פתח הבית חלק א קעח

שכ' שם סברות בזה וניחא. ומש"ס שם מוכח להדיא כן דק"ו עדיף ושפיר

מעתה מיושב ג"כ קו' תוס' דתנא דמתני' דערלה סבר דגז"ש עדיף וא"כ לא מצי למילף ערלה ואף כלאים לא אתי דהוי ערלה יוכיח כנ"ל

גם יש לתלות זה בפלוגתא דתנאי בגיטין אי גזירה שוה עדיף מהקישא דהתוס' החליטו שם בב"מ דק"ו עדיף מהקישא ובגז"ש נסתפקו שם דדילמא גז"ש עדיף ע"ש. א"כ לדידן דקיימל"ן כלאים דרבנן ע"כ מוכח דסבירא לן חדש נמי דרבנן דאל"כ תיקשי קו' תוס' ניליף מיני' מאי אמרת דגמר פירי פירי מביכורים אכתי תיקשי ניליף כלאים ואי ערלה יוכיח ז"א כיון דקיימל"ן ערלה הלכה למשה מסיני א"כ באמת ערלה אסור וזה פשוט. ואי משום דעכ"פ יוכיח לענין ספיקא והדר הוי פירכא ז"א דזה ידוע דהרמב"ם פסק ספק דאורייתא מן התירה מותר ותלי בזה אי חייב אשם תלוי בחתיכה אחת ע"ש בפר"ח (ס"ס ק"י) וזה פלוגתא דתנאי בכריתות (י"ח) ואנן פסקינן דבעי דוקא חתיכה משתי חתיכות א"כ בלא"ה כל ספיקא מותר ואף גבי חדש מותר ולא שייך למפרך מיני' ותנא דמתני' סבר כאידך תנא אבל לדידן קשה א"ו דאף חדש דרבנן ושפיר וק"ל

אך לכאורה נסתר זה דהר"ן הקשה לדעת הרמב"ם דכל ספיקא מותרת א"כ למה לי למשרי הכא ספיקא ותי' דהכא התירה התורה אף היכא דקרוב לודאי א"כ הדר הוי יוכיח ופירכא דזה ודאי גבי חדש אסור אך מ"מ ניחא לדעת הט"ז שכ' דבאמת לא באה ההלכה בהדיא דספיקא מותר אך דאנן מוכחינן כיון דאיכא הלכה אף בחוץ לארץ למה לי קרא לאסור בא"י א"ו דיש חילוק בין ארץ ישראל לחו"ל והיינו ספיקא. א"כ לדעת הרמב"ם עיקר רבותא דבא"י ספיקא אסור בערלה וקשה שפיר ניליף מחדש א"ו כנ"ל ע"ש בסי' רצ"ג בט"ז ס"ק י"ג

מה ששייך לסוגיא דמשקין היוצאין כבר כתבתי במס' חולין ועוד הרבה דברים אשר שייכים לה' פסח כתבתי בסוף קונטרס זה ובסוף דפים של מגיני ארץ שלי: למדנו זה סוף אייר תקנ"ב לפ"ק

קכד) סי' ת"צ בט"ז (סק"ג) כתב טעם שאין גומרין הלל ועי' מטה משה (סי' תרע"ה) כ' הואיל ואין חילוק קרבנות בפסח ועוד טעם כיון שאין חובת מצה רק בלילה ראשונה משא"כ סוכות ע"ש וזה צריך ביאור

קכה) שם במג"א (סק"ז) כתב טעם שאין חותמין בהפטרה והזמנים ובמ"מ (סי' תרע"ז) כתב עוד טעם הואיל ובחוה"מ פסח ג"כ מוציאין שני ספרים

קכו) סי' תצד עי' במג"א שהקשה על מה שאנו אומרים את יום מתן תורה הזה הרי קיימ"ל כר"י (בשבת פ"ו) דבשבעה בסיון ניתנה תורה וכו' עוד הקשה אח"כ הרי ניתנה תורה יום נ"א לספירה ואנחנו עושין שבועות ביום חמשים לספירה והיינו קו' ראשונה הי' אף אם הי' אז יום חמשים לספירה מ"מ אז הי' זיי"ן לחודש סיון ועכשיו וי"ו לחודש ואף שלא תלתה תורה מתן תורה כלל בימי חודש רק בספירה יום חמשים מ"מ ס"ם אם נשתנה עתה ימי חודש מחמת מלא וחסר לא שייך לומר יום מ"ת הזה דס"ס הכל תלוי בימי חודש וס"ס לא הי' מתן תורה בששה בחודש סיון. ואח"כ הקשה אף אז לא הי' מתן תורה ביום חמשים מספירה] ותי' דבא לרמז יו"ט שני ופי' חק יעקב ואחרונים שתי' דאין תלוי כלל שבועות במתן תורה רק בתשלום הספירה ע"ש

ולכאורה עיקר קו' מג"א מכח שאנו אומרים יום מתן תורתנו הזה ולא על קביעת יו"ט גם ביארו הקדושים דשבעה שבועות הוי כמו ספירת נקיים לנידה ואח"כ לקבל תורה בחג וק"ל

