פתח הבית חלק א יח

או לא לענין דרבה עכ"פ וק"ל) וב"ה מתירין בקטן וכו' כיון דאית בהו צורך קצת לא גרע משאר מלאכות דשרינן משום מתוך דבזה לא שייך למיגזר דמידי דאוכל נפש בי"ט שרי ידוע לכל וק"ל. וב"ש ל"ל מתוך ומש"ה אסרי מדרבנן רק הש"ס קאמר שפיר לתנא דתני השוחט עולת נדבה לוקה ס"ס לא סבר כב"ה דאיהו אית לי' מתוך. וא"כ ניחא הכל לדידן סבר רפרם לכ"ע אין הוצאה לא ביו"ט ולא ביוה"כ: ולפי"ז מיושב ג"כ שפיר מה שהקשו לב"ש א"כ אמאי אין נוטל ין לולב ותוקעין שופר בשבת ואי משום שמא יעבירנו וכו' הרי בי"ט ג"כ אסור וא"כ איך שרי בי"ט כמו שכ' המג"א בהי' תקפ"ח דמה"ט לא אמר הטעם שמא יתקן כלי שיר גבי שופר ע"ש. ולהנ"ל ניחא דהרי לב"ש ג"כ אינו אסור רק מדרבנן והוי בי"ט גזירה לגזירה וק"ל: ומה"ט יש ליישב דעת הגאון שהביא הב"י (סי' תרי"א) שפוסק כרפרם משום כיון דאנן אמרינן טעם שאין תוקעין שופר בשבת משום שמא יעבירנו א"כ תקשי לב"ש כנ"ל א"ו כרפרם

לו) עוד נזכיר בפשטות הסוגיא דמתוך (ביצה יב) דקאמר לי' ר"י לתנא הבערה ובישול אינה משנה ואח"כ מסיק רק הבערה לחוד דנימא מתוך ע"ש. גם הקשו על הרמב"ם שפוסק דלא אמרינן מתוך רק בהוצאה והבערה א"כ מה קאמר בישול אינה וכו' י"ל קצת דה"ק לי' ר"י לתנא לדידי ודאי אף לב"ש הבערה ובישול ליתא משום דאין חילוק מלאכות לי"ט ואף אם תרצה לחלוק עלי בסברא ותאמר דיש חילוק מלאכות מ"מ עכ"פ צריך אתה לשנות משנתך כב"ש דלב"ה עכ"פ בהבערה נימא מתוך וק"ל ויש ליישב ג"כ שינוי סוגיות דבמכילתין (מז:) פריך מטעם הואיל ושם משום מתוך. די"ל כולי חדא ובאמ' אכילת איסור לא מיקרי צורך קצת. רק דקשה נימא הואיל אהבערה. אך די"ל דילמא איידי בקשין של ערלה או קליפי כלאי כרם דעכ"פ מה שנתבשל או נצלה בהן אסור מדרבנן או אפשר אף מדאורייתא למ"ד יש שבח עצים בפת. עי' י"ד וסי' קמב) וא"כ שפיר לא שייך הואיל כלל כיון דכל מה שנתבשל נאסר ומלקות ליכא מש"ה אף אי הוי דאורייתא דאין מלקות בהנאה לד עת הרמב"ם אך אי איירי בערלה וכ"ה אשר מצותן בשריפה א"כ נימא מתוך לשיטת הסוברים דצורך מצוה מיקרי צ"ק ונהי דמצוה אימעוט מלכם ולא לגבוה מ"מ ליכא מלקות הכל כנ"ל וק"ל

לז) מה שכ' תוס' שם ד"ה השוחט וכו' דאף לב"ש אין מלקות בשלמי נדבה צריך טעם למה ול א דעכ"פ כיון דאיכא אכילת הדיוט ודאי לא אימעט רק מלכם והוי לאו הבא מכלל עשה ועי' פי"ז ועי' תוס' בשמעתין ד"ה ואומר וכו' שכ' דזה אסור מסברא רק מאן דשרי היינו מלה' כל דלה' א"כ הדברים סותרין וק"ל וכבר כ' בזה במ"א

לח) בדין אין שורפין קדשים בלילה הלימוד מעד בוקר וכן גבי שלמים כתי' ביום השלישי וכו' ולא בלילה עי' שבת (כד:) ועי' רמב"ם (פי"ט מפ"ה) שם כ' לענין אין שורפין קדשים בי"ט כייל פיגול ונותר וטמא ולענין בלילה כ' פיגול ונותר ואילו טמא משמע לא ועי' כ"מ שם ועי' ס' מנחת כהן מנחות (מז.) הרגיש בזה וגם הביא שם לשון תוס' מותר לשרוף בלילה ע"ש אכן לא מדבריהם דשאר פסולין מנחות (ק. ד"ה אלא וכו') משמע ג"כ משמע כן ודברי תוס' שם י"ל באופן אחר וצ"ע לדינא

