פתח הבית חלק א קסב

פשיטא ע"ש. ועי' פסחים (כא:) בגמ' עבר זמנו אסור בהנאה וכו' ובתוס' ומהרש"א שם שכ' דאף דהוי רבותא מ"מ מדקאמר אפילו וכו' משמע דאף בלא חיטי קורדניתא הוי עכ"פ חידוש יעו"ש. וא"כ הוכיח שפיר דע"כ איירי בתחילת שש ויותר הארכתי ליישב שאר קו' שם ועת לקצר

באופן אחר אמרנו ליישב דעת השאלתות ליישב תמיהת שאילת שלום הנ"ל עיין היטיב בפסחים (סט:) ובתוס' ד"ה האי מיחזי חזי ע"ש. ואחר העיון מיושב דעת השאלתות די"ל דודאי עדיין לא שחט רק יודע אם יחזור לבער חמץ ודאי לא יוכל תו למול את בנו דאין שהות אך עכ"פ לשחוט הפסח יכול הואיל ועדיין לא כלה מעל"ע רק סמוך ללילה וכ"ת אכתי אסור לשחוט כיון דס"ס לא יוכל לאכול בלילה וכתיב איש לפי אכלו וכו' י"ל כיון דגברא חזי רק תיקוני לא מתקן ואי משום סברת תוס' מחוסר מעשה בגופי' לא הוי חזיא י"ל בבניו לא שייך זה כיון דאין מחוסר בגופי'. ואף אם נאמר דעכ"פ מחוסר מעשה מיקרי יותר מטבילה והזאה מ"מ י"ל לדעת השאלתות כרמב"ם דהוי גזה"כ שלא לשחוט פסח על ערל וא"כ אין אנו צריכין כלל לסברת תוס' משא"כ בכה"ג דבשעת שחיטה לא מעכבתו מילת בנו כיון דאניס אז רק דאין ראוי לאכול וכיון דחזי לאכילה לית לן בה אף שלא נעלם מאתי דלשון השאלתות לא משמע כן שכ' וכבר אי שחט לי' פסחו מ"מ גוף הענין נכון

כג) סי' תמה במג"א (סק"ה) בענין זה ראיתי להאריך קצת הנה הכ"מ (פ' י"ז מה' מאכלות אסורות) כתב דגם הרמב"ם סובר דמהני מוליך הנאה לים המלח ובה"ז (יב:) חולק יע"ש. ואמרנו להוכיח כבה"ז דהנה כל המפרשים הקשו על הרמב"ם שפוסק בה' עכו"ם (פז) אם נפל אחת לים הותרו כולן ובש"ס שם דף הנ"ל מבואר דלסברא זו אם נתערב זבח פסול לא אמרינן ימותו כולן כדפריך שם לרב ממתני' יע"ש היטיב בסוגיא. ובפ"ו מה' פסולי המוקדשין ה"כ פסק קירב ראש אחד אפ"ה יצאו כולן לבית השריפה וע"ז תי' משום דיחוי אבל עדיין קשה מהך דימותו כולן וכו' דאין בעלי חיים נידחין. והנה הכרו"פ בסי' ק"י תירץ וכן הבה"ז דסוגיא אזלא למ"ד אין דיחוי אצל בעלי חיים אבל לדידן דפסקינן יש דיחוי וכו' ניחא דימותו כולן ע"ש גם בפמ"א. ולכאורה ק"ק דמ"מ תיקשי לרמב"ם שפסק ובפי"א מה' נזקי ממון ה"י) שור הנסקל שנתערב באחרים ימותו כולן ושם איירי בחולין כמ"ש באמת הכרו"פ דמש"ה לא מצי ליישב דמתני' היינו טעמא משום דיש דיחוי (דימותו בידים) ותי' דאכתי תיקשי ממתני' דסנהדרין ע"ש אבל להרמב"ם קשה וק"ל

ובאמת י"ל בפשיטות דעיקר טעם ההיתר דאם נפל אחד מהן לים המלח דהותרו כולן דבשלמא אם כולן בפנינו אי אפשר להתיר אחת יותר מהנך אבל אי נפל אחת וכו' דאז אי אפשר לדון עלי' אמרינן האיסור נפל. עי' (סי' ק"י בש"ך) ס"ק מ"ד א"כ גבי חולין אם מת אחד מהן אם תאמר האיסור מת אתה צריך לאסור הנבילה בהנאה דשור הנסקל אסור בהנאה דמהיכי תיתי נאסור הך ונתיר הנך דקיימין אף דהנך נוכל להתיר אף באכילה מ"מ מנ"ל הך דילמא דוקא נפל וכו' דאז אי אפשר לדון עלי' לגמרי אבל הכא כיון דעכ"פ תוכל להתירו בהנאה בע"כ צריך אתה לאסור כולן ועי. וזה סברא נכונה לדעתי. אבל מ"מ קשה גבי קדשים אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו ואז נימא האיסור מת כמו שהקשו באמת הכרו"פ ופמ"א ובלא"ה אפילו בלא פדי' כלל אין בעלי חיים נידחין וק"ל] ושוב אף דמצי להתירו בהנאה דממ"נ זה שמת אסור בהנאה אם האיסור הוא ודאי אסור ואם לאו מ"מ הוי קדשים ולאחר מיתה ודאי לא מהני פדיון כנודע וק"ל

