פתח הבית חלק א כה

פריך הש"ס אף להחולקים על הסמ"ק הרי הא דודאי חמץ לא בעי בדיקה משום שכבר ביטל ומה פריך מברייתא הא לא ביטל כנ"ל וצע"ק

סז) ע"ב בגמ' אמר ר' אמי כל מי שאין לו קרקע וכו' בני החריף הבח' זלמן נ"י הקשה למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראי' הוי א"כ הא אז לא הי' להם קרקע ואפשר הואיל וא"י ירושה לנו. ועוד האריך בני נ"י בדברים נאים ומתוקים בסוגיא זו ולאפס הפנאי לא העתקתים

סח) דף ט ע"א בגמ' טעמא דלא חזינא דשקל וכו'. עי' מהרש"א וכבר פי' כונתו דעיקר קו' דאם הקו' ממתני' ל"ל אין לדבר סוף. לא מתרץ רבא מידי הכא ספק וודאי דהרי בלא חזינא דשקל איכא ס"ם וע"ז מתרץ שפיר דמתני' דתני אין לדבר סוף קאי אמבית לבית ואיירי אף בחזינא דשקל ובמקום למקו' איירי באמ' בלא חזינא וע"ז מתרץ שפיר. ועל המקשה לא קשה די"ל בלא"ה פריך שפיר. ובלא"ה י"ל דאף על המקשה לא קשה דכיון דאיירי בחזינא דשקל א"כ י"ל דאיירי בככר גדול. בשלמא המקשה פריך שפיר טעמא וכו' דמדנקט אין חוששין משמע אבל חזינא וכו'. יהי' מה שיהי' חייב לבדוק אף בקטן וק"ל. וכעת ראיתי בצל"ח שכ' די"ל כונת התנא אין חוששין שמא גיררה ככר גדול ואין מוכרח וק"ל. וגם דברי מהרש"א בכונת תוס' לקמן (ע"ב ד"ה ולא) אין מוכרח

סט) שם אמר ר' זירא וכו'. עי' ברש"י ד"ה האי מאי. יראה שפיר דלר"ז בשר ודאי לא משיירא. ועי' בעה"מ לקמן גבי תשע חניות שפי' דלר"ז בשר ספק ולחם ודאי משיירא ע"ש

מה שיש לפלפל בסוגיא זו מה דפריך ואין ספק מוציא מידי ודאי י"ל לסברת הרמב"ם (פ"ב מהל' חמץ) דבדיקה הואיל ועיקר התקנה על הספק מחמרינן אף בספק וא"כ מה פריך דילמא חמץ שאני. כבר האריכו המפרשים בזה ע"ש

ע) בתוס' ד"ה כדי שתהא וכו' כבר אמרנו לישב קושית התוס' עי' בערובין (לב.) דבעי להוכיח שם מהך דחבר וכו' דחזקה שליח עושה שליחותו. ומשני שאני התם חזקה על וכו' ע"ש. וא"כ כיון דמסקינן שם בדרבנן חזקה שליח עושה וכו' ולא בדאו'. א"כ י"ל הא דפריך הכא מהך דחבר וכו' י"ל שאני התם חזקה שליח עושה וכו'. אך ז"א דבדאו' לא סמכינן אהא וא"כ משני שפיר כיון דאין רק מדרבנן סמכינן אחזקה וק"ל [לישב דברי הרמב"ם במדור עכו"ם שחרב כ' בחי' על הל' פסח

] עא) ע"ב בתוס' ד"ה היינו תשע חניות וכו' מה שהקשו תוס' כאן מחמת חזקה לכאורה צ"ע דהרי כ' תוס' לקמן (י. ד"ה ספק על) דמוקמינן אחזקה ועי' מהרש"א שהקשה מהך דקופות. ותי' דשם לא שייך אוקי אחזקה כיון דעכ"פ הך מעט שנתערב ל"ל חזקה וא"כ מאי הקשו תוס' כאן. ועי' מג"ש שהאריך בזה וקצת. הי' נ"ל דתוס' סברי כאן דשייך חזקה כיון דהנ"מ רק לענין בדיקה לא שייך הך סברא ואי משום הך דשני קופות דמדמי בדיקה לקופות י"ל דאיירי דהך שני ציבורין נתערבו תחלה חד בחד ושוב לא שייך לומר גבי בית אוקי אחזקה ובודאי מצה נכנס לבדוק כיון שככר אסרתה והבן וק"ל

עי' צל"ח כאן מה שפילפל בענין דבר שיש לו מתירין אין עת האסף פה דיראה עכ"פ לדינא דבדבר שהולכין אחר הרוב אף ביש לו מתירין כן. ועי' בר"ן ביצה בסוגיא דזימן שחורים. אך מ"ש הצל"ח דבהנאה לא שייך יל"מ משום דיוכל ליהנות עתה וגם למחר כבר כ' זה במ"א דביו"ד סי' קב מוכח דלא כסברא זו שכ' שם בכלים שנתערבו צריך להמתין עכ"פ מעל"ע דהוי דבר שיל"מ עכ"פ מדאו'. ולהנ"ל נסתר זה וק"ל

