פתח הבית חלק א קסח

ועפי"ז מיושב שפיר קו' תוס' שהקשו ל"ל קרא במצה דאין יוצא בטבל ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה די"ל שפיר דאיירי שאין לו רק כזית מצומצם ואי ופריש א"כ לא יהי' לו כזית וא"ל א"כ קשה בלא"ה הא הוי שותפות כהן ז"א כיון דאתי עשה ודחי ל"ת בלא טעם הפרשה יוצא ואי משום דאין בו היתר אכילה ז"א כיון דאתי עשה ודחי ל"ת י"ל הוי שפיר היתר אכילה וק"ל

ולפי"ז אמרנו ליישב גם מה דקשה לי בלשון הברייתא דקאמר יכול יוצא ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו וכו' ת"ל לא"ד אף טבל שלא נתקן לגמרי יוצא. ולהנ"ל ניחא דכיון דעיקר הטעם משום דאתי עשה ודחי ל"ת. והנה נחלקו הגאונים למסקנא דשמעתא דעלי' ריש ובמות אי אתי עשה ודחי ל"ת שיש בו כרת עי' ספר הכריתות ולכאורה הוא הדין מיתה בידי שמים וא"כ כיון דטבל במיתה בלא"ה לא אתי עשה ודחי ל"ת א"כ תיהדר הקו' לדוכתי' ת"ל דהוי מצוה הבאה בעבירה כנ"ל

אך עי' ברמב"ם (פ"י מה' מאכלות אסורות) שכ' דטבל הטבול למעשר עני לא חייב מיתה אם אכלו וע"ש שהקשו מנ"ל הא והשתא ניחא דדוקא בטבול למעשר עני ס"ד דיצא דדחי עשה וק"ל. ומוכח דעת הרמב"ם הנ"ל. ואף דנקט ג"כ טבול לתרומת מעשר י"ל עיקר הברייתא לענין טבול למעשר עני. או נאמר עי' ביבמות (פו.) משמע קצת דר"מ אית לי' טבול לתרומת מעשר אין חייב מיתה ע"ש היטיב ואתי כר"מ וק"ל

ועפי"ז מיושב ג"כ הא דמקשי הש"ס אמתני' אבל לא בטבל וכו' פשיטא דמתני' סתמא קתני ומשמע דאיירי אך בדאית לי' פת אחר ופריך שפיר פשיטא משום מצוה הבאה בעבירה כמ"ש רש"י באמת חד טעם ע"ש וניחא הכל

אכן כ"ז אינו נכון לדעת הרמב"ם דאיהו פסק (בה' לולב) דלא חיישינן כלל למצוה הבאה בעבירה אכן למעיין היטיב ברמב"ם פי' המשניות כאן ובברכות ריש שלשה שאכלו ובעירובין פרק בכל מערבין יראה שם להדיא דכל הנך מתני' חד טעמא ולענין ברכות דאין מברכין על טבל ושאר איסורין היינו משום דאכילת, איסור לא חשיבה אכילה כלל ולכאורה יש ראי' לזה מהא דמס' ביצה (יא:) דקאמר התם המבשל גיד בי"ט לוקה וקאמר התם דלא הוי אוכל נפש הואיל והוי אכילת איסור וכן לענין המוכר דבר איסור לחבירו ואכלו אמרינן דאכילת איסור לא חשיב אכילה וצריך להחזיר לו המעות עי' יו"ד (סי' קי"ט) וא"כ מש"ה אינו יוצא בה והברייתא איירי כגון דאין לו פת אחר ומשום דדחי עשה וכו' הכל כנ"ל ואף דשם ביו"ד (סי' הנ"ל) כ' הש"ך הטעם משום קנס מ"מ עי' בח"מ סי' רל"ד בסמ"ע שם כ' עוד טעם מדינא ע"ש. את זה דרשתי שבת הגדול תקנ"ז לפ"ק

אחר כתבי זאת מצאתי הרבה מדברים אלו בתשו' שאגת ארי' ובמ"א הארכנו הרבה עוד

מז) סי' תנה (סעיף א' בהג"ה) או תקופה הנופלת וכו' עי' רש"ל בביאורי סמ"ג שם יראה דרק מצת מצוה אבל לא שאר מצות. ועי' ט"ז וא"ר ואחרונים יראה דאף שאר מצות מקלינן ומ"מ ודאי טוב לשים ברזל בחביות ובמת ר"ל יש לספק בשאר מצות וק"ל

מח) סי' תנו במג"א (ס"ק זיין) כ' דראיית הרא"ש אינה ראי' וכו' וצ"ע דהרי מה שהרא"ש מיקל הוא רק בלא שהה שיעור מיל בין הכל וזה יראה לכ"ע שרי ועי' פר"ח סיים ג"כ דאין מחלוקת בין הפוסקים וכנ"ל ע"ש. אבל מלשון מג"א יראה קצת דאף בלא שהה יש להחמיר וזה צ"ע וק"ל