ונ"ל הכל באופן אחר דהנה התוס' שם בזבחים (עד.) ד"ה ותנן כ' אף דרבנן פליגי עלי' דר"א מ"מ אפשר מטעם אחר ע"ש. והנה הר"ן שם בע"ז (עד) הביאו הב"י בסי' ק"י כתב דיש גירסא בגמ' לא הכשיר ר"ל אלא טבעות והיינו דוקא באיסורי הנאה הקילו ולא באיסור אכילה וכ' שכן דעת הרמב"ם ולכאורה קשה דהרי הרמב"ם פסק להדיא בה' תרומות דחבית של תרומה שנתערב אם נפל הותרו כולן. אך עי' בב"י שם שכ' התרומה בזה"ז דרבנן מש"ה הקילו ע"ש. אך עדיין קשה מנ"ל להר"ן זה דהרמב"ם סובר דדוקא באיסורי הנאה הקילו. ולהנ"ל יש ליישב הכל ותחילה נפרש די"ל מש"ה פליגי חכמים אדר' אליעזר משום דגזרינן נפל מאליו אטו בידים ואל יחשב זה לדוחק כי כן מצינו כמה פעמים וק"ל

ומעתה סברא נכונה לחלק בין איסורי הנאה לאכילה דבאיסורי הנאה לא שייך לגזור אטו בידים דאם הפילה בידים הוי כאלו הוליך הנאה לים המלח דמה לי מעות או טבעת אחת וק"ל. אבל באיסורי אכילה פסקינן כרבנן דלא מהני הולכת הנאה לענין אכילה [אח"ז ראיתי כי אין זה ברור די"ל כ"ז שלא הוליך וכו' מיקרי כל התערובת איסור וק"ל]

ומעתה מיושב דעת הרמב"ם דקדשים שנתערבו פסק שפיר כולן אסורין משא"כ בטבעת דהוי איסור הנאה ושוב אין להקשות כנ"ל דירעו וכו' ז"א דדעת הרמב"ם כסברת הב"ז דדוקא בע"ז מהני הולכת וכו' דתופסת דמי' משא"כ בשאר איסורין [לכאורה א"צ לזה דהרי כיון דלענין אכילה אסור א"כ ממ"נ בלא פדי' אסורין לגבי מזבח דהוי אפשר כמו גבי הדיוט אכילה וע"כ ירעו ויפדו הא אין פודין קדשים להאכיל וכו' והא וקאמר בזבחים שם גבי נתערבה בטריפה דירעו ויפדו היינו משום דאיירי שנתערב בטריפה חולין כמו שכ' תוס' שם ד"ה והטריפה וכו' ע"ש וכיון דאם הי ניכר הי' מותר לישראל מותר ג"כ השתא לכלבים ע"ש היטיב משא"כ בנתערב בחטאות המתות דלא שייך זה. ועי' רמב"ם ריש פ"ו מה' פסילי המוקדשין שם כ' נתערב באיסורי מזבח וכו' והי' לו לחלק בין חולין לקדשים פסולין. גם צריך להבין קצת לפי מה שכ' תוס' פסחים (כט:) ד"ה ורב אשי וכו' דהקדש גופי' יכול למכור לנכרי א"כ קשה אמאי תני במתני' פ"ח דזבחים נתערב בשור הנסקל על פי עד אחד והיינו דאילו ע"פ שני עדים אסור להדיוט ולא שייך פדי' ות"ל הא הקדש גופי' יכול למכור לנכרי ואף דאין פודין להאכיל לנכרי ס"ס הוי כמו כלבי' כיון דראוי להדיוט ישראל אם הי' ניכר וצ"ע] כעת זמן רב אחר כתבי זאת לא אוכל לעמוד על כונתי אז כי יראה [דס"ס ] אילו הי' ניכר הי' ראוי אף לאכילה שייך אף בנתערב בחטאות המתות למאי דקיימינן השתא דנימא יוליך הנאה וכו' יהא שייך בכל האיסורין וק"ל והא דפריך הש"ס שם בזבחים על רב ממתני' יש לומר דהנה בסי' ק"י הביא הטור דעת הרא"ש ראם הפילה בשוגג אסורה דגזרינן אטו מזיד וכ' הב"ח שם טעמו מדקאמר יפלה משמע אבל הפילה לא ע"ש. ולכאורה קשה דאכתי תיקשי לרב גבי טבעת של ע"ז אמאי נקט נפלה הא הכא לא שייך לגזור אטו מזיד דבמזיד בלא"ה שרי דהוי כמו מוליך הנאה וכו. וצ"ל רב סבר כמ"ד בע"ז (מט.) דדוקא גבי פת הקילו מוליך וכו' מש"ה נקט דוקא נפלה. א"כ פריך הש"ס שפיר ממתני' ושוב אין לומר כנ"ל כיון דרב בע"כ סבר דלא מהני מוליך וכו' ואפ"ה מתיר בנפלה א"כ פריך הש"ס שפיר. אבל אנן פסקינן כרבנן וכגי' הש"ס שהביאו הר"ן לחלק בין איסור הנאה לאכילה וכרבנן וק"ל: