פתח הבית חלק א קסג

מעתה הוכחנו דעת הרמב"ם דבשאר איסורין לא מהני הולכת הנאה וכו' חל עלינו ליישב קו' תוס' בסוגיא דפסחים (כז.) בד"ה וכן וכו' שהקשו לר"ה בר חיננא תיקשי דר"א אדר"א. דהנה לשיטות הסוברים דבכל איסורים מהני הולכת הנאה וכו' י"ל קו' תוס' דהנה הבעה"מ הביא גירסא אחת וכן הי' ר"א נוהג בכל איסורין ע"ש. ולגירסא זו י"ל דלכאורה קשה מהיכן דייק הש"ס דר"א סובר זה וזה גורם אסור דילמא קאי ר"א אסיפא דהיינו באפה בו את הפת דיש שבח ענים וכו' ולא מהני זוז"ג. אך ז"א דמסתמא קאי אכל דבריו של ת"ק. אך אם נימא דלא מהני הולכת הנאה רק אם נתערב כמ"ש הרמב"ן ור"ן לא מוכח מידי דכיון דע"כ לא קאי ר"א ארישא. א"כ מנ"ל דסבר ר"א זוז"ג אסור. והנה הרמב"ן צידד לומר דתלי בפלוגתא דאמוראי בע"ז (מט:) למ"ד דלא מהני תקנתא דר"א רק אם נתערב ה"ה תקנתא דר"א. ע"ש ומעתה הש"ס אזיל למ"ד דמהני אף בלא תערובות אבל לאידך לא מוכח מידי ור"ה בר חיננא סבר כאידך וניחא וק"ל

אבל לשיטות הסוברים דלא מהני בכל איסורין א"כ בע"כ הגי' וכן הי' ר"א אוסר הדר הקו' לדוכתי' ונראה ליישב באופן אחר דלכאורה ק"ק אמאי לא נימא כמו באידך ברייתא לעיל דתני סיפא ר' אומר ואפ"ה אמרינן דסבר זוז"ג מותר ולא קאי ארישא א"כ אמאי לא נימא במתני' כן. אך י"ל דהנה הר"ן הקשה בע"ז לשיטת הרמב"ם דלאחר שנתערב צריך להוליך הנאת כל הפת ולא מהני הנאת עצים לחוד א"כ אמאי תני סיפא ר"א אומר יוליך הנאה וכו' אמאי לא תני הנאת אחת מהן ע"ש. וי"ל דהנה הר"ן שם החליט דלא כרמב"ם מטעם דלא אמרינן חנ"נ ע"ש ומהני הנאת עצים אבל הרמב"ם בע"כ סובר דאמרינן חנ"נ כה"ג. והנה ביו"ד (סי' צ"ב) שם הביא הפר"ח שיטות הסוברים דבדרבנן לא אמרינן חנ"נ. ולכאורה י"ל דלמ"ד זוז"ג אסור אינו רק דרבנן. ומעתה הוכיח הש"ס שפיר דר"א קאי ארישא דאל"כ ליתני אחת מהן כקושית הר"ן א"ו דקאי ארישא דהוי זוז"ג דאינו אסור רק מדרבנן ולא אמרינן חנ"נ ומהני הנאת עצים מש"ה לא תני אחת מהן משום דקאי גם ארישא אבל יש שבח עצים בפת אסור מן התורה כמו שהביא הכ"מ בה' מאכלות אסורות ע"ש. כ"ז למ"ד חנ"נ אסור א"כ י"ל ר"ה סבר כאידך מ"ד ולא מוכח מידי וק"ל

ועדיין חל עלינו ליישב דעת בעה"מ שסובר דלא מהני בשאר איסורין וגם דאין צריך להוליך רק הנאת עצים קשה קו' התוס' ושוב לא שייך שני תירוצים הנ"ל וק"ל ויש ליישב באופן אחר וטרם כל ניישב קו' הר"ן שהקשה על בעה"מ כיון דלחד מ"ד שם לא הקילו רק בפת א"כ מנ"ל דלאידך מ"ד מהני טפי מתקנתא דרשב"ג אף בלא נתערב. עוד הקשה הרא"ש שם כיון דע"כ לא חשבינן כאילו בו ממשו דא"כ תיקשי מכמון של תרומה וממבשל בשבת כמו שכ' תוס' אלא ע"כ אין שם רק הנאה א"כ אם מוליך הנאה אז ודאי מותר אף באכילה והבעה"מ כ' דמ"מ אסור באכילה. ונ"ל קו' הרא"ש די"ל דהי' קשה לבעה"מ אמאי מהני הולכת עצים נימא חנ"נ כסברת הרמב"ם הנ"ל. אך י"ל דהנה הרמב"ם פסק אין לוקין על הנאה ועי' במ"ל (פ"ה מה' יסודי התורה) כ' הטעם כיון דדרכן באכילה הוי הנאה שלא כדרכו ע"ש. ועי' במ"ל (פ"ו מה' שגגות) שצידד לומר דלא אמרינן חנ"נ במקום שאין בו מלקות או כרת ע"ש. א"כ י"ל כיון דאהנאה אין לוקין לא אמרינן חנ"נ מש"ה מהני הולכת עצים אבל באכילה אסור כיון דאכילה הוי עכ"פ בדרך הנאה ולוקין ואמרינן חנ"נ ולא מהני הולכת עצים וק"ל

