פתח הבית חלק א כח

ק"ק לי מדוע לא ביאר הרמב"ם כלל. פ"ב מה"ע דבין חמש ושבע לא טעו. ואף דלכאורה אין נ"מ כיון דהוא פסק כר"מ אליבא דרבא א"כ בלא"ה בטל העדות דמה אילו דייקינן והוי יותר משתי שעות הא אכתי נ"מ באם אומר בפי' סוף חמש וזה אומר בפי' סוף שבע או פלגא דשבע דאפשר בתחי' שבע י"ל קצת אף דלא תלינן הטעות בשתיהם אבל במשהו תלינן וא"כ י"ל דהוי סוף שש דחמה בקרניתא קאי אבל עכ"פ נ"מ אח"כ וצ"ע. וגם מדוע לא ביאר הרמב"ם אי סמכינן על שש בקרניתא קאי וצ"ע

צ) שם בתוס' ד"ה באיזה יום וכו'. עי' מהרש"א היטב ריש הי' בודקין מה שהשיב על מהרש"ל שכ' ליישב קושית רש"י שהקשה שם כמו שהקשו תוס' כאן וכ' לתרץ משום דאי לא באיזה יום אילה"ז דיוכלו לומר טעינו וכו' וכ' מהרש"א דאכתי יכול להזים דיהבי להו כולי טעותא ע"ש. ולכאורה עדיין עכ"פ תי' מהרש"ל נכון דאכתי נ"מ אי שיילינן להו באיזה יום א"צ ליתן כל טעותא רק י"ל כונתו להשיב עכ"פ על לשון רש"ל שכ' דאאילה"ז דמשמע אילה"ז כלל וק"ל. ועי' או"ת (סי' ל') שהאריך בחריפות טובא ליישב דברי מהרש"א באופן אחר ע"ש. עוד כ' מהרש"א שם בשני עדים לא תלינן הטעות ע"ש. ובחי' לח"מ (סי' ל) הארכנו בזה קצת ועי' או"ת שם היטב

ובני החריף מו"ה זלמן נ"י הקשה על הא דמייתי הש"ס ריש אד"מ שטר שכתוב בו באחד בניסן ובאו עדים ואמרו עמנו הייתם אמרינן שמא איחרוהו וכו' אמאי לא קאמר שטעו וצ"ע. וצ"ל דשם איירי שנכתב באיזה יום בשבוע וק"ל. ובלא"ה לכאורה י"ל דלכאורה בטל עכ"פ העדות כיון דלא אמרינן הטעות רק אחר שהוזמו דוקא היכא שמכחישין זא"ז ואמרינן מיד שטעו ונתקיים העדות משא"כ היכא שבתחילה לא הוי אמרינן כלל שטעו רק אחר הזמה נהי דהזמה לא הוי. עכ"פ העדות בטל וצ"ע בזה. וקצת לא משמע כן שם בדיבור הסמוך. ולסברת מהרש"א דבשנים לא אמרינן שטעו ניחא הכל וק"ל

צא) שם בא"ד וי"ל דמ"מ בעי חקירה מגזה"כ וכו'. עי' מהרש"ל שכ' דמש"ה נאדו תוס' מתי' זה דמ"מ ס"ס הוי חוזר ומגיד ע"ש. ובחי' לח"מ סי' הנ"ל כ' די"ל עפי"מ שכ' להשיג על האו"ת שכ' דע"כ תוס' סברי דאף קודם חקירות א"י העדים לומר מבודין היינו מדכ' לעיל דהש"ס הוכיח בפ' בן סורר דאזלינן בתר רוב בד"נ דאל"כ הוי חוזר ומגיד ות"ל קודם חקירות יכול לחזור ע"ש. וכ' נהי דכ' הפוס' דקודם חקירות יכולין לחזור מ"מ היינו לבטל העדות ולא לקיים והסברא נכונה. ושם כ' דבתשו' מהריב"ל ח"א סי' ח"י יראה דאין סברא זו מוכרחת כ"כ ע"ש. וא"כ י"ל כאן כיון דעכ"פ הוי גזה"כ דבעי חקירות יום א"כ ס"ס קודם חקירות יכולין לחזור לבטל העדות וק"ל. ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין שם הביא דעת בעה"מ אם אמרו עדים אתמול הרגו א"צ שוב שאר חקירות וכמ"כ אם אומרים אין אנו יודעים באיזה יום בשבוע כיון שכיונו יום בחודש א בה. והר"ר דוד חולק ע"ז וסובר דס"ס הוי לעולם גזה"כ וצריך כל הני חקירות ע"ש. ולדידי' צריך להבין קצת מ"ש בתחי' הסוגיא מנ"ל דבעי עדות שאילה"ז ואי משום חקירות הרי חזינן דאף בהנך דאין שייך הזמה אפ"ה הוי גזה"כ וצ"ל דלעולם תחילת הטעם הי' משום עדות שאילה"ז ושוב לא חלקה תורה אף במקום דלא שייך [הזמה[ אפ"ה בעי לעולם חקירות וק"ל

