פתח הבית חלק א כז

באמת ספק קשה שפיר וי"ל ואין להאריך. אך עכ"פ קשה דהרי צריך להבין מה דקאמר הש"ס בסנהדרין שם דמש"ה נתקיים העדות דאזלינן בתר רוב דעבידי למטעי ע"ש. ולכאורה צ"ע מדוע נאמר דצריך דוקא שיטעו וכי מחויב לטעות וגם מנא ידעינן האיך טעה. ע"כ הי' נ"ל לפי"מ שפי' תוס' לסוף דהטעם הואיל וכיונו בעדות היום בשבוע יחד רק דס"ד דתהוי כמו חוזר ומגיד וכו' א"כ י"ל כונת הש"ס דלא תימא כיון דאין דרך אדם לטעות הוי כמו חוזר ומגיד ואף אם יש שדרכם לטעות שמא הוא מאותן שאין דרכם לטעות וה ויחוזר ומגיד. לזה הוכיח דרוב עבידי למטעי וא"כ אי אזלינן בתר רובא לא הוי חוזר ומגיד כיון דרוב בני אדם דרכם לפעמים למטעי תו לא הוי חוזר ומגיד דתלינן שטעו הואיל וכיונו היום בשבוע וגם הואיל והם מכחישין זא"ז מסתבר לומר יותר שטעו וק"ל. ולכאורה הי' נ"ל דכמו כן באחד אומר שלש ואחד אומר חמש ג"כ יותר נכון לומר דזה כונתו הי' בסוף ג' וזה בתחילת חמש לר"י לס"ד דאין אדם טועה רק שעה אחת כדי לכוון דבריהם יחד וזה ג"כ חשוב כמו רוב דרוב בני אדם עבידי לומר ודאי על סוף שלש שלש כמו על תחילת שלש א"כ קשה קו' הנ"ל אכתי מאי משני דס"ס כיון דהוי ספק יש לכוון דבריהם כמו בא' אומר בשני בחודש וא' אומר בג' וכו'. וע"כ צ"ל דדוקא התם הטעם משום שכיונו את יום בשבוע ואפ"ה בעי רוב דעבידי למטעי לפעמים כדי שלא תאמר דהוי חוזר ומגיד אבל בשעות משום כדי שלא יכחישו לא אמרינן דכונתו הי' לסוף שעה כיון דיכול להיות שכונתו הי' לתחילת שעה והוי באמת מוכחשין וק"ל: ועדיין צריך להבין עכ"פ מה מתרצין התוס' דאי לאו רוב הוי אמרינן כיון שהגיד וכו' רק הואיל ואיכא רוב סמכינן ע"מ שכיונו יום השבוע יחד ועכ"פ קשה אכתי מה נפסיד נשאלם פן יאמרו שלא טעו ויהיו באמת מוכחשין אף דאם יאמרו אח"כ יום השבוע בשוה. וצ"ל דמ"מ כיון דאיכא רוב וגם נוכל לשאלם יום השבוע אם יכונו יחד תו לא שיילינן להו פן טעו ולא אמרינן מה נפסיד וכו' וצ"ע. ודע דלשון תוס' בקושייתם כאן שהקשו ומאי אילו דייקינן. ואי משום דאיכא רוב עכ"פ מה נפסיד א"כ הראי' דמייתי מהך דלקמן אינו דומה דהרי לקמן מוכח מש"ס דהוי ספק ממש ואם א"א לשאלם ג"כ בטל העדות וכאן לפי"מ שכתבנו דמה נפסיד א"כ אם א"א נתקיים העדות וצ"ע בזה וק"ל. ועי' חידושי הר"ן בסנהדרין פ' בן סורר שם שכ' דאף שכיונו היום אי לאו דזה רוב לא מהני דמ"מ בציר לה חקירה ע"ש ולקמן נכתוב קצת בזה

