פתח הבית חלק א כד

זה דוחק. ואי דא"כ עתה אחר שמתרץ הש"ס בעיסה מגולגלת וכו' קשה ג"כ בשבת מה הי' יכול לעשות בביתו. י"ל דאכתי אי הי' בביתו הי' נותנו לצונן שמעכב מלהחמיץ לכך בעי דוקא יושב וכו' משא"כ אי איירי בחמץ ממש רק דביטול מהני אח"ז איסורו קשה שפיר א"כ בשבת מאי איריא יושב דגם בביתו א"י לעשות וזה אין סברא לומר דשבת היינו ע"פ ויו"ט יו"ט ממש וק"ל

סא) בתוס' ד"ה לפני סוחרי בהמה ואין נראה לר"י וכו' לכאורה קשה לי טובא עי' בתוס' כתובו' (ט. ד"ה ואב"א באשת ישראל שכ' שם אונם קלא אית לי' והוי רוב רצון והקשו ע"ז א"כ מאי פריך התם והא הוי ס"ס הא רוב רצון ותי' ר"י ע"ש. וקשה אמאי לא נימא גם שם סמוך מיעוטא דאונס לפלגא דלאו תחתיו והוי רובא. ובאמת כבר הרגישו שם האחרונים בזה דהרי מבואר כן ביבמות (סז) גבי סמוך מיעוטא דמפילות למחצה דנקיבות ובחי' הארכתי גם שם ושם תי' האחרונים עי' גם יו"ד (סי' קפז) דאמרינן שם ג"כ ס"ס כי האי ספק מן עלי' ספק מחמת מכה אף דגם שם מן העלי' הוי מיעוט עי' [ס"ט] שם שכ' דהתוס' סברי כסברת הריב"ש דלא אמרינן סמוך מיעוטא לפלגא רק ביבמות שם כי כן יסד המלך מלכו של עולם דפלגא זכרים וכו' משא"כ בשאר ספקות שמא לא הוי שוה בשוה ע"כ לא אמרינן כי הא. וכעת אין ס' הריב"ש תחת ידי. ובשמעתין דמזכה לעובר הארכנו בזה. עכ"פ א"כ דברי הר"י סותרים אהדדי. ותי' בני המופלג הבח' זלמן נ"י דשאני הכא דאין דומה כלל להנך דהתם דשם שני נושאים שונים אונס או לאו תחתיו וכן בהך דיבמות משא"כ כאן דכולו חד רוב חולין בכה"ג אמרינן שפיר סמוך מיעוטא והבן זה ונכון

לכאורה קשה בפשטות הסוגיא מה פריך הש"ס דילמא התם הוי מעשר לחומרא כמו ברישא בנמצא לפני סוחרי בהמה וע' פ"י ז"ל שהרגיש קצת בזה וכ' ליישב עפי"ז מה דפריך הש"ס לקמן ומי אזלינן וכו' איך תלי בסוגיא דהכא ע"ש אך דבריו שם תמוהין שכ' בלא הך סוגיא הוי מצי למימר דמעשר היינו ג"כ לחומרא אכתי תקשי אמאי תני התם רוב חולין חולין וק"ל

סב) שם בגמ' א"ה פשיטא עי' רש"י שכ' הטעם דהרי בדקו קודם החג. ולכאורה צ"ע דהרי המקשה בתחילה הקשה מכח ראי' ממתני' דשקלים דאזלינן בתר בתרא והשתא פריך פשיטא והי' לו להקשו' מאי קמ"ל תנינא אבל לא פשיטא. ונ"ל קצת דרך פלפול דלכאורה צריך להבין מה פריך הש"ס הא בדק אכתי ניחוש דילמא הי' חמץ נוקש' ולדעת הטור (סי' תמב) דכיון שאין אסור באכילה מה"ת רשאי לקיימו וא"כ שפיר ס"ד ניחוש. אך י"ל אי ס"ד דאיכא ספק נוקשה א"כ הכל טעמא מאי אמאי שרי כיון דלמסקנא לא איירי כלל שהי' הרוב מצה ובתר בתרא לכאורה לא שייך עתה דהרי חזינן שנתעפש וא"כ נהי שהי' של מצה ע"כ לא הוי מבתרא רק עיקר הסברא מכח הבדיקה ואי איכא חשש נוקשה לא מהני זה א"כ פריך שפיר אבל לס"ד דאיירי באיכא רוב מצה לא הוי מצי להקשות בפשיטות הרי בדקו דהמ"ל כנ"ל שיש חשש נוקשה ובאמת לא אזלינן כלל בתר בתרא רק משום רובא לכך פריך ממתני' וק"ל

סג) עי' רמב"ם (פ"ו מה' מ"ש) שפסק שם נמצא בירושלים חולין בשאר ימות השנה. וע"ז כ' הטעם משום שוקי ירושלים עשוין להתכבד. וזה תמוה דהרי טעם זה לא נאמר רק על ימות הרגל שיהא מעשר ע"ש ונ"ל דאכתי יומא קמא אחר הרגל אמאי לא נימא דהוי מעשר אי לאו משום שוקי ירושלים וכו' וק"ל: דברי הרמב"ם שם במה שכ' דתיבה שנשתמשו בה מחצה על מחצה חולין צע"ג מדוע ניזל בספק לקולא

