פתח הבית חלק א קסז

להו איסור חל על איסור בכולל ושאני הכא דאין כאן כולל כנ"ל

ונ"ל דעת הרמב"ם באופן אחר דהנה הרמב"ם פסק (פ"ו מה' שגגות) יש אוכל אכילה אחת וחייב חמש חטאות נותר מן המוקדשין וכו' וכ' בפי' המשניות דהיינו טעמא דחל הקדש אחלב דהוי איסור מוסיף הואיל ואסור בהנאה ועי' תוס' חולין סוף פרק גיד הנשה שכ' איסור הנאה לא הוי רק איסור חמור ועי' לח"מ (פ"ט מה' מאכלות אסורות) שהקשה על הרמב"ם אמאי לא יחול בשר בחלב על בהמה טמאה הא הוי איסור מוסיף הואיל ואסור בהנאה ותי' הואיל ואיסור הנאה גבי בשר בחלב לא אתי' רק באם אינו ענין לבישול א"כ לא לקי עלי' ולא היי איסור מוסיף ע"ש

ולכאורה כאן גבי חמץ דאסיר בהנאה ומרבינן לי' מלא יאכל כמו שכ' הרמב"ם (פ"א מה' חו"מ). אך ז"א דהרי באמת פסק הרמב"ם על הנאה לא מלקינן עי' פר"ח או"ח ריש סי' תמ"ג כדומה ועי' מ"ל (פ"ה מה' יסודי התורה) שהביא דעת הה"מ שכ' הטעם כל הנאה הוי שלא כדרכו דדרכו באכילה וכ' דזה תלי בשתי לשונות בפסחים (כד:) לחד לישנא דכל איסורים אין לוקין אלא דרך אכילתם ניחא דלא מלקינן אהנאה אבל לאידך לישנא דאין לוקין רק דרך הנאתן א"כ מוכח דמלקינן אהנאה ע"ש [לא שהמל"מ כ' כן בפי' רק די"ל כן מכח הקו' שהקשה שם דאל"כ מוכח דמלקינן על הנאה א"כ י"ל דבאמת תלי בשני לשונות כנ"ל. והרמב"ם פסק כל"ק וק"ל. וכמו כן י"ל גם להיפוך ללישנא בתרא לא לקי אהנאה לפי סברת הה"מ ולל"ק לקי והרמב"ם פסק כל"ק וק"ל. גם י"ל הך ברייתא אתי כר' יוסי הגלילי דמתיר חמץ בהנאה או כאיסי בן יהודא בפסחים (כה דמפיק הנאה מק"ו ואין מזהירין מן הדין וא"כ לא הוי איסור מוסיף כיון דלא לקי אהנאה ועי' לח"מ הנ"ל וק"ל] וא"כ ניחא הש"ס מוקי לה דוקא כר"ש דאזיל להך לישנא דמלקינן אהנאה א"כ הוי איסור מוסיף להכי מוקי לה כר"ש דלית לי' איסור כולל וי"ל איסור הנאה הוי מוסיף וכו' עי' כריתות (כג) ע"ש. או נאמר באיסור הנאה מ"מ לא הוי רק כולל וק"ל. אכן אנן פסקינן כמ"ד דלא מלקינן אהנאה בלא"ה לא חל איסור חמץ

ובזה מיושב ג"כ הא דפריך הש"ס לעיל אמתני' אבל לא בטבל פשיטא עי' רש"י שפי' דהא כתיב לא תאכל חמץ וגו' ולכאורה קשה טובא דהא זה דוקא לר"ש עי' תשובת יד אלי' (סי' כג) ותשו' מים רבים (סי' מג). ולהנ"ל ניחא דסתמא דש"ס אזיל לדידן דקיימל"ן לא לקי אהנאה וק"ל. וכ"ז לסברת הלח"מ הנ"ל

אכן כל זה אינו שוה לי דאכתי תיקשי דהרי הרמב"ם כלל כל האיסורין ובכלל מעשר שני וכדומה דאז ודאי חמץ הוי איסור מוסיף דמע"ש יכול להוליכו לירושלים וכן שאר איסורים וק"ל א"כ תיקשי מדוע איני יוצא באלו

ובילדותי אמרתי ליישב בדרך אחר דהנה בסוכה (לו) באתרוג של ערלה וכו' פליגי אמוראי חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה וכו' ומסיק התם דלכ"ע בעי היתר אכילה וע"ש בתוס' שהקשו למה לי קרא דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה של טבל ת"ל באתרוג דלא כתיב קרא ואפ"ה אינו יוצא וכ' התוס' דהיינו טעמא אתרוג חסר פסול וכיון שמעורב בו חלק הכהן הוי כמו אתרוג השותפין ופסול משא"כ מצה דא"צ רק כזית ע"ש. ועי' כפות תמרים שהקשה ת"ל דבלא"ה פסול דבעי היתר אכילה וע"ש מה שתי'

