פתח הבית חלק א קסה

קצ"ד) ונכרי לאו בר כונה הוא מסתם משא"כ חצר קונה שלא מדעתו ע"ש. ובגוף ענין מכירת חמץ הארכנו במ"א. ע"ש. ובחו"מ (סי' ר"ב) הארכתי אי דין אגב דאורייתא או דרבנן ובסוגיא דמעות קונית שם הארכתי ג"כ קצת ואכ"מ ולדינא נראה להקנות באגב וק"ל

וראיתי ג"כ בתשובת הר הכרמל (סי' י"ב) האריך בזה ויש לפקפק בכל דבריו וע"ש שכ' ג"כ אם קנה מטעם חצר יש לצדד שצריך שיהא עומד בצדו ע"ש

לא) שם (סעיף ה') עי' חק יעקב (ס"ק כ"א) העלה דאף לבנו אסור משום שנאסר לכל עולם ע"ש. ועי' תשובת נודע ביהודא סי' כ' שם פילפל קצת לומר דאפ"ה לא קנסי ליורשים דדוקא כל זמן שהוא חי אסור לכל עולם ע"ש וצ"ע בזה ובחי' לגיטין (מה) כ' בזה

ועי' עוד תשובה ה הנ"ל (סי' י"ט) הקשה שם כיון שכ' הר"ן דחמצו של ישר לאל בבית עכו"ם אסור אחר פסח כיון דעכ"פ מדרבנן אסור א"כ גבי ביטול למה לי הטעם משום הערמה ע"ש. אך אמרנו קצת ליישב דביטול עיקר הטעם משום גזירה דילמא אתי למיכל אבל לא עבר על בל יראה אף מדרבנן א"כ ס"ד דשרי אחר פסח צריך הטעם משום הערמה משא"כ בבית עכו"ם דלא מדרבנן ועבר על בל יראה מדרבנן [א"צ] הטעם הערמה והבן

ולענין למכור לעכו"ם חמץ שלא בא לעולם עם הבא לעולם יחד עי' תשו' בית יעקב (סי' נ"א) וגם בענין זה הארכתי בחו"מ (סי' ר"ט) ע"ש

לב) בטו"ז (סק"י) דבריו צע"ק חדא במה שכ' אם מכר לאתר חוזר המכר לנכרי וכו' ואמאי פשיטא לו זה הלא כיון שבטל התנאי חוזר המכר לישראל (חסר) יעו"ש היטב בא"ע סי' קמ"ג ואכ"מ אכן זה צריך ביאור. גם לפ"ז א"כ מדוע כ' הטו"ז דעכ"פ אסור לישראל לתבוע מנכרי דמגלה דעתו בזה שביטל המקח ומה תלוי זה בגילוי דעת שלו הלא ממילא בטל מקח השני גם מ"ש הטו"ז ודבר זה דומה וכו' גם זה צריך ביאור ס"ס הא הוי תנאי ואם אח"כ אין מוכר לו בטלה המכירה למפרע ועבר על בל יראה וצ"ע

לג) שם במג"א (סק"ו) כ' אם אמר לנכרי הריני מוכר לך והחזירהו לי שרי כיון דלא תלי המכירה בהכי ע"ש. ועי' חק יעקב שתמה עליו דביו"ד (סי' ש"ה) מבואר דכה"ג גרע טפי ע"ש. ונ"ל דכונתו שיתן לו החמץ ואחר הנתינה אפשר תוך כדי דיבור יכול לומר לו תחזירנה לי ושרי. ועי' בא"ע (סי' ל"ח) בב"ש וט"ז שם ע"ש

ולענין שימכור לנכרי חמץ שיש לו במקום אחר הארכתי בקונטרס עיקר מכירת חמץ

לד) שם בש"ע (סעיף ז') אסור ליתן וכו' עי' תשו' פנים מאירות ח"א (סי' יוד) שצידד דזה דוקא בהקדים לו דינר ע"ש. ומלשון הש"ע לא משמע כן. ועי' ספר תבואות שור על מס' פסחים (כא) מענין זה ע"ש. ועי' מה שכ' ביו"ד בהל' יין נסך ס"ם קל"ב ליישב זה דהוי כמו עול תחתי ע"ש. ובחי' לע"ז ע"ש

לה) סי' תנ הארכתי בחי' לי"ד (סי' קל"ג) וגם בחי' לע"ז (ל"ב) פלפלתי ג"כ להוכיח כפי' הב"י

לו) שם במג"א (סק"ו) דהרי אין שליחות לעכו"ם וכו' עי' מ"ל (פ"ד מה' חומ"צ) מה שהקשה בזה ועי' תשו' הר הכרמל והי' (סי' ויו) בזה ועי' במה שכ' בדין מכירת חמץ ושם תראה כי אין דברי הר הכרמל מוכרחים