סד) ע"ב בגמ' והלכתא על ביעור וכו' עי' רמב"ם ופי"א מהל' ברכות) שם חילק בין עושה ע"י עצמו או ע"י אחרים ע"ש. ולדידי' צריך לברך גם לאכול מצה וכן מרור ואנן לא פסקינן הכי עי' (סי' תעב) וכן לפי' הרא"ש ג"כ כן ועי' בב"י (סי' תל"ב ס"ק ב') כ' טעם לזה משום דכתיב בקרא על מצות ומרורים ע"ש. וכן קשה לדעת הרמב"ם הי' לנו לברך לספור העומר ולא על וכו' ואפשר דגם הרמב"ם סובר כטעם הר"ן בזה הואיל וכבר נקרב העומר ע"ש. וכן קשה ממגיל' עי' ראב"ד שם. והר"ן והרא"ש הסכימו לפי' ריב"א דכל שיכול לקיים ע"י אחר אף אם עושה בעצמו אומר על ע"ש והא דמברכין על ספירת העומ' הר"ן כ' טעמו כנ"ל והרא"ש כ' הואיל והמנהג שהש"ץ מוציא הכל ע"ש והדבר צ"ע קצת דמ"מ המצוה צריך לעשות כ"א לעצמו שנאמר וספרתם שיספור כל אחד וי"ל וק"ל [ועי' מג"א (סי' תפט) צידד קצת בזה בשם הרשב"א דאף במצוה יכול אחד להוציא חבירו ע"ש

] סה) עי' כ"מ מה שכ' ליישב קושית הר"ן על הרמב"ם שם דאם אבי הבן בעצמו מל שיברך למול וכו' והלא הש"ס מסיק זה רק לר' פפי דסבר לבער אבל לדידן דקי"ל כר"פ על ביעור א"כ גם אבי הבן מברך על וכו' ולכאורה נראה ליישב כיון דלמסקנא הביא הך ברייתא דתני מברך לישב בסוכה א"כ ע"כ כל שעושה המצו' לעצמו מברך בלמ"ד והרמב"ם לא סבר לחלק בין אפשר לעשות ע"י אחרים או לא רק העיקר תלוי אי עושה לעצמו או [לאחרי'] וחמץ הטעם כמ"ש הרמב"ם שם הואיל כיון שחשב לבטל כבר התחיל המצוה ע"ש: הש"ך ביו"ד סי' י"ט הביא דעת הג"א בחולין שסובר דברכת המצות אם לא בירך תחילה מברך אח"כ והש"ך חולק ע"ז. ועי' ב"ח (או"ח סי' תלב) שם. ולכאורה י"ל שהוכיח דינו דהי' ק"ל מלולב כיון שכבר יצא בו אמאי מברך כמו שהקשו תוס' כאן. ומה שתי' דעדיין הכשר מצוה לפניו לא ניחא לי' עי' תוס' סוכה (דף לח ד"ה עובר) וברא"ש שם ור"ן שפלפלו בזה ע"ש. אלא ע"כ ברכת המצות שאני עי' ב"י (סי' קעב) הביא דעת הראב"ד בחידושיו שסובר דהלכה כרבינא (דף נא.) דסבר דאף גמר מלאכול מברך אם לא בירך תחילה ואף דהש"ס קאמר שם ולא היא ע"ש ותמהו עליו מנ"ל לפסוק כסתמא דהש"ס. ולכאורה י"ל דהוכיח ג"כ מהך ברייתא דתני גבי לולב נטלו לצאת מברך על וכו' והלא ליטול ודאי עדיף א"ו דאיירי שכבר יצא כתי' הש"ס וסובר ג"כ דאין סברא הואיל והכשר מצוה לפניו וסובר ג"כ דאין חילוק בין ברכת המצות לנהנין וק"ל: גם צריך להבין קצת לדעת הרמב"ם שם שסובר דציצית ותפילין הם לא בירך תחילה מברך על אף שכל שעה מקיים המצוה כ"י לולב והראב"ד חולק ע"ז וסובר דלולב שאני דכבר בד המצוה ע"ש מ"מ לדעת הרמב"ם א"כ גבי סוכה נמי נימא הכי וי"ל ואין להאריך: סו

סו) דף ח ע"א בגמ' והאמר רבא אמצעי של חצר וכו' עי' א"ח (סי' תלג סעיף ו) שם כ' אבל ודאי חייץ לא ע"ש ושם הארכתי וכאן נכתוב רק הנוגע לסוגיא די"ל אף ודאי חמץ כיון שביטלו הוי ספק דרבנן רק אפ"ה החמיר משום דהוי מחשש דאו' שמא לא ביטלו יפה. ועי' ר"ן ריש פרקין שכ' טעם מש"ה לא סגי בביטול משום דהוא דבר התלוי בלב ושמא לא גמר ע"ש ואף דמה"ת לא חיישינן לזה מ"מ כיון דרבנן חשו ספיקא לחומרא והוי כמו גבינות עכו"ם עי' (ס"ס ק"י) אכן עכ"פ אם בדק לאור החמה א"כ שוב לא שייך חשש הנ"ל כיון דמחזיר לבדוק וע"כ הוי רק אידך טעם גזירה שמא אתי למיכל מיני' וספיקא דרבנן כי האי לקולא ופריך שפיר וק"ל כ' דרך פלפול בעלמא ויתר השייך לסוגיא כ' לעיל (ד'.) ע"ש

עוד נזכיר לפי מה ככ' הר"ן ריש פרקין די"ל רב תיקן הך דצריך שיבטל אבל בזמן המשנה לא היו מבטלין כלל ח"כ אפשר בזמן ברייתא ג"כ לא היו [מבטלין] א"כ מה