ועתה נבוא ג"כ ניישב קו' הר"ן דהנה בחולין א פריך הש"ס למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממתני' דהמטמא ומשני דאית לי' שותפות בגוי' והדר מסיק דבישראל לכ"ע אין אדם אוסר ופריך ג"כ ממתני' הנ"ל ומשני בישראל מומר והקשו תוס' אמאי לא משני ג"כ דאית לי' שותפות. ועי' ברשב"א שתי' כיון דמשכח למסקנא שינויא אחרינא משני לי'. אך אכתי קשה אמאי שביק שינויא קמא אך י"ל דלתירוץ הראשון קשה אמאי ישלם כיון דמני להוליך וכו' ועי' במהריב"ל בב"ק וברש"י שם ובמנ"י בתשובה ובע"כ צ"ל דאתי כת"ק א"כ הוי דלא כהילכתא אבל השתא משני שפיר דאתי ככ"ע ואף דשם פריך עוד מהא דשנים אוחזין בסכין ומשני ג"כ במומר י"ל בקל ועי' בכרו"פ שם

ועתה נבא ליישב קו' תוס' גם לדעת בעה"מ דהנה לקמן ע"ב בסוגיא בעי מיני' רמב"ח מר"ח וכו' הקדש אפילו באלף וכו' והקשו תוס' מאי חומרא היא זו הא הוי דבר שיש לו מתירין ע"ש. ועי' במגיני שלמה שכ' דמש"ה באמת אסור דעכ"פ משהו איכא וכ"כ באמת המג"א כאן בס"ק זה דמש"ה לא מהני זוז"ג בחמץ וע"ז לדעה הרמ"ה משום דעכ"פ משהו מיהא איכא ע"ש. ולכאורה תמוה דהא דעכו"ם לא בטיל היינו במינו ומש"ה מקשו תוס' ג"כ שפיר דא"ל דמש"ה באמת לא מהני זוז"ג משום דהוי דבר שיש לו מתירין ז"א דדשיל"מ אינו אסור אלא דוקא במינו אלא עיקר הטעם הואיל והחמירו לענין משהו החמירו ג"כ לענין זוז"ג מש"ה מקשו שפיר מאי חומר היא וכו' וק"ל

[וראיתי בביאורי הגאון החסיד מהר"א זצ"ל שכ' דכאן לא שייך דשיל"מ משום מקלי קלי וכו' ויש לפקפק ע"ש וק"ל. עוד ראיתי שהשיג על המג"א כאן הרבה ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים חדא דכפי שנראה סובר בכונת מג"א דאף אם יש שבח וכו' מ"מ זוז"ג שרי וכנראה מודה המג"א דלענין יש שבח וכו' לא יועיל זוז"ג רק סובר עכ"פ בגחלים אף דאסורין מ"מ זוז"ג ש"ד] גם מ"ש לפרש בהא דבעי הש"ס לרבנן דשרי וכו' היינו כיון דאין שבח לדידהו וכו' אבל לרבי לא בעי אם ע"ג גחלים משום כיון דגחלי אסור במקום שגחלי אסור מודים אף רבנן עי' מהרש"ל ומהרשא ע"ש]

אך מ"מ י"ל דעת מג"א דאפשר דהוי כמו מינו או דלענין זוז"ג ממילא אין לחלק בין מינו או לא וק"ל ומעתה י"ל קו' פיז"ל לעיל שהקשה אהא דשמואל דאמר חדש יותץ דהא איהו סובר זוז"ג מותר כמו שכ' תוס'. דהנה התוס' בחולין (פ"ח:) בד"ה שחיקת וכו' כתבו דהש"ס בע"ז איירי התם לאחר שריפה דע"ז טעון שריפה ואח"כ קבורה. והנה הפמ"א ח"ב כ' דהא דע"ז אפרה אסור היינו מדרבנן וזה נכון דהרי הב"י ובסי' קמ"ב) צידד לומר דמותר לגמרי בדיעבד וא"כ י"ל דוקא התם דאסור רק מדרבנן מש"ה מתיר שמואל זוז"ג משא"כ באיסור דאורייתא וק"ל. ויש קצת סברא לזה לשיטות הסוברים דר"י לא אסר מין במינו רק באיסור דאו' וק"ל

ועפי"ז י"ל גם קושית התוס' הנ"ל דודאי צריך להבין הא דקיימל"ן וולד טריפה אסור מ"ש מכמון של תרומה דהא הכא נמי אין רק איסורי אכילה וצ"ל דשאני התם כיון שכולו נגמר באיסור דדוקא גבי כמון דאינו רק נגמר באיסור א"כ י"ל דמ"מ כה"ג אינו אסור רק מדרבנן ומש"ה מותר התם גבי וולד נרבעת ובלימוד הסוגיא הארכנו מאוד וק"ל

גם אמרנו ליישב לישנא דש"ס דקאמר לרבנן דשרי בקמייתא מאי עי' רש"ל דבאמת י"ל קו' תוס' שהקשו מאי חומרא וכו' די"ל דהא הקדש לא הוי דבר שיש לו מתירין כיון דצריך להוציא הוצאות רק י"ל משום חומרא דהקדש החמירו דאף כה"ג מיקרי דבר שיל"מ כמו