מה שפילפלו בכאן האחרונים לפי' התוס' מדוע נקט הש"ס ענין זה גבי חמץ יותר משאר איסורין י"ל קצת דהוי משום דקבוע הוי חידוש ואין לך בו אלא חידושו דוקא בדבר שאיל"מ וסברא זו איתא במנחת יעקב ע"ש

עב) בד"ה ולא חיישינן לחולדה וכו' מכאן הוכיח מהרש"א לעיל בסוגין דאין לדבר סוף לא קאי רק על מבית לבית וכו'. ולכאורה אין מוכרח די"ל ודאי אי לאו אין לד"ס הי' מקום לחוש ולהחמיר והא דפריך הש"ס מהא דמה שמשייר וכו' ג"ז בכלל אין לד"ס וכעין זה ראיתי בצל"ח ע"ש

עג) דף י ע"א בתוס' ד"ה הלך וכו' עי' בצל"ח שתמה ע"ד התוס' שכ' האוכל במיתה דהרי בתרומה טמאה ליכא רק עשה וצ"ע. ועי' בשבת (יד:) במהרש"א ופ"י ז"ל שם ע"ש

בד"ה בבת אחת וכו' עי' פר"מ יו"ד בכללי ספיקות ובמ"ל פ"י מהל' אבות הטומאה

עד) שם בגמ' ספק על וכו' לכאורה קשה הרי אין חוששין שמא גיררה חולדה וצ"ל דהכא נראה לעינים שיש לחוש שמא נכנסה וק"ל

עה) בתוס' ד"ה הניח עשר וכו' עי' מהרש"א יראה מדבריו שסובר דאף בהניח ט' ומצא עשר בעי ג"כ קשורים ולכאו' לא נראה כן מלשון הפוסקי'. ועי' מג"א או"ח (סי' תלט) כ' להדיא כן דבהניח ט וכו' לא בעי קשורים לכ"ע ע"ש. ובדברי תוס' כאן מה שסיימו ד"ה חולין ומעשר מעורבין יראה שיש כאן ט"ס וצ"ל ד"ה מנה מונח וכו' וצ"ע ועי' שעה"מ ספ"ב מהל' חו"מ שם כ' דדברי מהרש"א נכונים דכן משמע מתוס' שם דלא כמג"א

עו) צריך להבין בכל הנך ספיק' דלעיל בציבורין אם אירע שמצאו אי חייב לבער. דלכאור' נראה דחייב עכ"פ לבער דלא גרע מאיסורי דרבנן דלדעת הרבה פוסקים צריך לבער. עי' (סי' תמד) וא"כ קשה אמאי לא יהא צריך לבדוק ס"ס דילמא אתי למיכל מיני' וצריך ישוב בזה

מה דקשה בסוגיא זו מאי מדמי הש"ס חמץ למעשר הא שם הטעם לפי מה שכ' התוס' בביצה משום דאין דרך להניח מעשר אצל חולין. עי' שעה"מ שפילפל בזה טובא וכעת לא עיינתי היטב

עז) הרמב"ם לא הביא הך דהניח עשר ומצא ט' ועי' [ב"י ס"ס תלט] שתמה בזה. ועי' בהגהות מיימוני גבי הא שכ' דמה שמשייר יניחנו בצנעה שמא יניח עשר וימצא ט' כ' ע"ז דאז מנה מונח ומנה מוטל ע"ש וצ"ע דהרי הרמב"ם פסק להדיא (פ"ו מהל' מ"ש) הכל חולין ע"ש. ועי' אבן עוזר שם שתי' דמש"ה השמיטו משום שהוא פסק הניח בזויות זו ומצא באחרת צריך לחזור ולבדוק א"כ ממילא אין נ"מ אי צריך לבדוק אחר אחד או אחר כל העשר דס"ס צריך לבדוק כל הבית משא"כ הטור פסק בהניח בזוית וכו' דאם ביטלו א"צ לבדוק מש"ה הביא הך דהניח עשר דאף ביטלו צריך לבדוק כל הבית ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי בלא"ה קשה על הרמב"ם דהוא פסק על ובדק ואשכח א"צ לבדוק יותר מ"ש מהניח בזויות זו וכו' וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דאיירי באין יודע כמה חסר וא"כ הדר הקו' לדוכתי' אמאי לא הביא הרמב"ם הא דהניח עשר וכו' וק"ל. אך י"ל דאבן העוזר סובר כמ"ש המג"א שם דמצא בזויות אחרת גרע טפי דאיכא ריעותא. אך דברי המג"א צ"ע דמה ריעותא יותר מבדק ואשכח כאשר תמה בזה החק יעקב שם וגם אף לדברי המג"א יראה הניח עשר ומצא תשע הוי כמו על ובדק ואשכח וק"ל

עח) עוד ראיתי להזכיר לכאור' מ"ש תוס' דהניח עשר ומצא תשע קאי רק לרבי דסבר קבר שאבד הוא שנמצא משא"כ לרשב"ג אין נ"מ וכו' לכאורה אכתי נ"מ אם מכיר אותו ככר בט"ע או בסי' שהוא מעשר שהניח ועכ"פ צריך לבדוק אחר האחרים. אך י"ל כיון דתוס' כ' דאיירי