פתח הבית חלק א כב

אחריות אבל קושי' שני' צריך ישוב וכן קשה לדעת רוב הפוסקים הסוברים כרש"י. וקצת נ"ל די"ל ודאי הוי ס"ד לאסור כל פקדון דלא התירה תורה רק אם הנכרי מניח לרשותו אין צריך להוציאו אבל דרך פקדון אסור לכך יליף מלא ימצא ובלא אחריות לא מיקרי מצוי בידו כאשר הארכנו קצת לעיל בסוגיא דיטמין

שם בגמ' אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ ביו"ט וכו'. כבר הארכנו בזה לעיל [אות כח

] נב) שם ואמר ר"י א"ר חמצו ש"נ וכו'. בחי' על ה"פ הבאתי לשון אבן עוזר שהקשה לדעת המג"א (ס"ס תמג) דהנפקד פשע שהי' לו למכור קודם שא א"כ לדעת הרמב"ם שומר הקדש חייב בפשיעה ונהי דפשיעה לא הוי אחריות לענין חמץ מ"מ ס"ס כיון שפשע באחריות רק כ"ז שהוא בעין יכול לומר הש"ל וא"כ הוי עתה ברשותו לענין אחריות אף גניבה ואבידה כיון דתו א"י לומר הרש"ל חייב ולדעת קצת אחרונים אף באונסין חייב ושם הארכתי לישב בכמה גוני. ועי' ק בסוגיא דהרהינו אצלו כ' די"ל רב סבר כמ"ד פודין קדשים להאכילן לכלבים וכמ"כ למכור לנכרים וא"כ ס"ם לא מפסיד מידי להקדש כיון דס"ס אחר פסח יכול הקדש גופי' למכור לנכרים אף דרב סבר כר"י דחמץ אף אח"ז אסור מ"מ הקדש שפיר יכול למכור כמבוא' כ"ז לקמן (כט:) ואין להאריך פה

עוד צריך לעיין קצת לכ"ע הרי מבואר בב"מ פ' הזהב (דף נח) דהוי תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות ועי' ש"ך (ס"ס פ"ו) שפי' דהיינו דחייב בפשיעה לכ"ע עכ"פ מדרבנן ולדעת הרמב"ם בהל' שקלים אף בגניבה ואבידה חייב א"כ ס"ס הוי באחריות. ושם הארכתי קצת דאין מוכרח כ"כ סברת הש"ך שם די"ל הא דמשני התם תק"ח וכו' היינו לענין שבועה שאינה ברשותו וצ"ע בכ"ז וק"ל

גם נזכיר לדעת הר"ן שהביא די"א עושה מחיצה מהני אף בקיבל אחריות דהוי כמו ייחד לו בית וא"כ קשה מה קאמר בהקדש א"צ וכו' ת"ל אי איירי בקיבל אחריות א"כ בהקדש ג"כ עובר על ב"י ועי' ב"ח (או"ח סי' תמ) הרגיש בזה וכן הפר"ח ושם הביאו בשם המ"מ דלא הי' הגירסא לפניו כלל כך בש"ם אבל של הקדש ע"ש. ולכאורה נ"ל הגירסא אף לפי' הר"ן אם נאמר כמו שהארכנו לקמן בסוגיא דהרהינו אצלו דישראל שקיבל מישראל חברו אף באחריות אין עובר הואיל ולא שוה מידי דאף אם הי' מחזירו לו לא הי' שוה לו מידי רק דוקא בקיבל מנכרי ושם הארכנו וכן כ' לעיל קצת מזה. א"כ י"ל שפיר דרב סבר אין פודין קדשים לנכרים וכו' א"כ י"ל ג"כ דלא כסברת מג"א (סי' תמג) הנ"ל דזה לא מיקרי פשיעה מה שלא מכר החמץ כאשר האריכו בזה האחרונים שם. אך י"ל שפיר דלא מיקרי אחריות כיון דאף אם הי' מחזיר לו לא שוה מידי וק"ל והבן כ"ז: ואף שיש לפקפק במה שכ' לעיל דאם הקדש יכול למכור לנכרי לא הפסיד לו אף דעדיין הפסיד מה שצריך למכור בזול די"ל גם קודם פסח אין מחויב למכור רק בחמש ואז ג"כ צריך למכור בזול וק"ל

נג) שם ואמר ר"י א"ר המפרש וכו' מה שכ מהרש"א ברש"י דקודם לה כמו נפלה עליו מפולת צ"ע וק"ל ועי' ב"ח (או"ח סי' תלו) פילפל ג"כ בדברי רש"י אלו ע"ש ועי' ט"ז סי' הנ"ל שהקשה על מה שכ' המחבר שם דאף לדעת רש"י מ"מ אם דעתו לחזור קודם פסח חייב עכ"פ תוך ל' לבער ותמה ע"ז לדעת החולקים על הרמב"ם כיון דלא חיישינן קודם ל' לשמא יחזור ער"פ בין השמשות א"כ גם תוך ל' א"צ לבער כיון דדעתו לחזור ע"ש. ועי' בר"ן כאן כ' להדיא כמחבר ע"ש

נד) ע"ב בתוס' ד"ה וממאי דבריש ירחא קאי וכו'. עי' מהרש"ל בשבת שהקשה מה מקשים תוס' דילמא שם אזיל למסקנא דהכא דיליף במדבר וכו' ע"ש ודבריו צ"ע דהרי גבי הך דפ' בא דביום הזה לא כתיב כלל במדבר ואי משום כיון דילפינן עכ"פ דבעי שתי שבתות א"כ מסתמא הי' זה בר"ח ז"א דא"כ לרבנן איך יתרץ אידך קרא דבמדבר ט' באחד לחודש הראשון הי' לו למשה למידרש להם י"ד באדר. א"ו דאין זה ראי' וק"ל

