פתח הבית חלק א כ

מהני הניחו בבית עכו"ם. אכן י"ל דהנה עיקר הוכחת הש"א שם דלא קיים בזה עשה דתשביתו היינו מדפליגי ר"י וחכמים אי ביעור חמץ שריפה או מפרר וכו' אטו מי איירי בים ושריפה ברשותו ע"ש. ואמרנו כי י"ל דוקא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה משום דיליף מנותר ודאי לא מהני לענין העשה הוצאה מרשותו אבל לרבנן י"ל שפיר דמהני אף לקיום העשה. והא דאמרי רבנן מפרר וכו' היינו מדרבנן כמו שאר נקברין דצריך לכאורה קבורה מדרבנן ובחי' למס' ע"ז הארכנו קצת בזה דלכאורה לא מצינו בשאר נקברין מפרר וכו' רק קבורה אבל בחמץ וע"ז בעי דוקא ביעור מן העולם ואין להאריך פה. עכ"פ י"ל כן לרבנן. א"כ י"ל הש"ס משני שפיר תרי קראי כתיבי דממ"נ לר"י בלא"ה מוכח דקרא קאי בעיו"ט דאי ביו"ט הא הבערה אב מלאכה ולרבנן מוכח מתרי קראי וק"ל. ואי משום דאכתי קשה למאן דפסק כר"י דביעור חמץ שריפה אכתי מנ"ל דקרא בעיו"ט ואי משום דאסור לשרוף ביו"ט ז"א דזה דוקא למאן דל"ל מתוך וכו' אבל אנן דפסקינן מתוך א"כ מותר. אך ז"א למה שכ' בחי' לפסחים הנ"ל דודאי אך אי אמרינן מתוך אסור לשרוף כמו שריפת קדשים רק דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא אב מלאכה. ומזה מוכיח הש"ס שם דר"ע ל"ל מתוך מדקאמר ומצינו להבערה וכו' אבל מ"מ גוף ההוכחה שפיר דאיירי [בעיו"ט] א"כ ניחא שפיר וק"ל

ומעתה מיושב היטב דעת רש"י דהי קשה לו מנ"ל דר"ע סבר כר"י דילמא ר"ע סבר ג"כ הך דאביי תרי קראי וכו' והכי קאמר ג"כ ממ"נ אי ביעור חמץ שריפה א"כ מוכח מגופי' דקרא. ואי מפרר א"כ מוכח מתרי קראי כיון דמקיים העשה ג"כ בהוצאה מרשותו כנ"ל. לכך פי' רש"י מדלית לי' דרשא אחרינא ע"כ כר"י ס"ל לגמרי ראי לא הי' לו להביא עכ"פ אידך דרשא והבן: אכן עדיין צריך להבין לפי מה שהארכתי שם בחי' לישב הקו' שהקשה שם הפי"ז ושאר אחרונים על הא דקאמר הש"ס דכ"ע חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנ"ל. ומה פריך הא קיי"ל חמץ לפני זמנו אסור כר"י. ואי משום דעכ"פ מנ"ל דחייב לבערו מביתו. לשון הש"ס משמע דמנ"ל דאסור באכילה והנאה. גם י"ל מדרבנן חייב לבערו שמא יאכל. ותי' שם הפי"ז דעכ"פ קשה לר"מ דסתם מתני' כותי' לקמן חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה והיינו כר"ש דמדאורייתא אחר זמנו מותר רק בישראל קנסו. וא"כ פריך שפיר והקשינו שם עכ"פ לדעת הרמב"ם שפוסק לפני זמנו כר"י א"כ י"ל גם ר"מ סבר כהלכתא לפני זמנו כר"י. וכתבנו שם לתרץ דהרי כ' הרא"ש לקמן (ל.) דמש"ה הלכה כר"י לפני זמנו דחד קרא אתי לנתחמץ מחמת ד"א וחד קרא מיותר מוקמינן לי' אלפני זמנו הואיל וחייבו תורה בהשבתה לפני זמנו ע"ש. וא"כ פריך שפיר מנ"ל דקרא אתי לעיו"ט דלמא ביו"ט ואז הי' ממילא מסתבר לומר דקרא יתירא אתי לאחר זמנו דודאי מסתבר יותר לאוקים קרא אאחר זמנו דעבר עליו הפסח מלפני זמנו דמאיזה זמן יתחיל האיסור לס"ד דקרא תשביתו ביו"ט וק"ל. וא"ל דמ"מ מקרא דלא תשחט על חמץ דם זבחי ידעינן עכ"פ דאסור מעת שחיטת הפסח. רק די"ל דדוקא בזמן שבהמ"ק קיים ולכל חד וחד כי שחיט עכ"פ ידעינן איסור ערב פסח ומסתבר לאוקמי קרא לפני זמנו ז"א דלהנך מ"ד דילפי משאר קראי מוקמינן קרא דלא תשחט וגו' בשאר קרבנות כמו כל שאור לא תקטירו. כמ"ש הכ"מ (פ"א מחו"מ) לדעת הרמב"ם ע"ש ובמפרשי הש"ס שם היטב. וא"כ להנ"ל עדיין קשה מה משני הש"ס תרי קראי כתיבי דילמא משום לא יראה יכול להוציאו מן הבית כשיטת הגאונים ואי משום לרבנן אף עשה דתשביתו יוכל לקיים בזה ומפרר היינו מדרבנן ז"א דכתבתי בחי' לע"ז וראיתי כתוב ג"כ בס' [פמ"ג] שחיבר הגאבד"ק פפ"ד ז"ל בפתיחה לה"פ שכ' די"ל לרבנן כיון דכל עיקר טעמייהו דפליגי אר"י דיליף מנותר משום כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. א"כ עכ"פ זה יש ללמוד מנותר שצריך ביעור מן העולם עכ"פ ע"י דבר אחר וסברא נכונה זה א"כ אכתי אף לרבנן אין מקיים העשה בהוצאה מן הבית

