פתח הבית חלק א קנח

כר"י דחמץ גמור לאחר זמנו אסור מן התורה ונוקשה מדרבנן. אך לפ"ז אכתי סתרי דלעיל (כח.) תני חמץ של נכרי לאחר זמנו מותר ולר"י אין חילוק בין של נכרי לשל ישראל. אך לתי' רב אחא ב"י שם ניחא דמשני בחמץ נכרי מודה ר"י א"כ י"ל סוגיא דחולין ומנחות אזלא לרב אחא ב"י א"כ לדידן דקיימל"ן כר"ש כדפסיק רבא לעיל (ל.) והיינו דהתם מתני' דלעיל אתי כר"י א"כ מהכ"ת נאמר דסתם מתני' דשיאור ישרוף אתי שלא אליבא דהלכתא וגם סותר סתמא דלעיל ע"כ עדיף טפי לומר דשיאור הוי נוקשה ואסור מדאורייתא ומש"ה ישרוף ופליג באמת אסתמא דהכא וגם לא הוי סברות הפוכות כנ"ל וק"ל

וכן לדעת רוב הפוסקים הסוברים דנוקשה לא הוי רק דרבנן הדרא הקו' לדוכתי' דע"כ צ"ל דאף דרבנן אסור להשהותו כמו שכ' הר"ן א"ו כתי' המג"א או כתי' הנ"ל אף למסקנא וא"כ הדרא הקי' לדוכתי' וק"ל

ע"כ עלה בדעתי לפרש על דרך אחר והיא דלעולם י"ל דבעיא אזלא אי הוי חמץ גמור או נוקשה ואי דא"כ מאי קא בעי דילמא מודה ר"י התם דאיכא הנה התוס' במנחות ובחולין הנ"ל כתבי דתודה י"ל שפיר דיליף ממצה דפסח אף כי יש הרבה לפקפק בזה כמובן ואין להאריך פה מ"מ הקשו מהא דמנחות. ונ"ל דהנה בס' ברכת הזבח שם הקשה מאי קאמרי תוס' דאיכא שום דרשא ת"ל דאמרינן שם (נו.) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ ופריך מי פירות היא ומשני מגבלה במים ולפי מאי דמסקו תוס' דמי פירות עה מים הוי נוקשה א"כ איכא דרשא גבי מנחות דחמץ נוקשה הוי חמץ ע"ש

ואמרתי ליישב דהתוס' כ' לקמן דף הנ"ל אהא דאמרין כל המנחה לרבות שאר מנחות ואפילו למאן דלא דריש כל מ"מ הכא מודה ע"ש. והנה תי' אינו מוכרח כל כך וי"ל באמת למאן דלא דריש כל ילפינן מאשר תקריבו שאר מנחות ומנחת נסכים אין לנו קרא לרבוי, וא"כ ניחא שפיר ומיושב הכל דקאמר התם שפיר לר"מ כיון דסבר נוקשה בלאו א"כ חזינן דדריש כל כמבואר בסוגיא דפסחים כאן א"כ ה"ה לענין מנחות ואייתר אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים וא"כ איכא קרא דמרבי נוקשה אבל לר"י כיון דסבר נוקשה אינו בלאו א"כ לא דריש כל וצריך אשר תקריבו לרבות שאר מנחות ואין לנו קרא לרבוי נוקשה בעי שפיר וק"ל. וגבי תודה בלא"ה ניחא דילפינן מפסח או נאמר דיליף תודה ממנחות וק"ל

ואגב דאיירינן בסוגיא דמנחות הנ"ל נזכיר קצת מה דקשה לן. חפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שביאר מה דינו של נוקשה לענין מנחות גם לא ביאר בהדיא דחמץ פסול למנחות אף לעכב. גם קשה לי קצת בסוגיא שם מנ"ל למסקנא במנחת נסכים ולחם הפנים לעכב כיון דלא כתב בהו מצה וצ"ל כיון דכתיב זאת תורת המנחה וכתיב בהאי פרשתא לא תאפה חמץ משמע בכל המנחות אשר ישנם בכלל לא תאפה חמץ המה בין לכתחילה ובין דיעבד כמו שכ' תוס' כעין זה (נג.) ד"ה כי קאי וכו' ע"ש

אכן קשה לי מאי דפריך התם (נז:) לחם הפנים מידת יבש היא ולא נתקדשה והקשו תוס' ת"ל תנור מקדש בתחילת אפי' ועדיין ראוי להחמץ ותי' דשוב אין ראוי ע"ש וקשה ת"ל אי לאו דכ' קרא לרבוי לחם הפנים לחימוץ הוי אמינא דמותר לאפותן חמץ והשתא דאתרבי דאסור לאפות חמץ א"כ ממילא שוב לא משכחת דאי הוי חמץ תחילה לא נתחדשו כלל אבל עכ"פ אי לאו דרבינהו קרא ס"ד דמותר לאפות חמץ וכן הא דפריך מנחת נסכים מי פירות וכו' ה"י משכחת לה שנתחמץ טרם שנטחן. וע"כ צ"ל דעיקר הקו' א"כ לא מיקרי כלל מנחה דחמץ לא נתקדש אבל עפ"פ אי לאו דרבינהו קרא ס"ד דנתקדש וק"ל. וצ"ל כיון דעכ"פ לאחר דרבינהו קרא לא משכחת לה לא שייך להעמיס זה בקרא אבל כדומה אשר מצינו כעין סוגיא זו כמה פעמים והבן זה וצ"ע קצת