ועי' חמדת ימים שתי' דבאמת קיימל"ן בששי בשבת הי' ר"ח ניסן כאידך ברייתא דפרק ר"ע והא דתניא בחמישי ומוקי לה אף כרבנן שם וניסן מלוי' מלי'. זה רק לס"ד אבל למסקנא מוקמי לה כר"י, ועי' בחק יעקב (סי' ת"ל) הרגיש בזה ע"ש. ולפ"ז אף לר"י י"ל למסקנא הי' ניסן יום וי"ו יהי' אז ניסן חסר והוי שפיר מתן תורה נו"ן לספירה דמסיק שם ור"י עבוד שבעה חסירין א"כ י"ל שהי' ניסן חסר. אך עיקר הקו' לר"י קו' ראשונה שהרי ניתנה בשבעה לחודש ואיך אנו אומרים בששי את יום מתן תורתנו וק"ל

אך גם לרבנן קשה עכ"פ על הטור שכ' בפירוש (בסי' ת"ל) דר"ח ניסן הי' אז יום חמישי עי' חק יעקב שם. ושם תי' עוד דמש"ה לא רצתה תורה לקבוע החג ביום נ"א לספירה כי אם לפעמים יהי' ניסן ואייר חסרים יבוא חג השבועות בח' לחודש ונמצא מתאחר יום החג מימי החודש אף שלא נתלה החג בימי חודש מ"מ לא רצתה תורה לאחר ע"ש. ומהרש"א בחי' אגדות תי' דיראת חטא קודמת לחכמה ע"כ הוקבע יום נו"ן לספירה לרמז זה לפני קבלת תורה עי' בא"ר היטיב ריש סי' תצ"ד. ועי' מטה משה. ומלשון חק יעקב ומהרש"א הנ"ל יראה כאילו הי' עיקר הקו' מדוע לא קבעה תורה חג השבועות ביום מתן תורה ע"ש. ולכאורה יראה רק הקו' מדוע אומרים יום מתן תורתנו. ועי' מ"ש בחי' לה' קה"ח מדוע עושין שבועות שני ימים הלא לא תלי כלל בחודש רק בספירה וע"כ משום גזירה אטו שאר ימים טובים וכמו שגזרו פסח אטו סוכות אף במקום ששלוחי ניסן מגיעין ולא שליחי תשרי ע"ש

(השמטה בסי' תמ"ז) במג"א (סקכ"ג) הביא בשם הרשב"א הטעם דאמרינן סתם כלים אינן ב"י משום דהוי ס"ם שמא לא נשתמשו בתוך מעל"ע ואת"ל נשתמשו שמא הי' בדבר המותר ע"ש לכאורה קשה טעם זה לא אזיל רק בב"ח וכדומה דהוי היתר משא"כ גבי איסור מאי מהני מה שנתבשל דבר המותר ס"ס קיבל טעם וחוזר ומבליע בקדירה. וא"כ הכא גבי חמץ דלא אמרינן נ"ט בנ"ט משום שמו עליו א"כ אף לדעת הרשב"א אסור. וצ"ל ודאי הרשב"א פי' לכל איסורים והיינו די"ל שמא לא נשתמשו זה איזה ימים וק"ל. ודוחק גדול לחשוב זה ס"ם וק"ל. אכן י"ל אם נאמר נ"ט בנ"ט דאיסורא ג"כ אינו אלא מדרבנן עי' סי' צ"ה ביו"ד באחרונים תמצא מקום לזה. א"כ שפי קאמר דאיכא עכ"פ ס"ס בדאורייתא ובדרבנן בחד ספק סגי כמבואר כעין זה ביו"ד סי' פ"ג לענין ציר דגים וק"ל. ומה שצריך להבין הא שם ספק חד הוא עי' בכרו"פ סי' ק"י בדיני ס"ס

גם צריך להבין לטעם הרשב"א הא הוי ג"כ ס"ם לאיסורא נהי דנשתמשו בדבר המותר שמא הי' דבר חריף ולא מהני נ"ט בנ"ט וחוזר הכלי ובולע א"ו כשיטת הסוברים ביו"ד (סי' קכ"ב) דכה"ג הוי נ"ט בנ"ט עי' ש"ך שם ונק"ה. אכן אם נאמר הא דבדבר חריף לא מהני נ"ט בנ"ט אינו רק דרבנן ניחא בלא"ה וק"ל

גם י"ל דמ"מ הוי רובא דחד ספק שמא לא נשתמשו כלל תוך מעל"ע הוי ספק השקול ואף אם נשתמשו תוך מעל"ע הוי עכ"פ מיעוט להיתרא שמא לא הי' דבר חריף והי' דבר המותר וכה"ג סמוך מיעוטא לפלגא. וכעין זה מצינו בכמה דוכתין. ובחי' ליו"ד סי' קכ"ב הארכנו בזה: