פתח הבית חלק א קעה

בבעה"מ בסוגיא דלא יפחתו לו מד' כוסות ע"ש היטיב אח"ז ראיתי בפר"ח (סי' תעה אות ב') שביאר כ"ז והביא תשו' רשב"א ע"ש

מה שפילפל הב"ח כאן להוכיח מסוגיא דע"כ אכלו תחילה כזית כבר הארכתי בזה בחי' שם. ועי' פר"ח שכ' ג"כ דאין הוכחה די"ל אף אם אכל רק פחות מכזית אפ"ה שייך שפיר לאחר שמילא כרסו ע"ש

אח"ז ראיתי בתשו' רשב"א (סי' ע"ב וסי' רמ"א) שם יראה קצת מדבריו דמטעם אחר אתי עלי' דהוא סובר דאף מרור גופי' שאוכל תוך סעודה אין נפטר בבהמ"ז דסובר דזה הוי כמו דברים הבאים אחר הסעודה כיון דרק משום מצוה אוכלו ע"ש

קד) סי' תעד במג"א (סק"א) אע"ג דהגדה לא הוי הפסק מ"מ כל חדא וכו' א"כ יראה לכאורה דפסקינן כדעת הרמב"ן במלחמות שסובר דעיקר הטעם דמברכינן אכסא קמא וכסא דברכתא לא משום דבהמ"ז הוי סילוק אלא משום דהוי הפסק דלא דמי ליקנ"ה משום כיון דסובר ברכת קידוש והבדלה על הכוס לא הוי הפסק משא"כ בהמ"ז מפסיק מברכת יין שלפני סעודה או תוך הסעודה משים שהוא מצוה בפני עצמה של חובה משא"כ תפילה תוך סעודה שיכול להתפלל אח"כ. ולפ"ז אם אכל מבעוד יום והחשיך דקיימ"ל פורס מפה ומקדש כמבואר לעיל סי' רע"א וסי' תע"א צריך לברך ג"כ בפה"ג על יין קידוש כיון דהוי הפסק למצוה ע"ש היטיב ברמב"ן במלחמות פרק ער"פ. ועי' חק יעקב הקשה לפ"ז א"כ מדוע לעיל (ס"ס תע"א) לא' השיג רמ"א כלום ומשמע דמודה דאין מברך בפה"ג וע"כ צ"ל דעכ"פ בהא לא פסקינן כרמב"ן אלא כסברת רא"ש ריש ער"פ דבפה"ג שהיא לפני קידוש א"צ לברך כי נפטר ביין ששתה תחילה וצריך דוקא הפסק במה שמתחיל במצוה אחרת ולא בשתיקה עי' חק יעקב וצ"ע בכ"ז

ועי' עוד חק יעקב שכ' לתמוה על המהרי"ל שכ' דמש"ה אנו מברכין על כל כוס וכוס אף דהתוס' ורא"ש מחולקין מ"מ אסור ליהנות בלא ברכה וכו' והרי בכל דוכתי קיימל"ן ספק ברכות להקל ע"ש וי"ל כונתו כמ"ש הט"ז דמספק יכוין תחילה בפירוש שלא לפטור כוס שני וכו' רק מדוע יעשה זאת לזה אמר דאסור לשתות בלא ברכה וק"ל

קה) שם בט"ז (סק"א) ומדלא צריך ברכה אחרונה ש"מ דלא הוי הפסק ע"ש ולכאורה אין זה מוכרח דקיימל"ן הפסק אין קובע ברכה לאחריו עי' לעיל סי' קע"ד וסי' קע"ח ע"ש

קו) סי' תע"ה במג"א (סק"ד) כשהוא מרוסק וכו' עי' מרדכי שם שהקשה איך יכול לאכול יחד מצה ומרור וחרוסת ועי' משבצות זהב שתמה בזה מאי ענין חרוסת לזה דחרוסת א"צ כזית ורצה להגי' פסח ולדעת הסוברים דבזמן המקדש הי' אוכלין פסח מצה ומרור אך כ' שם הואיל ותה"ד העתיק לשון המרדכי כלשונו ע"כ לא הוי ט"ס וצ"ל דסובר גם חרוסת בעי כזית ע"ש

