכו' אבל מערל' וכה"כ קשה שפיר. ותי' די"ל באמת אין מטמאין רק מתטמאין דלטומאת עצמן לא בעי שיעור. או נ"מ לענין צירוף אם יש באחר כשר מפחות כזית משהו מצרף ערלה וכה"כ להשלים ע"ש. ועי' שעה"מ הנ"ל שכ' דאכתי קשה לדעת הסוברים דאף לטומאת עצמן בעי שיעור. ואף