לט) עוד בפשטות הסוגי' ברש"י שכ' דאי כרבנן לוקמי ביו"ט וישליכנו לים או לכלבים וכו' עי' פי"ז שהקשה ה לרש"י אף אי ילפינן מנותר שרי להשליכו לכלבים ותי' דודאי אי ילפינן מנותר כמו שאסור לשורפו כמו כן להשליכו לכלבים דרחמנא אחשבי' ע"ש כמו שפרש"י בשריפת קדשים בביצה (כז) ולקמן (מז) בהלש עיסה בי"ט בטומאה ע"ש. וקצת הי' נ"ל אי הוי יליף מנותר א"כ כמו כן יליף איסור הנאה מנותר א"כ הא דכ' לא יאכל בצירי מיותר לחזקי' דמחלק בין חולם לצירי. עי' לקמן ר"פ כל שעה ע"כ הוי אמרינן לא יאכל בצירי אתי לאסור אף לכלבים של הפקר כמו דאיתא באמת בהג"א לקמן דריב"ן הי' אוסר להשליך לכלבים של הפקר וראיתו מלא יאכל. א"כ י"ל רש"י סבר דאין ראי' מזה דממ"נ לר' אבוהו אין חילוק בין צירי לחולם ולא הוי יתורא כלל כמבואר כ"ז לקמן בסוגיא דחזקי' ור"א. ולחזקי' צריך לגופי' לאיסור הנאה משא"כ אי ילפינן מנותר הוי שפיר יתורא לחזקי' וע"כ הוי אתי לאסור הכלבים של הפקר משא"כ אי הוי סבר כרבנן דלא ילפינן מנותר הוי צריך קרא לגופי' וק"ל

ועתה לבוא לבאר קצת לשון רש"י שכ' ש"מ אין ביעור חמץ וכו הואיל ול"ל לר"ע דרשא דתשביתו היינו בעיו"ט רק הואיל ותשביתו היינו הבערה וכו' דמשמע אי הי' לו גם דרשא אחרינא לא הי' מוכח מידי וזה תימא דס"ס מוכח מדדריש ר"ע הך דרשא ע"כ סבר כר"י. דרך פילפול אמרנו דלכאורה קשה מנ"ל לרבא דר"ע סבר כר"י דילמא ודאי לית לי' לר"ע דנדרוש מה מצינו מנותר רק ק"ו עי' היטב לקמן (כז:) ומה דהשיבו לו חכמים על הק"ו היינו דהוי סופו להקל דאי לא ימצא עצים לשרוף יהא יושב ובטל וכבר הקשו שם כל האחרונים ת"ל הרי אכתי יצטרך לפרר או לזרות וכו' כדי שלא יעבור על ב"י. אך יש לתרץ חדא דעכ"פ יהא קולא ערב פסח אחר חצות עד הלילה דעדיין ליכא ב"י ויהא יושב ובטל לגמרי. ואף דמלשון רש"י בב"ק יראה קצת דסובר דעובר בב"י משש ולמעלה עי' ח"י (ס'י תמג סק"א) מ"מ אין זה מוכרח כ"כ. גם י"ל דבלא"ה איכא קילא לפירש"י בפלוגתא דר"י ורבנן קודם זמן איסורו א"כ יכול לבטל לענין ב"י ואין להאריך פה רק כ"ז אי קאי קרא בע"פ אבל אי הי' יום ראשון ביו"ט א"כ שוב אין יכול לבטל דעכ"פ אסור בהנאה וגם כבר איכא ב"י אז א ודאי הדין שיהא בשריפה כיון דאין סוף להקל משא"כ עכשיו דקאי אערב י"ט תו ליכא ק"ו מנותר אינו בשריפה וא"כ מה מוכח דר"ע סבר כר"י. אך י"ל דהוכיח שפיר דבלא"ה קשה מדוע נאיד ר"ע מהוכחה הפשוטה מדכתיב שבעת ימים שאור וגו' ע"כ קרא דתשביתו קאי אעי"ט דודאי אין סברא לומר שיסבור ר"ע דהוי ס"ד באמת דזמן איסור ב"י יתחיל בחצי יום ראשון דודאי לכ"ע מקשינן השבתה לאכילה איו דהי' סבר ר"ע לעולם דקאי ביו"ט רק באמת ב"י מתחיל מתחילת ט"ו רק יוכל להפקיד בבית עכו"ם דתו לא עבר על ב"י רק [עכ"פ] עשה דתשביתו לא מקיים כאשר הארכתי בזה לקמן בסוגיא דהרהינו אצלו לדעת הגאונים ואתי עשה דתשביתו בחצי ט"ו שצריך שריפה או מפרר וכו'

ומעתה הוכיח שפיר דסבר ר"ע כר"י מכח מ"מ מנותר דאי מק"ו א"כ אף אי קאי בי"ט מנ"ל דהוי בשריפה ואי משום ק"ו הא סופו להקל אי לא מצא עצים דאי משום ב"י יכול להפקידו לעכו"ם אלא ע"כ גמר לה מ"מ עתה נמי שייך המ"מ וק"ל. כ' דרך פילפול בעלמא

מ) בפשטות הסוגיא צריך להבין דהנה נחלקו הפוסקי' אי הלכה כר"י או כרבנן ועי' ברא"ש לקמן פ"ב שכ' בשם הרי"ב שפוסק כר"י דעכ"פ איכא מ"מ לחכמים דסברי אשם תלוי וכו' בשריפה ואי איהו שתק אנן לא שתקינן. והרא"ש דחה זה משום די"ל חולין מקדשים לא גמרינן יעי' אחרונים בתשו' ש"א ופי"ז שכ' דבלא"ה ניחא כיון דאנן פסקינן לאחר זמנו כר"ש א"כ איכא פירכא על נותר דאין לו היתר לאיסורו משא"כ חמץ וק"ל אבל אי ילפינן בק"ו לא שייך זה דנוכל להכניסו הפירכא תוך הק"ו כנודע. ועי' ברא"ש לקמן (עב:) שכ' שם טעם הפוסקים הרמב"ם וסייעתי שפסקו לפני זמנו כר"י משום דחד קרא דרשינן לתערובת ומיותר רק חד קרא ומוקמינן לי' מסברא אלפני זמנו הואיל ומשכחת לה שאמרה התורה משש בשהי' בביתו מתשביתו ע"ש. [ועפי"ז מיושב היטב דעת