פתח הבית חלק א כו

בקשורים א"כ כיון שמצא אותו לבדו י"ל מודו רבנן דא"צ לבדוק יותר דכיון ע"כ אותו ככר ניתק מן האחרים א"כ מה"ת לומר שאחרים הם דעיקר סברת רבנן דיותר מסתבר דאחרים הן מלומר שניתק מקשר משא"כ אם מצאו ויש בו סי' בע"כ ניתק והבן. ולפ"ז נסתר ג"כ דברי פר"ח דלעיל כיון דהרמב"ם לא הביא קשורים א"כ נ"מ אכתי במכיר זה שמצא וק"ל

עט) ע"ב בגמ' ככר בשמי קורה וכו'. עי' ב"י (סי' תלח) מה שהאריך במחלוקת הרמב"ם והראב"ד ע"ש. וקשה שכ' דבלא ביטל ואח"ז איסורו הוי ספק דאורי' ע"ש וצ"ע מאי ספק איכא הכא אטו מי ס"ד דמאי שהונח בקורה או בבור יהי' כמו ביעור וצ"ע וק"ל

פ) בתוס' ד"ה ואם לא בדק וכו' קצת י"ל קו' תוס' די"ל עיקר טעמו של ר"י דלא גזר בשעת הביעור דהיינו שעה ששית אין הטעם משום דהוי גזירה לגזירה דהרבה פעמים מצינו שגוזרין אף גזירה לגזירה רק הטעם הואיל שהוא זמן ביעור שכל העולם מבערין לא ישכח א"כ לרבנן דלא גזרו בלא"ה לא קרי לה שעת הביעור וק"ל וכדומה שכ"כ הצל"ח ג"כ ע"ש

פא) שם ומי גזר ר"י וכו' ותוכן הענין בסוגיא זו יראה אף דמשמע ודאי שכל איסורין מותר להשהות בביתו ולא גזרינן כלל דילמ' אתי למיכל. עי' תוס' לעיל ריש מכילתין שחילקו דדוקא חמץ הואיל ולא בדיל או משום הואיל והתורה החמירה לעבור בב"י ע"ש. ואף למה שהקשו שם דנגזור ג"כ בשאר איסורין לא הקשו רק על איסורי אכילה ע"ש. וע"כ צ"ל הא דהש"ס דהכא מדמי חדש ג"כ לחמץ היינו הואיל ועסיק בו גזרינן שפיר אף בשאר איסורין. ובודאי לתי' ב' דלעיל שהטעם הואיל והחמירה תורה לעבור על ב"י א"כ פריך ודאי הש"ס שפיר דא"ל שאני חמץ הואיל והחמירה תורה וכו' דאדרבה הרי לא בדקינן או משום דעסיק בי' גרע טפי ועדיף טפי שלא לבדוק משא"כ בעלמא דלא שייך ב"י וק"ל, אלא אף לתי' ראשון הואיל ולא בדיל צ"ל דהמקשן ידע שפיר דלענין בדיקה שייך לחלק בין בדיל או לא משא"כ אם עסיק בי' והתרצן משני אפ"ה שייך לחלק וק"ל והבן כ"ז היטב

ועפי"ז קשה טובא עמ"ש הח"י (סי' תלה) ובתורת השלמים (סי' ויו) שהעלה דמוכח דלא כדעת בה"ע שסובר דחמץ שביטלו ועבר עליו הפסח אין אסור בהנאה רק באכילה ומתני' איירי בביטלו. עי' מהרש"ל ואפ"ה תני יבדוק אחר פסח [ות"ל] דבאיסורי אכיל' ודאי לא חיישינן. ועי' בתשו' מ"ב שהוכיח מהך משנה דאף אם בטלו אפ"ה צריך לשרוף והשיב עליו ע"ש. ולכאורה צ"ע דנראה אפשר דא"צ כלל לשרוף אחר פסח אם ביטלו רק אפ"ה צריך לבדוק עכ"פ ודבעי לחלק בין חמץ המותר להאסור דודאי עדיף דבר האסור מונח במקום שייחד לו מדבר שא"י אם יש לו חמץ בביתו וכשימצאנו פתאום ודאי לא ידע החילוק בין חמץ המותר לאסור וצ"ע וק"ל. אבל לשרוף י"ל דא"צ ואפשר אף בלא ביטלו כיון דלאחר פסח אין אסור רק מדרבנן וק"ל. ובאמת צריך להבין בכל שאר איסורין הי' לו להש"ע לבאר דעכ"פ אסור לעסוק בדבר איסור שמא יאכלנו וגם בחדש גופי' לא ביאר בש"ע הדין וצ"ע וק"ל