מט) סי' תנו ובמג"א (סק"ה) כ' הטעם משום הוא וכו' בענין זה הארכנו ליישב דעת הרי"ף בפסחים (מו) בפלוגתא דרב ור"ח אי אמרינן הואיל או לא כ' שם הרי"ף מ"ד הואיל סבר כר"ח במתני' שם דאמר הלש עיסה בטומאה לא יקרא לה שם ע"כ הטעם משום הואיל ואי בעי מיתשל עלי' ע"ש והר"ן תמה מנ"ל טעמא דר"א משום הואיל דילמא סבר טובת הנאת ממון. ונ"ל לכאורה בפשיטות דהנה לכאורה הדעת נותנת גבי חמץ דחידשה תורה אף דאסור בהנאה מ"מ עובר על בל יראה כדאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו של אדם אפשר זה דוקא לגבי איסור חמץ אבל אם גם איסור אחר רביע עלי' לגבי איסור אחר לא חידשה תורה להיות ברשותו ואינו עובר על בל יראה. וא"כ הכא דאיכא איסור חלה טמאה ואף דחלה טמאה מותר בהנאה בשעת הסקה מ"מ צריך להבין הא חמץ לכאורה ג"כ מן התורה מותר ליהנות בשעת הסקה דלגבי ערלה איצטרך קרא לאסור בהדלקה וא"כ גבי חמץ דליכא קרא מנ"ל לאסור בהדלקה להסקה יעויין היטיב בתוס' לעיל. וא"כ, אמאי קאמר ר"א ב' דברים אינן ברשותו וכו' ת"ל הא ישנו ברשותו לענין הסקה. ונ"ל דזה לא מיקרי שלו כמו שכ' תוס' ריש פסחים וכן בשבת פרק במה מדליקין לענין הדלקת שמן שריפה בי"ט הקשו שם ג"כ אמאי יהא אסור להדליק בי"ט ת"ל הא חזי ליהנות בשעת שריפה ותי' זה לא מיקרי הנאה כיון דלא בא רק בשעת ביעור וכ"כ בכמה דוכתי'. וא"כ מש"ה קאמר שפיר ר"א ב' דברים וכו'. ומעתה כאן כיון דאיכא חלה טמאה דלא שרי רק בשעת ביעור א"כ הוי אינו ברשותו מחמת איסור אחר ולא עבר כלל על בל יראה ומ"ט דר' אליעזר במתני' וצ"ל דאף דלא מיקרי שלו לענין חמץ משום הנאת ביעורו מ"מ הוי דבר הגורם לממון. ואף למ"ד בעלמא דבר הגורם לממון לאו כממון דמי לענין חמץ מודה כמבואר בפסחים (ד:) אך עי' בט"ז או"ח (ס"ס ת"מ) שהעלה בדבר הגל"מ לגבי חמץ דהוי חידוש אם נתנו בבית עכו"ם אינו עובר דאהא קאי מיעוטא דבבתיכם משא"כ בחמץ ישראל אף ברשות עכו"ם עובר. ולהנ"ל אכתי אמאי לא יפריש בטומאה ויפרידו בבית עכו"ם. וצ"ל דר"א סבר דהא חלה טמאה אינו רק דרבנן עובר שפיר עליו כיון דמן התורה מותר בהנאה אך לזה קשה מהא דאמרינן לעיל המקדש בחיטי קורדנייתא וכו' אין חוששין לקידושין ולגמרי בטילין כיון דאסיר מדרבנן וא"כ ה"נ נימא הכי. אך עי' בקידושין (נא.) בתוס' ד"ה אלמא כ' תוס' שם דהסוגיא דהתם סובר לס"ד שם דדבר האסור מדרבנן איכא עכ"פ חשש קידושין הואיל ומן התורה שרי כ"ש

ומעתה י"ל הסוגיא דהכא בפסחים סבר כמו בקידושין שם קאמר שפיר למ"ד טובת הנאה ממון עובר עליו משא"כ לדידן דפסקינן כמ"ד לעיל בפסחים דאין הקידושין חלין לגמרי הואיל יאסור ודרבנן וא"כ אף אי טובת הנאה ממון אינו עובר וע"כ טעמא דר"א משום הואיל ואי בעי מיתשל עלי' והוי שלי לגמרי

ועפי"ז יש ליישב ג"כ קו' הגדולים עי' בתשו' שאגת ארי' (סי' עז) ובסוף ס' שאילת שלו' ובספר עצי ארזים דהכא מוכח דר' יהושע סבר טובת הנאה אינו ממון ובבא מציעא (יא:) מביא שם הש"ס מעשה בר"ג וזקנים וכו' עישור אחד שאני עתיד למוד נתון ליהושע וכו' ומשני התם לחד שינויא מטלטלין אגב קרקע הקנה להם וע"כ הטעם משום טו"ה ממון כמבואר שם ובסיפא דמתני' תני התם בהדיא ר' יהושע נתון המגיע לו לאחר א"כ מוכח דסבר טובת הנאה ממון. ולהנ"ל ניחא דלהך שינויא דהתם דסבר ר"י טובת הנאה ממון אינו עובר וק"ל