אמנם יש לדחות זה לפמ"ש המפרשים שם טעם הפוסקי' כרבנן דלא ילפינן מנותר במה מצינו אף דאינהו סברי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בשריפה וא"כ ליכא יוכיח. דהרא"ש כ' הטעם משום חולין מקדשים לא ילפינן. וזה לכאורה לא שייך רק על מה מצינו אבל על ק"ו לכאורה לא שייך זה דנוכל להכניס הפירכא תוך הק"ו דלכאורה הוי זה פירכא מסברא. עי' תוס' ר"פ הנזקין. אכן האחרונים כ' שם דלדידן דקיי"ל לאחר זמנו שרי מן התורה א"כ איכא פירכא דמה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וזה הוי פירכא הכתובה ונוכל ליפרך גם אק"ו. אף דשם בחי' כתבתי כי י"ל גם זה הוי רק פירכא מסברא. אכן עתה נתיישבתי בדבר כי נ"ל דהוי פירכא הכתובה דפרכינן אף אק"ו. וא"כ מש"ה י"ל לרבנן א"צ לבערו כלל מן העולם. אכן להנ"ל עדיין קשה מאי קאמר תרי קראי כתיבי דילמא משום ב"י סגי בהוצאה מרשותו והעשה עדיין אין מקיים משום דילפינן מנותר שצריך ביעור מן העולם ואי משום דאיכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וכו' הרי לס"ד דתשביתו קאי ביו"ט א"כ ממילא הוי מוקמינן קרא יתירא לאחר זמנו כנ"ל. וא"כ גם חמץ אין היתר לאיסורו וק"ל. אמנם י"ל דבאמת הגאונים סוברים דהלכה כר"ש אף לפני זמנו וא"כ לא קשה כלל וק"ל: ומעתה י"ל הוכיח שפיר הרמב"ם דלא כגאונים עי' (פ"ג מחו"מ) ותמהו עליו מנ"ל לפסוק נגד המכילתא. ולהנ"ל ניחא כיון דהרמב"ם פסק לפני זמנו כר"י א"כ תי' קשה לו לאביי מה משני תרי קראי כתיבי לדידן מנ"ל כנ"ל. א"ו דלא כגאונים וק"ל

גם נזכיר מה שאמר בני החרוץ הב' זלמן נ"י לישב לשון רש"י הנ"ל דלכאורה הי' ניקום לפרוך על הק"ו מנותר נימא היא הנותנת הואיל והחמירה התורה לעבור על ב"י א"כ ע"כ אינו בשריפה דאי בשריפה א"כ נימא כתותי מיכתת שיעורי' כיון דלענין ב"י צריך שיעור כזית ואי הוי בשריפה א"כ מיכתת שיעורי' עי' סוכה (לו.) היטב ובתוס' שם שיראה מדבריהם דאי הוי בקבורה לא שייך כתותי וכו' ע"ש ובודאי לענין אכילה לא שייך זה כיון דס"ס נהנה מכזית משא"כ לענין ב"י והבן. וא"כ י"ל דילמא ר"ע קאמר הכי ודאי אי הוי קאי תשביתו ביו"ט א"כ ע"כ לא הוי אמרינן ההיקש ביעור לאכילה. וא"כ הייני יכולין לומר דלענין ביעור לא בעי כלל שיעור דכל עיקר שיעור נפיק מלשון אכילה דמשמע בכזית כמבואר. א"כ הי' ילפינן שפיר מנותר דליבעי שריפה דלא שייך כתותי וכו' כיון דלא בעי שיעור כלל משא"כ השתא דקאי מעיו"ט א"כ אמרינן שפיר ההיקש ובעי שיעור כמו אכילה ממילא לא ילפינן כלל מנותר מטעם הנ"ל דהיא הנותנת לכך כ' רש"י אי ס"ד דאית לי' לר"ע ההיקש. מהך גופי' הי' יכול להוכיח דקאי תשביתו בעיו"ט מכח ההיקש ונכון

ועפ"י דברים אלו אמר לישב דעת הרי"ף (מו:) שכ' שם דפסקינן כמ"ד הואיל מדקיי"ל כר"א דאמר לא יקרא לה שם עד שתאפה יכו' וע"כ משום הואיל, ועי' ר"ן שם שהקשה הרי פסק דטובת הנאה ממון א"כ י"ל מש"ה לא יקרא לה שם דעבר על ב"י ע"ש וכבר הארכנו שם אכן להנ"ל י"ל ודאי לר"י דסבר ביעור חמץ שריפה א"כ חזינן דלא הקפידה תורה על כתותי' וכו' דהרי היא בשריפה א"כ ממילא עבר אף אם הוא תרומה טמאה משא"כ אנן דפסקינן כחכמים א"כ מנ"ל דעבר בתרומ' טמאה כיון דת"ט בשריפה א"כ כתותי וכו' דאי משים חמץ גופי' לא הוי בשריפה