פב) דף יא ע"א בתוס' ד"ה אבל לא גודשין וכו' עי' מהרש"א אשר דבריו קשים להבין מה שפי' בכונת התוס' משום מצות ביעור יש להתיר וכו' היינו משום הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו וכו' ועדיין ק' ס"ס מה פריך הש"ס דרבנן אדרבנן. וקצת הי' נ"ל כונתו דהש"ס פריך דאם הוי סברות הפוכות דמשמע לי לתי' אביי חזר לגמרי מהך דשני תחילה דהוי ע"י שינו'. וא"כ פריך אם נאמר לר"י בדיל עדיף מהוא עצמו מחזיר עליו וכו' ולרבנן הוא עצמו מחזר וכו' עדיף מבדיל זה לא נהירא לי' ודאי לפי' הפשוט דמצות ביעור כפשיטו הוי כמו פסידא א"כ קשה שפיר דילמא רבנן סברי מצות ביעור עדיף ולא שייך סברות הפוכות דהוי מתרי טעמא כדאיתא בכמה מקומות משא"כ לפי' המהרש"א דהוי משום דהוא עצמו מחזיר וכו'. א"כ הוי ודאי סברות הפוכות דלר"י מכח הוא עצמו מחזיר פרוש יותר מבבדיל ולרבנן בבדיל פרוש טפי. הוי סברות הפוכות. ומשני דרבנן אדרבנן לא קשיא כדשנינן היינו משום שנוי מתוך שלא התרת אלא ע"י קיטוף וכו' א"כ שוב ליכא סברות הפוכות דגבי קמח וקלי פליגי אי בשינוי שרי וגבי בדיקה פליגי אי מצות ביעור שרי והבן. אך שעומד לנגדי דא"כ מאי קאמר הש"ס רב אשי בדותא דילמא ר"א סובר ג"כ התי' מלא בדיל וכו' רק דהי' ק' לו דהוי סברות הפוכות מכח קמח וקלי וע"ז משני שפיר וק"ל

פג) ע"ב בגמ' תנן התם אחד אומר בארבע וכו'. הנה קצת נעיר כאן מה דמבואר בכל דוכתי דבעי עדות שיכול להזימה וע"כ היינו מדבעי חקירות אך קשה דילמא עיקר החקירות היינו פן יכחישו עצמן. אך י' א"כ אמאי לא נכתב בתורה בהך קרא דוחקרת דמשם נפ"ל חקירות אמאי לא נכתב ג"כ בדיקות דהרי אם מכחישין בבדיקות ג"כ בטלה העדות בדיני נפשות כמבואר בח"מ (סי' ל) ובסנהדרין (לא:) דדוקא בד"מ כשר ע"ש. אך הא גופי' צריך טעם מנ"ל לחלק בבדיקות בין ד"נ לד"מ כיון דלא מבואר בקרא. וצ"ל או הוי מסברא דעיקר הטעם בד"מ דכשר הכחשה בבדיקות משום דאמרינן טעו משא"כ בד"נ מספיקא לא קטלינן. או אפשר דהוי הל"מ וק"ל: ובגוף קושיא הראשונה י"ל אף בלא ייתורא כלל מ"מ גוף קרא דוחקרת היטיב משמע אם אומר א"י בטל שצריך דוקא לידע וק"ל. ובחי' לח"מ שם כ' ג"כ בזה. ולדעת הרמב"ם שסובר דאף בדרישות כגון אם חילל שבת איזו מלאכה עשה וכדומה הוי כמו חקירות ואם אומר א"י עדותו בטילה ע"ש בפ"ב מה"ע. וא"כ קשה מנ"ל כלל דבעי ילה"ז ובחקירות הטעם דלא גרע מדרישות. ולומר דהך דבעי ילה"ז [לפ"ז] הוי מסברא זה דוחק. אך י"ל דסובר הרמב"ם ודאי דרישות דהוי בגוף ענין אי אמר א"י שפיר בטל משא"כ חקירות אי לאו משום ילה"ז אין סברא לומר דבטל העדות כיון דבאיזה זמן ומקום לא הוי בגוף הענין וק"ל. ועי' כ"מ שם שהקשה מנ"ל להרמב"ם הא דבדרישות אם אומר א"י בטל עדותן כיון דילה"ז ע"ש. ועי' סנהדרין ר"פ אד"מ דפריך הש"ס שם מי בעינן דרישה וחקירה והתני' שטר שזמנו כ' באחד בניסן ואמרו עדים עמנו הייתם אמרינן שמא איחרוהו וכו'. ועי' רש"י שפי' הקו' דאי בעי דרישה וכו' מה"ת נתרץ דבריהם ע"ש. ולכאורה קשה אמאי לא פי' כפשוטו דאם איחרו א"כ הוי א"י להזימה. ועי' תוס' שם שפי' באמ' כן. אם לא שנאמר דרש"י סובר כדעת בעה"מ סוף פ"ק דכתובות שסובר בשטר לא מהני כלל הזמה בלא"ה ע"ש וצ"ע בכ"ז

פד) בתוס' ד"ה זה יודע וכו'. לכאורה צריך להבין הא דפריך הש"ס לקמן ומה אילו דייקינן וכו' אם נאמר דקו' הש"ס דודאי תלינן לומר שזה הי' כונתו בסוף שלש או דזה בתחילת חמש כדי לכוין דבריהם רק מה נפסיד אם נשאל אותם. וא"כ לפ"ז אם א"א עוד לשאול אותם נקיים עדותן. אך ז"א דא"כ לפי"מ דמשני לר"מ אדם טועה בשתי שעות א"כ שלש וחמש נימא נמי דזה כונתו סוף ג' וזה תחילת חמש כמו שהקשו תוס' לקמן ד"ה אלא אמר רבא וכו' ומה שתי' שם דלהחמיר לא בדקינן כדי לקיים עדותן לפי' הנ"ל דבאמת אמרינן כונתם כן רק מה נפסיד אם נשאל אותם וא"כ שוב לא שייך לומר לקיים אין שואלין דהרי לא גרע מא"א לשאול וק"ל. וע"כ צ"ל דקו' הש"ס לקמן דבאמת הוי ספק. ואף דלפי"ז ק"ק למה צ"ל ורחמנא אמר ושפטו והצילו וכו' ת"ל בלא"ה אנן לא נקטיל מספיקא דבשלמא לפי פי' ראשון דמדינא יכולין לקיים עדותן רק מה נפסיד [אם נשאל אותם] שייך שפיר משא"כ לפי פי' זה דהוי