לז) סי' תנא עי' ספר אלי' רבה (סק"ו) שהקשה כיון דהסכין שיש ו קתא של קרן לא מהני הגעלה וכ' הב"ח הוא הדין אם דבק בדבק וכן הקבועה במסמרים חיישינן דילמא חיים וא"כ האיך משכחת לה הא דקאמר הש"ס קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא ע"ש. ע"כ צ"ל דמשכחת שהסכין עצמו תחוב בחוזק בלי מסמרים כלל וק"ל

לח) הפר"ח סי' זה (סעיף כ"ז) הביא בשם הרא"ם כלים המציפין בבדיל שרי בלא הגעלה דבדיל מפסיק בין איסור והיתר כ' כן לחד טעם ע"ש וצ"ל דיש חילוק בין בליעה ישנה לחדשה דאל"כ אטו אם הקדירה עבה ונפל טיפה מבחוץ מי נימא דאין מפעפע לפנים וק"ל

עי' תשובת שב יעקב חי"ד (סי' ל"ד) כ' שם יורה שהי' בו יי"ש משמרי יין נסך מותר ע"י הגעלה ע"ש וצע"ג שלא הביא כלל דברי הטו"ז סי' זה

לכאורה קשה לשיטות הסוברים דבכלים הולכין אחר רוב תשמישו א"כ כלי שנפל עלי' נר דולק לא יהא צריך ללבון כיון דרוב תשמישו אין כן ובלא"ה רוב תשמישו היתר ולא והא צריך הגעלה וכבר נתעורר ע"ז בתשו' מנחם עזרי' ומה שתי' שם לא הבנתי לכאורה וכעת אין הספר תחת ידי. וצ"ל דודאי אם נשתמש באותו יום בכלי ראשון או ע"י אור ודאי צריך הכשר כפי תשמישו זה כמבואר בחק יעקב (ס"ק ל"א) ע"ש. רק כל זה דהולכין אחר הרוב תשמישו אם אינו בן יומו א"כ י"ל את כלי עכו"ם או כלי חמץ כיון דעכ"פ תתקיים תקנת חכמים דנצטרך להגעילה וכיון דאינו ב"י הקילו אבל כלי ישראל שנפל עלי' איסור אם ניזיל בתר רוב תשמישו לא יצטרך הכשר לגמרי כיון דרוב תשמישו היתר וא"כ כל אחד ימתין מעל"ע ולא תתקיים תקנת חכמים דכלי שאינו ב"י צריך הכשר ואם נחמיר להגעיל יהא מילי דרבנן כחוכא כיון דלא מהני הגעלה לדבר שנשתמש ע"י אור ע"כ צריך ללבן כדינו וק"ל

ועפי"ז יש לצדד קצת לדעת המחמירין בכלי שני בכל האיסורין ובפרט בחמץ א"כ כף של איסור שתחבו תוך כלי שהיד סולדת בו ויש ששים נגד הכף דקיימל"ן ביו"ד (סי' צ"ד) דהכף אסור וכ' שם הא דלא נימא דהוי כמו הגעלה דבעי דוקא מעלין רתיחה ושמא לא העלה אז ע"ש. א"כ הני כפות דידן אשר רוב תשמישן בכלי שני ולתשמיש כזה מהני הגעלה במים שאין מעלין רתיחה כמו שכ' הא"ר (סי' תנ"ב) ואף בנשתמש ע"י עירוי סגי בזה ע"ש א"כ יהא מותר הכף כיון שיש ששים נגדו דהוי כמו הגעלה במים שהיד סולדת בו וכה"ג אזלינן בתר רוב תשמישו כיון דצריך עכ"פ הכשר ועי' ביו"ד שם יש עוד טעם וק"ל

נסתפק הפרמ"ג סי' זה שתי קדירות הנוגעות זו בזו אי אסור לענין פסח עכ"פ ע"ש. ולא משמע כן מלשון הפוסקים אלא אף בפסח שרי וק"ל

לט) דברי הפר"ח סי' זה (סעיף י"ג) אינם מובנים לי מה שהקשה שם על המרדכי שכ' הטעם דמש"ה בקדם בליעה לטלאי צריך ללבן ולא אמרינן כבולעו כך פולטו משום דחיישינן שמא בעת הגעלה הי' מדובק בחוזק ושוב בפסח נתרפה הדיבוק ע"ש. ולכאורה קשה דבקדם הטלאי אם הי' בשעת הבליעה רפוי איך נתחזק אח"כ וק"ל

חמץ הנבלע תוך כלי ע"י כבישה סגי בהגעלת כלי ראשון בלא רתיחה אכן ע"י דבר חריף יש להסתפק וק"ל

הפר"ח מסיק כאן דכלים שנשתמשו בהן אצל האש לא מהני הגעלה בכלי ראשון ויורה שהעבירו מן האש וכן הכניס בתוכו אבן מלובן לא הוי ככלי ראשון רק כמו עירוי ע"ש

מ) שם במג"א וס"ק כ"ז) כתב אם קדם הטלאי לבליעת איסור לא מהני ללבן מקום הטלאי רק