פה) דף יב ע"א בגמ' ומה אילו דייקינן וכו'. לכאורה קשה אמאי לא פריך כן לר"מ דא"כ שתים ושלש אמאי קיים נימא זה כיון לתחילת שתים וזה לסוף שלש. וצ"ל דפריך לר"י משום דסבר דהלכתא כותי' אבל קשה לדעת הרמב"ם שפוסק בעדות כר"מ א"כ טפי הי' לו להקשות לר"מ דהלכתא כותי' וראיתי בצל"ח שהק' זה ע"ש. גם צריך להבין מה דקאמר אילו דייקינן וכו' והאי דקאמ' שלש בתחיל' וכו' והאי דקאמר חמש בסוף וכו' אם כונתו או או או שניהם יחד ואם נימא שניה' יחד ק' ל"ל כולי האי ת"ל בחדא סגי ואם זה שאמר שלש הוי תחילת שלש א"כ ממילא אף אם האי דקאמר חמש הוי תחילת חמש מ"מ לר"י לאביי אין טועה רק שעה ומשהו ואפש' לומר דבעי לדחות אף אם נאמר די"ל המעש' הי' באמצע בטל העדות ואף דלא סבר הכי דתלינן טעות בשניהם כמ"ש התוס' ד"ה אלא וכו' מ"מ רצה לדחות דאף אם נאמר כן בטל העדות. או אפשר דרצה להוכיח סברתו דלר"י אדם טועה בשלש שעות דאם הוכיח רק מאחד הוי די' לומר דלר"י אדם טועה בשתי שעות. אך לפ"ז קשה אמאי לא פריך גם משתים ושלש דשמא זה נתכוון לתחילת שתים וזה לסוף שלש דודאי נהי שרוצה להוכיח דלר"י אדם טועה בשלש שעות עכ"פ לאביי קשה גם משתים ושלש. וי"ל דמ"מ כונתו רק להוכיח דלר"י טועה בג' שעות וק"ל. או אפשר דכונתו באמת או או ולהכי הקשה רק משלש וחמש וק"ל. רק עדיין קשה הוי לי' להקשות על שתים ושלש דילמא זה כיון לתחילת וזה לסוף וי"ל וק"ל. אולם בלא"ה ק"ק מה דקאמר מה אילו בדקינן וכו' והוי עדות מוכחשת ות"ל אף אם רק אומרים אין אנו יודעין אי בתחילה או בסוף ס"ס הוי עדות שאאילה"ז דס"ס כשיבואו להזים נימא שמא הי' בתחיל' שלש וכו' ונהי דבלא"ה צריך הזמה כולי טעותא כדמסי' הש"ס לקמן ואף לס"ד לאביי לר"מ הרי צריך הזמה על שלש שעות כדי להזים שתיהן אבל אם אין מבררין דבריהם צריך הזמה לחמשה שעות מתחילת שתים עד סוף שש והתורה הצריכה שיהי' באפשר להזים בכל האפשר היותר וצ"ל דלאלומי למילתי' קאמר דהוי עדות מוכחשת ודוחק. אך בלא"ה י"ל דרוצה ליישב למאי שמסיק דלר"מ אדם טועה בשלש שעות וק' קושית תוס' שלש וחמש אמאי עדותן בטיל' נחקור שמא זה שאמר בחמש נימא תחילת חמש. ותי' דלהחמי' לא בדקינן ע"ש. וזה דוקא אם דנין אותם כמוכחשין משא"כ מחמת עדות שאאילה"ז מדוע לא נשאל אותן דמ"ש מכל חקירות דשואלין אותן והבן

פו) בחי' על ח"מ כ' ליישב מה שהקשה האו"ת על הש"ע דפסק (ס"ס כ"ט) דלעולם מתרצין דברי העדים כדי שלא יהיו כמכחישין עצמן וכאן בש"ס קאמר ומה אילו דייקינן וכו' וכ' שם די"ל [הכא] שאני כיון דהוי עדות שאאילה"ז ע"ש. אכן לשון הש"ס לא משמע הכי. ובגוף קו' האו"ת צ"ל כמו שתי' שם דשאני הכא הואיל ובלא"ה צ"ל שטעו ע"ש. אך קיצר דבריו. ויש להסביר הענין דודאי צריך להבין עדים שאמרו בחודש פלוני נימא שמא הכחישו זא"ז וזה כונתו תחילת חודש וזה סופו ומדוע נחקור אותם להחמיר. ועכצ"ל כיון דבאמת מכחישין עצמן רק אנו שתולין שטעו ע"כ מספק אמרינן שמא הכחשתם באופן שא"א לתלות שטעו וק"ל

פז) בתוס' ד"ה אלא וכו'. עי' מהרש"א שהקשה לס"ד דתוס' ה"מ להקשו' גם לל"ב דאביי דלר"י אדם טועה שעה וכו' א"כ שתים וחמש נמי נימא זה כונתו לסוף שתים וזה בתחילת חמש והי' בתחיל' ד' ע"ש. וכמ"כ הי' יכול להקשות לרבא אליבא דר"מ אפילו שתים ושלש נמי. ותי' מהרש"א שייך גם בזה וק"ל

פח) שם בא"ד שלש וחמש נימא ג"כ זה הי' כונתו סוף שלש וכו'. לכאורה הי' נראה שכונתם דהשני כונתו לתחילת חמש דאל"כ הא איכא שתי שעות ממש ולר"מ אין טועה רק שתי שעות חסר משהו. אכן עי' מהרש"א בסנהדרין שכ' שם דכונת תוס' ג"כ כאן באחד סגי והיינו דאמר סוף חמש אין כונתו לסוף ממש. ומ"ש תוס' שם בסנהדרין זה סוף שלש וזה תחילת חמש או או קאמרי וכ"כ המהרמ"ל שם ע"ש

פט) הקשה לי אחד מן התלמידים אם נאמר דלא אמרי' חמה בקרניתא קאי בשש לאביי א"כ קשה מדוע נקט התנא אחד אומר חמש ואחד אומר שבע בטל וכו' א"כ אמאי לא נקט א' אומר בשש ואחד אומר בשבע ג"כ בטל. והשבתי לו לאביי י"ל כיון דאיהו לא סבר ומה אילו דייקינן וכו'. א"כ י"ל שמא זה שאמר בשש כונתו בסוף שש וזה שאמר בשבע תחילת שבע וכה"ג אפשר דאין היכר בחמה. ואפשר אף אם אידך אומר בסוף שבע וק"ל. אך לפ"ז עדיין קשה לרבא דלדידי' אמרינן ומה אילו דייקינן א"כ אמאי לא נקט שש ושבע. אך ז"א דהרי רבא אית לי' לקמן חמה בקרניתא קאי. עי' ע"ב בתוס' שם. רק אביי לית לי' הך דבקרניתא וכו' ע"ש. ולקמן נכתוב בזה אי"ה ע"ש. אך עדיין קשה קצת לס"ד דתוס' כאן דתלינן טעות בשניהם א"כ היו להו לפ"ז להקשות גם לרבא אליבא דר"י בחמש ושבע אמאי בטל עדותן כיון דאיהו אית לי' חמה בקרניתא קאי א"כ שמא הי' בפלגא דשש וי"ל וק"ל: