פתח הבית חלק א קעז

ואחר ד' כוסות אסור אף שאר משקין וצריך לחלק בין הנושאים

קיט) סי' תפ"ב. עי' ט"ז ודבריו תמוהין דא"כ מה הקשה הרא"ש מברייתא דסופגנין גם תי' הב"ח תמוה. ועי' פר"ח וא"ר ותוכן הקו' ג"כ לדברי הרא"ש א"כ מה פריך הש"ס על שמואל מהך ברייתא דסופגנין וכו' הא שם איירי בזמן הבית. ובחי' שם כ' די"ל דעכ"פ בזמן הבית שאוכל הרבה מפסח אמאי נקט לשון מצה באחרונה הרי משכחת לה שאוכל כזית מצה עם פסח ואח"כ אוכל עוד מפסח לבדו ומאי פסיקא לי' שיהי' באחרונה א"ו דמצה צריך שיאכלנה באחרונה אף בלא פסח ע"כ ראוי שיאכל אף אם יותר מכזית אפ"ה יאכל אח"כ גם מנה עם הפסח רק אם אין לו רק כזית אחד אז ודאי יאכלנו תחילה לתיאבון משא"כ בזמן הפסח דע"כ צריך שיאכל בסוף משום פסח א"כ יאכל לגמרי לסוף וק"ל

ועי' א"ר כאן במה שפילפל דהקו' מהך דסופגנין קאי גם לרב ע"ש. ובחי' לפסחים כ' שם די"ל ודאי אף רב מודה דפסח נאכל על השובע רק אפ"ה אפשר דלא תלי בזה שיהי' האחרון רק שמואל דסובר אסור לאכול אחר פסח וכן מצה ושם הארכנו הרבה. ועי' בח' לעיל (סי' תע"ט) בזה. ובחי' שם כ' ג"כ ליישב דעת הטור שפסק בפשיטות לעיל (סי' תע"ח) דאין לאכול אפיקומן בשני מקומות והרי התוס' (קי"ט:) כ' להדיא דדוקא פסח אבל אפיקומן נאכל דלענין זה לא איתקש ע"ש ואיך לא הביא כלל דעת תוס'. וכ' שם כי י"ל תוס' כתבו זה דוקא לרב דאיהו לא סבר כלל דבעי מצה זכר לפסח רק אותו מצה שיוצא י"ח משום היקש לכך כ' תוס' דלענין זה לא איתקש אבל לשמואל דסבר בעינן זכר לפסח גם לענין זה ודאי צריך לעשות כמו פסח. ומה שהביאו תוס' שם ראי' מהך דאביי ורבה י"ל משום דרבה פסק בכל מילי כרב בר מתלת ושם הארכנו

קכ) סי' תפ"ה לענין שבועה הארכנו הרבה בחי' להלכות שבועות עי' משבצות זהב שפילפל לענין הנשבע ת"ל נימא עשה דמצה לידחי ל"ת ותי' די"ל כיון שבא ע"י פשיעה לא דחי כמ"ש תוס' בעירובין (ק.) ד"ה מתן וכו' ע"ש וכבר הארכנו בה' שבועות דשבועה הוי עשה ול"ת רק דאיתא בשאלה ואין עת האסף פה

קכא) סי' תפ"ו מה שתי' המג"א לחלק דההיא דהמצניע מיירי בזית קטן וכו' בחי' כ' כי הקשה לי אחד מן המשכילים דא"כ מאי פריך הש"ס שם בשבת דף צא.] מהא דאבא שאול אומר שתי לחם וכו' וכן הקשה בתשו' יד אלי' ע"ש. וגם מה שתי' הפר"ח הך סוגיא דכריתות דהא דקאמר אין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים וכו' היינו שני שיעורין ע"ש. ודבריו צע"ג דיראה מדבריו כאילו הי' שם כותבות חוץ מזית דם ופיגול וז"א דהרי תוך הכותבות הוא כזית פיגול וק"ל. ובחי' לסוגיא דיש אוכל אכילה אחת הארכנו מאוד בזה

ובגוף הקו' דאמרינן ביומא אין בית הבליעה מחזיק יותר מביצה לכאורה קשה אמאי לא תי' כמו שכ' לעיל (סי' תע"ה סק"ד) דע"י ריסוק נתמעט א"כ י"ל שם ביומא הכונה ע"י לעיסה ובכריתות מיירי בלא לעיסה. וא"ל דא"כ קשה אמאי לא נקט בכריתות כזית דם ואי דאין בית הבליעה וכו' הרי משכחת ע"י לעיסה. שם בחי' הארכנו די"ל ע"כ איירי בלא לעיסה דאל"כ הרי איסורין מבטלין ובחי' שם ובסוגיא דכריכה [בפסחים דף קט"ו] הארכנו