צב) בתוס' ד"ה לר"מ יהבינן וכו' ונהי שעדות מוכחשת וכו' ולכאורה לעולם כה"ג הוי ספיקא שמא לא טעו המזימים וא"כ אף אם אותו שאמר שתים הי' יכול לטעות אפ"ה הוי ספיקא וק"ל: קצת צריך להבין אם נאמ' דלא כמהרש"א בתי' ב' הנ"ל אלא אף בשני עדים תלינן הטעות מפני מה לא נטיל הטעות במזימים כמו שהקשו תוס' ומ"ש. ובחי' לח"מ כ' בזה. עוד צריך להבין לדעת המהרש"א דבשנים לא תלינן הטעות א"כ ע"כ הא דפריך הש"ס כאן היינו דוקא בא' אומר שתים וא' אומר שלש וכו' אכתי אמאי צריך שהמזימין יאמרו עד חמש ת"ל אי נימא דהי' המעשה בארבע א"כ ס"ס טעו שניהם עכ"פ וזה לא אמרינן. וצ"ל דמ"מ כיון שעכ"פ חזינן דמכחישין זא"ז וע"כ אחד מהן טעה שוב י"ל שניהם טעו וק"ל

צג) עי' בסנהדרין שם מה שהק' המהרש"א אמאי לא נחקור נמי בכמה בשעה דנהי די"ל טעו מ"מ לא נצטרך ליתן להו טעותא כ"כ. ועי' מהרש"א שם. ובחי' לח"מ (סי' ל) כ' יישוב לזה ע"ש. וגם צריך להבין לפי' מהרש"א א"כ מאי קאמר הש"ס שם בסנהדרין לרבא דאדם טועה טובא לא שייך לשאול בכמה בשעה אכתי אם יתרמי ששניהם יכונו יחד אז לא אמרינן שטעו וא"כ צריך לשאול בכמה בשעה וי"ל וק"ל. גם צריך לבאר לגבי עדות דיראה לכאורה דתלי ודאי בשעות זמניות דאי בשעות שוות א"כ לא שייך חמש ושבע דלפעמים בשבע עדיין במזרח החמה וכן בחמש להיפוך אך אם בשעות זמניות ג"כ דוחק בעיני דא"כ טעו בקיץ יותר מבחורף וצ"ע קצת. ועי' באו"ח (ס"ס תמג) שם תראה קצת מזה ע"ש וק"ל ובב"ח וסי' תלא) ע"ש

צד) ע"ב בתוס ד"ה בשית וכו'. אי נמי הך שינויא ל"ל לאביי וכו' נראה מדבריהם דרבא ודאי סבר הכי דהכי משני הש"ס כאן רב אדא אליבא דרבא אך לכאורה אין מוכרח למסקנא דמשני עדות מסורה וכו' י"ל שפיר דאף רבא ל"ל הא ואי משום דאפי' בשית נמי וכו' למסקנא ניחא דר"מ סבר משום חמץ מסור לכל טעו בשעה ולר"י בשתים דבלא"ה פליגי בכעין זה. עי' רש"י ד"ה עדות מסורה וכו' אכן למה שפי' לעיל ע"א בתוס' ד"ה אלא. ניחא דע"כ רבא סבר הכי דאל"כ אמאי לא נקט אחד אומר בשש ואחד בשבע וק"ל

צה) בד"ה אימתי וכו' הארכנו בזה בפ' כל שעה ע"ש מה שעלה במצודתי ליישב דברי הרמב"ם שכ' בפי' המשנה ובחיבורו (פ"ב מה' מו"מ) דהטעם דשית אמרו משום הרחקה וחמש משום טעות שעה אחת. וכן בפ"ב מה"ע כ' טעות שעה אחת כ' בחי' לח"מ (סי' ל) ע"ש. ועי' רדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם (דף נח:) שכ' דהרמב"ם סובר כאביי אליבא דר"י לל"ב ע"ש. וזה צע"ג דהרי פסק שלש וחמש בטל העדות וק"ל

צו) דף יג ע"א בגמ' ההיא לאו סתמא וכו'. עי' תוס' ומהרש"א. ולכאורה יש מקום לישב קצת דמצינו בכמה דוכתי דלפעמים קאמר הש"ס מני ר' פלוני הוא ולפעמים אומר מתני' כר' פלוני. ועי' לקמן ר"פ כ"ש דקאמר ר"ג היא. ויש להסביר דמש"ה לא קאמר דסתם כר"ג משום כיון דלעולם סתם מתני' כר"מ ומה"ת יהי' שלא אליבא דר"מ לכך קאמר ר"ג היא. ומש"ה לא הוי כלל סתמא וק"ל

צז) בתוס' ד"ה ושורפין וכו'. צריך להבין בכונת התוס' שכ' אע"ג דמדאו' בביטול סגי וכו' ת"ל ס"ם הא צריך מדרבנן ביעור משום גזירה דילמא אתי למיכל מיני' וצ"ל אם מה"ת אסור לשורפו אין כח ביד חכמים להקל להכי כ' הטעם משום דאזיל לאיבוד וכו' אך צריך להבין אמאי אזיל לאיבוד בשלמא לר"י דסבר חמץ לאחר פסח אסור מה"ת ניחא אבל לר"ש דאסור רק מדרבנן א"כ אכתי הא מה"ת מותר וא"כ אמאי יהא רשאי לשורפו ואם נאמר דבאמת אתי כר"י א"כ קשה לדידן יהא באמת אסור לשרוף ולא נראה כן מפוסקי'. אך י"ל כיון דס"ס אסור מדרבנן והוי ממילא [אסור[ מה לי אם אזיל לאבוד מחמת שנפסל מאכילה או מחמת שאסור מדרבנן אבל אם הי' ראוי רק דאסור משום דילמא אתי למיכל וכו' שפיר אין כח ביד חכמים להקל משום גזירה והבן. ועדיין צריך ביאור קצת לר"ש אמאי