נה) שם בגמ' אמר רב הבודק צריך שיבטל וכו'. תחילה נבאר קצת במחלוקת הפוסקים בדין ביעור חמץ שאינו ידוע. הנה דעת הר"ן בריש פירקין דמה"ת סגי או ביעור או ביטול ואף חמץ שאינו ידוע רק רגיל להכניס צריך ג"כ חד מהנך תקנתא רק אין רגיל אין צריך בדיקה או ביטול ע"ש. ועי' רמב"ם (פ"ב ה"ב ג') לחד נוסחא שהביא הכ"מ בעי דוקא בדיקה וביטול מה"ת והיינו ביטול לשאינו ידוע ובדיק' וביעור לידוע. ומה שיש לפלפל בדין ביטול כבר הארכנו לעיל [אות יג] לדעת הגאון שהביא הכל בו אכן לאידך נוסחא סובר ג"כ הרמב"ם לכאורה דחד מנהו מהני או ביטול או בדיקה ע"ש ועי' טוא"ח (ר"ס תלא) בב"י שם כ' ג"כ דיעות אלו והביא דעת הרמב"ם כפי הנוסחא אמיתות הוא כדעת הטור דמה"ת דוקא ביטול ולא מהני בדיקה לחוד ע"ש. ועי' בטור (סי' תלד) יראה ג"כ כן שכ' שם דכשביטל שוב אינו עובר אם נשאר בבית מה שלא מצא ע"ש. וכ"כ (סי' תמו) ע"ש ועי' ב"ח (סי' תלא) והנ"ל הביא ג"כ זה וכ' שם דלא כר"ן אלא דחמץ שאין ידוע א"צ מה"ת כלל לא ביטול ולא בדיקה ע"ש. ועי' פר"ח (ר"ס תלא) הביא ג"כ לשון הב"ח ודברי תוס' פ' כל שעה (כא. ד"ה ואי אשמעינן וכו') שכ' אף אם יש חמץ רק לא נודע מקומו איה ג"כ לא עבר ע"ש והפר ח חולק ע"ז אלא דאף חמץ שא"י צריך מה"ת ביעור או ביטול אבל עכ"פ אחר שכבר בדק אז ודאי מה"ת לא בעי ביטול דהוי ממש אונס ע"ש. ועי' גם פי"ז ריש פרקין במתני' וגם (דף ד:) בסוגיא דהכל נאמנים ובאמת מה שפילפלו האחרונים בזה קצת ש נימא דתלי בפלפול הפוסקי' אי ספיקא דאו' מה"ת לחומרא לכאורה יש לעיין קצת דנרא' אף לרמב"ם דמה"ת לקולא מ"מ אם אכל חתיכה ספק חלב או שומן דמותר מה"ת עכ"פ אם נודע אח"כ שהי' חלב עפ"י עדים יראה דעכ"פ חייב חטאת דהוי כמו שוגג ולא גרע מאוכל חלב וכסבור שהוא שומן ואף דיש לחלק דשם היא רק טעות בדעתו משא"כ בכעין זה שהי' ספק ממש לכל והותר מן הדין ואפשר דהוי כמו אינם מ"מ אין נראה כן לכאורה. ועי' רמב"ם פ"ה מהל' שגגות בדין בא על אשה סמוך לוסתה ע"ש. וא"כ י"ל ודאי צריך מה"ת תקון אף לחמץ שא"י דס"ס יעבור בשוגג וק"ל

ועכ"פ היוצא מזה דלדעת רוב הפוסקים אם כבר בדק אין לביטול עיקר מה"ת זולת לדעת הטור (ריש סי' תלא וסי' תלד) ולדעת הרמב"ם כפי מה שפירש בכונתו הב"י (ר"ס תלא) שסובר כטור. ועי' מג"א סי' תלד ס"ק ה' הביא לשון הטור ואח"כ כתב לשון הרמב"ם פ"ג. יראה מדבריו שסובר דאין שניהן עולין בקנה אחד דלדעת הרמב"ם דוקא אם הי' דעתו עליו תחילה ולדעת הטור לעולם עובר אף שלא ידע כלל גם מתחילה ע"ש. ולשון הרמב"ם פ"ו שם ה"ה צריך ביאור קצת שכ' ה"ז עבר על לא יראה וכו' ולכאורה הי' לו לבאר דהיינו בשוגג דמשמע דלא נחשבהו כמזיד הואיל שלא ביטל וק"ל. ועי' ב"ח (סי' תלד) הנ"ל שם הביא דעת הרא"ש שכ' דשמא הית' שם גלוסקא וכו' וכ' דאעפ"כ דוקא כשהיתה שם אבל בסתם אינו עובר ואח"כ הביא לשון הטור דמשמע מדבריו דאף בסתם עובר וע"ז הקשה א"כ מה פריך הש"ס וכי משכח לה לבטלי' הא עבר למפרע משמע מדבריו דלדעת הרא"ש לא קשה זה ומשמע דהיינו דכונת הרא"ש כרמב"ם שהי' מתחילה כונתו ודעתו עליה רק שכח בשעת הביעור ע"ש. אך גם לזה צ"ע דאכתי מה פריך וכי משכח וכו' הא עבר למפרע וקצת נראת לי דלרא"ש נהי דאחר שמצא עבר לא שעובר