פתח הבית חלק א קעו

כמ"ש תוס' (קיד:) דמעיקרא שניהם ניתקנו ע"ש ואין להאריך ועי' פר"ח כאן

קט) בט"ז (סק"ב) עי' מה שהקשה בשם מהר"ל מפראג והגאאז"ל בחי' הרבה בפילפולא חריפתא בענין זה ע"ש ותמצא נחת. אולם מה שיראה מדבריו דאף על כריכת מצה ומרור תיקשי ג"כ קו' מהר"ל מפרא"ג. ואלולי דבריו הקדושים הי' נראה לי לחלק דעל מצה ומרור לא הקשה כלל אף לפי דבריו ועי' בזה

שם בש"ע ואח"כ כורכן יחד וכו' מה דקשה מיו"ד סי' צ"ח שפסק שם איסורין מבטלין זה את זה וגם מה דקשה על הרמב"ם להיפוך שפסק שם פח"י מה' פסולי המוקדשין איסורין אין מבטלין וכאן משמע מדבריו דהוי ספק אי הלכה כהלל או לו והרמב"ם צ"ל דסובר כדעת הרמב"ן במלחמות שפי' דאף רבנן סברי מצות אין מבטלין ע"ש ובחי' לפסחים הארכנו מאוד ואכ"מ

קי) סעיף ב' אם אין לו ירקות וכו' כבר כתבתי בחי' דדעת הרמב"ן במלחמות והר"ן דלמסקנא אם אין לו רק מרור דמברך מיד על אכילת מרור הוי הראשון עיקר והשני להיכר ועי' פר"ח כאן אות ב' כתב דהעיקר כדעת תוס' דלעולם ראשון להיכר ואפ"ה עולה ברכה ראשונה למה שאוכל אחר מצה ע"ש ועי' משבצות זהב אות ח' שכ' דלדעת הרמב"ן דראשון עיקר א"כ א"צ כלל לאכול מרור אח"כ אחר מצה ואי משום הטיבול הרי יכול אח"כ בכריכה ע"י טיבול ע"ש. ויש לדחות כיון שאוכלו רק ע"י כריכה לא הוי היכר כ"כ ואין להאריך

עי' פר"ח אות א' שפילפל שם בעני מרור גזול אי יוצא או לא והעלה דלא יצא משום דאיתקש וקצת צריך לעיין אם הוא פחות מש"פ כיון דליתא בהשבון אך י"ל דס"ס הוי מצוה הבאה בעבירה דעכ"פ עבירה דאו' איכא כמו ח"ש ובמ"א כ' בזה. אך הרי כתבו תוס' ריש לולב הגזול די"ט שני הואיל והוא דרבנן י"ל דלא קפדינן על מנוה הבאה בעבירה לשמואל ע"ש א"כ כמו כן לענין זה ואכ"מ

מה שכ' הפר"ח כאן בענין המחלוקת שבין רשב"ם לר"י כתבנו לעיל סי' תע"ג ומה דקשה על הטור ע"ש

קיא) סעיף ג' ידי מצה יצא וכו' עי' פר"ח שכ' אף אם כרך מצה בשאר אוכלין ג"כ יצא אף שאינו נוגע כלל בגרונו מ"מ אוכלין באוכלין אין חוצצין וראי' מאוכל בשר נבילת עוף טהור כרכה בחזרת טמא בסיב טהור ופסקה הרמב"ם פ"ג מה' שאר אבות הטומאה וכ' הכ"מ הטעם משום דחזרת מין מאכל ע"ש. והנה בחי' לפסחים הארכתי הרבה דמלשון הרמב"ם כאן שכ' דמרור טפל למצה וכתב הכ"מ דמש"ה כתב זה דאל"כ אף ידי מצה לא יצא דהוי הפסק ע"ש א"כ יראה אבל דבר שאינו טפל שפיר חוצץ וההיא דנבילת עוף טהור הנ"ל י"ל ג"כ עיקר הטעם דחזרת הוא טפל אבל שאר דברים חוצצין כמו דחזינן בכל דוכתי' מין במינו אין חוצץ צריך שיהיא דוקא מינו ממש כמו בד' מינים שבלולב דאמרינן אם חוצץ לולב בין הדס לערבה הוי שפיר חציצה. ועכ"פ הש"ע שכ' הטעם משום דאין דרך אכילה בכך א"כ יראה ודאי דמאכל במאכל הוי שפיר דרך אכילה ודוקא סיב לא אבל אם הטעם משום חציצה י"ל שפיר אף שאר מאכל רק מרור הואיל והוא טפל. ועי' בב"י מה שכ' בשם רשב"ם הטעם ואף דמלשון הב"י יראה דטעם רשב"ם שוה לר"ן ולכאורה יראה דלטעם הרשב"ם הטעם משום הפסק וחציצה ע"ש. ושם בחי' כ' מה שיש לפלפל בענין מצה ומרור שאכל ביחד לענין החציצה ואין להאריך פה