שם במג"א וכן משמע ספ"ז דתולין וכו לכאורה לא אדע הראי' משם

קז) שם במג"א (סק"ה) ואפילו אכל הברי' שלם וכו' ועי' סי' ר"י במג"א סק"ד. ולכאורה הסוברים שם גבי גרעין דהוי ברי' אם אכל אף דגרעין הוא מין ברכה אחרת ע"ש ברשב"א בחי' היטיב א"כ כמו כן כאן אם אכל גם השורש אף שאין לו דין מרור י"ל דיצא עכ"פ מטעם ברי' אך עיינתי בפסקי מהרא"י שם עצמו סי' רמ"ה שם כתב דיש ללמוד מברכה אחרונה דברי' לא צריך כזית וכמו כן מרור וכש"כ דהרי ברכה כתיב בה אכילה בהדיא משא"כ מרור גם משמע מלשון הרא"ש דא"צ כלל כזית מן התורה שכ' פ' ערבי פסחים דמש"ה בעי כזית גבי מרור הואיל ואנו מברכין על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית א"כ ודאי סגי בברי'. אך סיים די"ל כיון שאין יוצאין בשרשים א"כ ע"כ לא מיקרי ברי' משא"כ לענין ברכה אפילו אין אוכל כל הברי' עכ"פ אכל כל מה שראוי לאכול וגם אם ירצה אוכל כולו משא"כ לענין מרור דאף אם אוכל כולו לא הוי ברי' כיון דמשום הקלח יוצא ולא בשורש ע"ש. ולהנ"ל צ"ע קצת דהרי שם ס"ם הגרעין אין לו אותו ברכה של הגוף וא"כ הדר נימא ג"כ דלא הוי ברי' גם לענין ברכה דהרי ס"ס ברכת הגרעין לא הוי מעין שלש וע"ש היטיב וצ"ע

ובגוף הדבר צריך להבין מה שכ' הרא"ש שצריך כזית למרור הואיל ומברכין על אכילת מרור וכו' משמע הא לא"ה לא הי' צריך כזית כיון דלא כתב בי' אכילה דיאכלוהו קאי על פסח ע"ש. וקשה לכאורה חדא א"כ הא דאמרינן פ"ב ופ' בתרא (ק"כ.) דבערב תאכלי מצות צריך לקובעו חובה וכו' ת"ל הא צריך אף בזמן המקדש להשמיענו שצריך כזית מצה דס"ד ג"כ דלא בעי כזית דיאכלוהו קאי על פסח. אך לכאורה יש לדחות כיון דכתיב כל ערל לא יאכל בו בו הוא דאין אוכל אבל אוכל מצה ומרור וכו' ע"ש היטיב א"כ כיון דחזינן בערל ובן נכר שחייב לאכול מצה והוי כמו דכתיב בי' אכילה כיון דנפיק מדיוקא אבל אוכל וכו' ושוב אין לחלק בענין זה בין ערל וכו' לשאר אדם וק"ל. אך א"כ מרור ג"כ בעי כזית מדינא וק"ל

גם תמוה לי הרי לכל מילי מקשינן מצה ומרור אהדדי כמבואר בדף ל"ו ובכמה דוכתי וא"כ אמאי לא נקיש גם לענין זה וצ"ע. ומבלעדי כל אלה קשה לי הרי חזינן בכל איסורין דאמרינן דבעי כזית ואף גם בכלאי כרם ובב"ח דלא כתיב בהו אכילה וכבר הארכנו בזה במ"א דהלכה למשה מסיני שיעורין בכזית ואף לדעת הסוברים דסתם אכילה היא בכזית עי' מל"מ פ"א מה' חמץ ומצה וה' שבועות ושם בחי' הארכנו מ"מ יראה כיון דס"ס לסברא זו צ"ל הא דהל"מ בשיעורין היינו לחלק השיעורין כלומר כל האיסורין בכזית ויה"כ בכותבת וכו' ס"ס עכ"פ איכא הל"מ לאיסורין שהוא בכזית וא"כ י"ל אף למצות כן ובעי מרור כזית מן התורה וק"ל ואם נאמר דהל"מ הוי רק לענין איסורין ולא למצות מלבד שזה דוחק ג"כ קשה להיפוך לדעת הסוברים סתם אכילה כל שהו והל"מ כזית א"כ נימא מצה ופסח דכתיב בהו אכילה אפ"ה תיסגי ג"כ בכל שהוא וע"כ צ"ל כיון דעכ"פ אתי הילכתא ואוקמי' אכזית באיסורין כמו כן במצות וק"ל

ע"כ הי' נ"ל דודאי בזמן המקדש דהוי מרור דאו' ודאי בעי כזית רק האידנא דהוי רק דרבנן והוי ס"ד דסגי בכל שהוא רק לזכר והי' מקום לטעות בזה מכח הסוגיא (קי"ד:) דאיירי שם הרא"ש באותו סוגיא דקאמר שם לאחר שמילא כרסו וכו' והי' קשה הא לא אכיל כזית והי' מקום להוכיח דעתה לא בעי כזית לכך כ' הרא"ש כיון דחזינן דתיקנו על אכילת מרור ודאי דתיקנו דבעי כזית ואי משום קו' הנ"ל כבר כ' לעיל סי' ע"ד בזה ע"ש

קח) שם במג"א (סק"ז) וכו' עי' טור שהביא דעת הרמב"ם שסובר אף מצה צריך טיבול בחרוסת והמנהיג הקשה ע"ז דא"כ אתי חרוסת ומבטל לה ע"ש וקשה א"כ במרור גופי' נימא ג"כ הכי וצ"ל דסובר או דהטעם משום דחרוסת מצוה כראב"ד ואף לדידן מצוות אין מבטלות כמו שהעלה הרמב"ן בסוגיא דכריכה די"ל לכ"ע מצוות אין מבטלות ושם הארכנו או