עוד אמרנו בסוגיא דנוקשה ליישב דעת הטור בסי' תמ"ב שכ' דלר"א נוקשה בלאו וכו' ועי' ב"י שהקשה ע"ז דהרי בש"ם מביא ת"כ דר"י דאלו נוקשה בעיני' לא קתני ע"ש ונ"ל קצת דלעיל בפסחים (לה:) תוס' ד"ה מי פירות וכו' הקשו דבאלו עוברין חשוב לחומץ האדומי חמץ גמור ואמאי הא היי מי פירות עם מים ולא הוי רק נוקשה. ולכאורה מה דמשמע להו דהוי חמץ גמור היינו מדקאמר הכא ואלו נוקשה בעיני' לא קתני וקא חשיב כאן חומץ האדומי. וכן בתשו' מים עמוקים סי' ע"ד הקשה מזיתים המצרי דהוי ג"כ מ"פ וקא חשיב הכא זיתים המצרי ועלה קאמר ואלו נוקשה בעיני' לא קתני ע"ש

והנה התוס' במנחות (נז.) הנ"ל ד"ה אלא כ' לחד תירוצא דר' חנינא ב"ג סבר דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור וחכמים פליגי עלי' ע"ש וא"כ יש ליישב קו' הנ"ל די"ל דהש"ס פריך שפיר למ"ד נוקשה חמיר מתערובות א"כ אי אתי כמ"ד דהוי חמץ גמור א"כ אמאי לא קתני נוקשה לאשמעינן דהוי בלאו ולא כרת ואי אתי כמ"ד דהוי נוקשה זה אי אפשר דתני נוקשה ע"י תערובות ולא תני נוקשה בעיני' לאשמעינן דהוי בלאו ולא בכרת א"ו דל"ל נוקשה וסבר מי פירות עם מים הוי חמץ גמור אבל לר"י דאמר נוקשה קיל מתערובות א"כ אמרינן שפיר דאף ר"א סבר נוקשה בלאו ומי פירות עם מים הוי נוקשה וא"כ תני תערובות לחודי' דלא הוי בכרת מכ"ש נוקשה ותני נוקשה ע"י תערובות דהוי בלאו מכ"ש נוקשה לחודי' וק"ל

וניחא שפיר למסקנא דאין צריך לומר תרי ר"א הוי כמ"ש תוס' במתני' ואף דמלשון הטור משמע דחומץ וזיתים הוי חמץ גמור י"ל דאיירי שנתן מים תחילה כמו שכ' תוס' והסוגיא לא איירי בהכי וק"ל: למדנו סוגיות אלו על פסח תקנ"ט לפ"ק

טו) (שם) בש"ע (סעיף ב') הפת שעיפשה וכו' הנה הר"ן הקשה מ"ש מכל האיסורים דסגי בנפסל מאכילת אדם והרי אף בחמץ נותן טעם לפגם שרי וע"ז תי' דחזי לחמע עיסות אחרות ע"ש. וקצת צריך להבין ת"ל אף למ"ד נותן טעם לפגם אסור מודה בסרוחה מעיקרא דשרי כמבואר בע"ז (סז:) וא"כ הכא דמיירי שנתעפש קודם זמן איסורו לכ"ע שרי אף לר"מ דסבר נ"ט לפגם אסור. וצ"ל דעכ"פ לר"ש יש לומר דשוין הן סרוחה מעיקרא עם נסרחה לאחר שחל האיסור וכיון דבחמץ ס"ד דאסור נותן טעם לפגם ה"ה בסרוחה מעיקרא וק"ל

אבל אכתי צריך להבין למאי שנסתפק המ"ל (פי"ד מה' אבל) בכל האיסורין שנפסדו אי אסורין עכ"פ בהנאה דנהי דלא חזי לאכילה באיסורי הנאה עכ"פ תיאסר ע"ש. וא"כ מאי הקשה הר"ן נהי דמותר באכילה מ"מ חייב לבער ואכילתו היא השבתתו וצ"ל דהר"ן לא סבר סברת המ"ל כיון דאינן חזי לאכילה שוב לא מיקרי חמץ ואף כי יש מקום לומר כיון דנסרח קודם זמן איסורו ל חל עליו שם חמץ כלל. אך ז"א דהרי הר"ן השוה אותם להדדי כנ"ל. א"ו דלא סבר סברת המ"ל

ומעתה צדקו דברי המג"א סק"א שכ' דע"כ חמץ נוקשה היינו שמעולם לא הי' ראוי לאכילה. ועי' פר"מ שהקשה עליו נהי דחמץ גמור צריך דוקא שיפסול מאכילת כלב היינו דוקא לענין בל יראה אבל באכילה לא עבר כיון דעכ"פ איני ראוי וכן כ' הלבוש בהדיא ולהנ"ל ניחא דע"כ הר"ן לא סבר סברא זו והרבה יש להאריך

טז) (שם) במג"א (סק"ג) אם נתעפש אחר זמן איסורו חייב לבער ע"ש לכאורה יש מקום לומר דזה אינו רק מדרבנן כיון דאף בנבילה שנפסדה אחר איסורו חייב לבער כמו שדימה הר"ן אהדדי. וא"כ