קיב) במג"א (ס"ק י"ג) אתי מרור דרשות וכו' בחי' הארכתי במה שהקשו תוס' בזבחים (ע"ח) ובמנחות (כ"ג:) דת"ל הא טעם כעיקר דאורייתא וא"כ איך שייך ביטול ושם הארכנו. ועי' רמב"ן במלחמות שכ' בתחילה כמו שכ' תוס' דאם יאכל תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור יחד דילמא הילכתא כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ועוד משום כיון דעיקר דיוצא בלא כריכה וכיון שכבר יצא ידי מצה ואח"כ יכרוך מצה ומרור יחד יצטרך ברך על אכילת מרור לחוד ולא רנו חכמים לעשות מצה טפילה למרור ע"ש. ולכאורה דבריו צ"ע אמאי לא די לו בתי' ראשון אכן כ' שם די"ל ודאי מצה ומרור יחד אי אפשר לאכול מיד דשמא הלכה כרבנן וא"כ אתי מרור ומבטל למצה ואי משום טעם כעיקר ז"א כמו שכ' תוס' דחוזק מרירות מבטל רק דקשה אם יאכל מצה תחילה ואח"כ מצה ומרור יחד אז שפיר אין מצה מבטל למרור משום דהא טעם כעיקר לכך כ' הרמב"ן תי' אחר ושם הארכנו

קיג) בט"ז (סק"ט) נוסח פסח וכו' חלקו האחרונים ע"ז דדעת הרמב"ם דאף בזמן המקדש לא הי' כורך פסח רק מצה ומרור יחד וגם אף לדעת שאר פוסקים. מ"מ בזה"ז דליכא פסח אין נכון לומר פסח ע"ש ועי' ח"י ואחרונים

קיד) סעיף ד' אכל מצה בלא כונה וכו' עי' בטור שהביא גבי מרור אם אכלן בלא כינה יצא והב"י תמה ע"ז וע"ש בב"ח שכ' ליישב די"ל הרא"ש פסק מצות צריכות כונה רק מספק ובדרבנן כמו מרור לקולא ע"ש. ולפ"ז צ"ל מה שכ' הרא"ש גבי תפילין (סי' ל"ד) דלא עבר על ב"ת היינו משום דנתכוין שלא לצאת בפי' עדיף וכנ"ל דאל"כ הי' לו לעבור מספק וק"ל ועי' פר"ח שכ' דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן ע"ש וחולק על הרדב"ז שכ' המג"א לעיל וסי' ס') ע"ש. ובש"ע כאן פסק כדעת רמב"ם דאף מנה יצא בלא כונה דמידי דאכילה שאני וכמ"ש המ"מ וכ"מ דפסק הרמב"ם כר' זירא תוקע לשיר לא יצא ואפ"ה במצה יצא דלא פליג ר"ז על אבוה דשמואל והטעם משום ס"ם אכל ונהנה ע"ש

ואגב דאיירינן בענין מנות צריכות כונה ארשום פה איזה חידושים ממקומות מפוזרים בש"ע המדברים מענין זה. [ומפני שנדפס בס' פינות הבית או"ח סי' ג' לא הדפסנו כאן שנית]

קטו) סי' תעו אכילת צלי וכו' עי' אחרונים דאף בליל ב' אין אוכלין צלי ע"ש

קטז) סי' תעח במג"א (סק"א) והוא הדין דאסור לשתית וכו' עי' חק יעקב שחולק וכ' דשתי' שרי וכ' שכן משמע מלשון הט"ז (סי' ע"ט סק"ב) ע"ש

קיז) סי' תעט בט"ז (סק"ג) ואותו שבא לזימון וכו' עכ"פ יראה דמדינא יכול לילך בבית אחר תוך הסעודה ולאכול שם איזה דבר ולא יברך אתם בהמ"ז וימתין עד אחר ברהמ"ז או עד אחר הזן ואח"כ יכול לחזור ולאכול בביתו ולברך ברהמ"ז. ועי' ב"ח כאן שכ' בשם מהר"ל מפראג שכ' דאם יצטרף בבית אחר ע"כ צריך לחזור וליטול ידיו ולברך המוציא ובהמ"ז בביתו א"כ סעודה ראשונה יש לה שני כוסות לפני' וסעודה שני' יש לה ב' אחרי' ע"ש. ועי' לעיל וסי' ר') היטיב. ועי' מג"א כאן (סק"ב) וט"ז כאן. ולקמן סי' תפ"ד וכעת לא עיינתי היטיב. ועי' חק יעקב שסיים משבח אני העצלנים שאין יוצאין מבתיהם ברגל. כ"כ ס"ס תפ"ד ע"ש וכעת לא עיינתי היטיב בכ"ז

קיח) עי' ט"ז (סק"ב) שכ' בין שלישי לרביעי יכול לשתית שאר משקין חוץ דבר המשכר ע"ש