קכב) סי' תפ"ט (סעיף ג') אם הי' דעתי שלא לצאת וכו'. עי' מג"א (סק"ח) הקשה הרי אפילו בסתם לא יצא. ועי' פר"ח (סעיף ד' מי ששואל וכו') הקשה ג"כ אמאי לא יאמר היום דהא נ"כ ומסתמא לא כיון. ותי' דהב"י סובר כדעת הב"ח (בסי' תע"ה) שחילק בין דאורייתא לדרבנן וספירה בזמן הזה י"ל סבר כדעת הפוסקים דהוי דרבנן וחלק הוא עליו ע"ש והקשה עליו דא"כ מה הקשה הב"י שם על הטור במה שכ' דאם אכל בלא כונה מרור יצא הרי הוא פסק צריכות כונה. ומה הקשה הא שם הוי דרבנן כמו שתי' באמת הב"ח ע"ש

והנה אם נאמר כסברת הפר"ח דדעת הב"י דבדרבנן לא בעי כונה יראה לכאורה הטעם כמ"ש הב"ח או"ח (סי' תע"ה) הנ"ל משום דהוי ספק הלכה כמאן כנ"ל. וא"כ ע"כ הא דפסק (סי' ל"ד) להניח שני זוגות תפילין היינו משום שנתכוין בפירוש שלא לצאת או אפשר אף הלכה ודאי כמ"ד מצות צריכות כונה מ"מ דרבנן גרע וק"ל ונ"מ טובא ואין להאריך

קכג) במג"א ס"ק י"ז) תמה על תשובת רמ"א שכ' דפליטת כלים לענין חמץ הוי רק דרבנן ותמה הא קיימל"ן טעם כעיקר דאורייתא. וקצת אמרנו ליישב דרק פילפול עי' בפסחים (מ"ד:) בתוס' ד"ה וה"ה וכו' שכ' לחד תי' דחדש קיל טובא כיון שיש לו היתר בזמן איסורו דהיינו בזמן שבית המקדש קיים מתיר עומר מה שאסור כל היום כולו בזמן שאין ביהמ"ק קיים, וא"כ קיל מנזיר דשם אין היתר בזמן איסורו דאם נשאל על נדרו הוי כאילו לא הי' איסור כלל דנעקר הנדר מעיקרו וא"כ י"ל הא דתני הכא בפסחים ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה לענין טעם כעיקר אתי כמ"ד במנחות (ס"ח.) דהאיר המזרח מתיר דפלוגתא דתנאי הוא התם. א"כ אין קולא בחדש טפי מנזיר משא"כ לדידן דקיימל"ן יום הנף כולו אסור איכא למפרך כנ"ל וא"כ בחדש לא אמרינן כלל טעם כעיקר וק"ל ועפי"ז יש ליישב מה שהקשו תוס' מנחות (סח:) ד"ה בשיטת וכו' דע"כ הך תנא דיליף מנזיר כל התורה כולה סבר לא עד בכלל מכח קו' הנ"ל וק"ל]

אגב נזכיר מה שאמרנו להוכיח כשיטת רב שהביא הב"י ביו"ד (סי' רצ"ג) דחדש בחוצה לארץ דרבנן עי' קידושין (ל"ח:) תוס' ד"ה הערלה הקשו ליליף ערלה וכלאי כרם בק"ו מחדש ותירצו דשדך אתי למעוטי כלאים ועי' בפיז"ל שהקשה דילמא שדך אתי למעוטי כלאי זרעים דר"ד דיליף מהרכבת אילן ע"ש ובקונטרס אחרון. ונ"ל קו' תוס' דהנה הפ"י ז"ל כ' דלמ"ד ערלה הלכה למשה מסיני לא קשה מידי קו' תוס' מערלה ואי משום הלכה. ז"א דאיצטריך למשרי ספיקא ע"ש. ונראה דלפ"ז גם מכלאים לא קשה מידי משום דלענין ספיקא ודאי לא מני למילף מחדש שיהא אסור דמצי למימר ערלה יוכיח לשיטות הסוברים דדנין יוכיח מהלכה וא"כ כיון דספיקא מותר גבי כלאים א"כ אף ודאי לא מצי למילף מחדש דמצי למפרך מה לחדש שכן ספיקא אסור וכי תימא חדש גופי' ניליף מערלה ויהא ספק מותר ז"א דאין דנין ק"ו מהלכה. עיין בספר באר יעקב בכללי הסוגיות. וא"ל דאכתי ניליף כלאים מחדש ואי משום ערלה יוכיח הא כלאים חמור מערלה כדאמר וה"ה ערלה בשתים מ"מ י"א לדעת ר"ת דמפרש ערלה היינו רבעי אבל ערלה ממש חמור ככלאים אך דמ"מ קשה קושית תוס' למ"ד הלכות מדינה

ונ"ל דהנה בחולין (קכ"א) מסיק שם דגמר ערלה פרי פרי מבכורים א"כ לכאורה קשה על רשב"י דגמר ערלה בק"ו מחדש אמאי ניליף גז"ש מבכורים דכתיב בהו אדמתך למעוטי חוצה לארץ עי' ב"ב (פ"א). אך י"ל דרשב"י סבר ק"ו עדיף מהיקשא היכא דאיכא לאוקמי ההיקש למילי אחריני עי' תוס' בב"מ (קי"ד ד"ה ואידך)