ובאמת אם נאמר כיון שיש לו למחר היתר אכילה מיקרי לכם בזה נחלקו הפוסקים. עי' תשו' שער אפרים וסי' לה) ותשובת שב יעקב (סי' נון) וא"כ אם נאמר דלא מיקרי היתר אכילה א"כ קשה כנ"ל. אך באמת ז"א דהא יכול לתקנו היום ואי משום דאין מפרישין בי"ט זה לא הוי רק דרבנן ומן התורה שרי ע"כ צריך קרא לאסור משא"כ הרמב"ם פסק שפיר דאינו יוצא ידי חובתו הואיל כיון דעכ"פ אסור מדרבנן אינו יוצא בה דלא מיקרי לכם השתא

ועפי"ז מיושב קו' תוס' לקמן (מו) בד"ה הואיל וכו' שהקשו מעשר שני לר' מאיר אמאי אין אדם יוצא בו נימא הואיל ואי בעי מיתשיל וכו' [ואף דלכאורה אכתי קשה אמאי אמר שם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה נימא הואיל יכו'. אך י"ל שם איירי שלא הי' רק כשיעור ואי מיתשל הדרא לטיבלא וא"כ לא ישאר בו כשיעור עי' תוס' סוכה (לה.) ד"ה אתיא לחם וכו'] ולהנ"ל ניחא דאי מיתשל הדרא לטיבלא ובלא"ה איני יוצא דלא מיקרי לכם וק"ל

אכן מה שעומד לנגדי דלקמן (לח.) בעי הש"ס מעבר שני שנטמאו וכו' אי יוצא בה או לא ע"ש. והרמב"ם לא הביא כלל הך דינא וצריך טעם. אך עי' תוס' שם שכ' הך סוגיא אתי' כמ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא א"כ לדידן דפסקינן מחיצה לקלוט דרבנן ודאי יוצא בה. ולהנ"ל קשה סוף סוף כיון דהשתא מחיצה קולטת לא יצא בה או כיון דמן התורה אינה קולטת שבקה אדאו' לענין זה א"כ ה"ה הכא והדרא הקו' לדוכתי' וק"ל

אך לבי אומר לי ליישב בדרך אחר דהנה התוס' בסוכה ריש לולב הגזול הקשו למה לי קרא גבי טבל ת"ל דהוי מנוה הבאה בעבירה וכן הקשו בפסחים. ועי' תשו' יד אלי' (סי' הנ"ל) שכ' ליישב קו' תוס' דילמא איירי כגון שאין לו פת רק של טבל וס"ד דאתי עשה ודחי לא תעשה ולא הוי עבירה כלל לכך דריש לה מקרא ועי' תשו' מים רבים הנ"ל ודחה זה דהא אפשר לתקן ולהפריש ע"ש

ונראה לקיים תי' הגאונים הנ"ל דלכאורה נ"ל הא דכתב הר"ן ריש פרק הנ"ל בשם הרמב"ן דאתרוג של טבל יוצא וא"ל דהוי כמו של שותפין דהא יכול להפריש ממקום אחר והר"ן דחה זה. ולכאורה קשה לי אמאי יהא נקרא כלל של שותפין כיון שעדיין לא הפריש אין לכהן תפיסה בה ובפרט אם נאמר מתנות שלא הורמו לאו כמו שהורמו דמי'. וכן קשה על תוס' שם. אכן י"ל עיקר הטעם הואיל ואין בו היתר אכילה רק מ"מ יוצא בו הואיל ויכול להפריש לזה אמרינן שפיר ממ"נ קודם הפרשה אין בו היתר אכילה ולאחר הפרשה יהא הכהן שותף ועי' בזה [ועי' תשו' שב יעקב (חי"ד סי' נון) הרגיש קצת בזה]

ואל תשיבני מהא דקאמר הש"ס בחולין (קלא) מי שאנס המלך גרנו בחובו חייב לעשר ומשמע התם הטעם הואיל ויש לכהן חלק בו כדמשני שם שאני התם דקא משתרשי לי' ע"ש. בחי' לנדרים הארכנו בענין זה וכ' שם פי' אחר. ובלא"ה י"ל התם דאתי כמ"ד מתנות וכו' כמו שהורמו דמי' ע"ש היטיב בסוגיא כי מוכח כן. ועי' בר"ן שם. ועפי"ז מיושב דעת הרמב"ן ולהצילו מקו' הר"ן כיון דס"ס השתא אין לו חלק רק אין בו היתר אכילה ע"ז קאמר שפיר דיוכל להפריש ממקום אחר ודוק

ועפי"ז אמרנו ליישב הקו' בגמ' לדעת תוס' דאתרוג של טבל פסול מחמת שותפות הכהן א"כ לס"ד דקאמר מאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה מאי נ"מ כיון דטבל בלא"ה פסול. ועי' רש"י שכ' באמת טבל כשר. ולהנ"ל ניחא ורש"י ותוס' שוים המה דלמאי דס"ד דלא בעי כלל היתר אכילה יוצא באמת בטבל בלי טעם הפרשה כלל ואין לכהן חלק בו השתא משא"כ למסקנא דבעי היתר אכילה וא"כ עיקר ההיתר משום הפרשה א"כ הוי שותפות כהן כ' שפיר דאינו יוצא בטבל ודוק ועי' מהרש"א שם: