פתח הבית חלק א קנז

מתנ' דהכא ה"ה לענין תערובת פסקינן דלא כסתמא דהכא ע"ש. והאחרונים הקשו הכל. טעמא מאי מנ"ל ליפסוק לענין תערובת דלא כסתם דהכא עי' אבן עוזר וקו' זו יש ליישב קצת לשטת הטור סי' תמ"ב דדבר שאסור רק מדרבנן מותר להשהותו והקשה המג"א ממתני' דשיאור ישרף וכו'. ועי' תשו' פ"י (חא"ח סי' ט"ו) שכ' שיאור גרע טפי דאסור מדאו'. די"ל דסובר הרי"ף דדבר שאסור רק מדרבנן י"ל דמותר להשהותו א"כ הא דתני שיאור ישרוף ע"כ דאסור נוקשה מן התורה

ועי' מפרשים בתוס' כאן שכ' די"ל אף מאן דלא סבר דנוקשה בתערובת הוי בלאו מ"מ הוי איסור דאורייתא מכח הך דרשא גופי' דדריש כל לענין איסור כמו חצי שיעור דדרשינן מכל חלב והוי איסור דאורייתא וא"כ כיון דתני ישרוף וע"כ הטעם דדריש כל לענין איסור א"כ ממילא גם תערובת כן דאי תערובת במלקות מכת כל א"כ גם נוקשה כן. ואם סובר דלא אתי לרבוי רק תערובת א"כ נוקשה אף איסור דאורייתא לא יהא בו ואמאי ישרוף וק"ל

אכן האבן עוזר הקשה שם עוד הרי בחולין (כג:) בעי שם ר"ז לענין תודה שאמר הרי עלי מן חמץ או מן מצה מהו שיוצא בשיאור ומסיק דמספקא לי' לר"י אי ספיקא הוי או בריא א"כ ס"ס גרע מנוקשה ומאי ראי' מייתי ממתני' דשיאור ע"ש. וכונתו דאין לפרש שם דבעי' ספיקא הוי היינו אי הוי חמץ נוקשה או חמץ גמור דא"כ איך קאמר וממ"נ יוצא אמאי יצא שמא נוקשה הוי ולא הוי לא מצה ולא חמץ לר"י כיון דפטור אלא ע"כ בעייתו אי ספיקא הוי אף לר"י חמץ נוקשה בלאו רק דהספק שמא שיאור גרע טפי וא"כ אי אמרינן בריא הוי הייני דודאי גרע מנוקשה וא"כ אין ראי' ממתני' דשיאור וק"ל

אכן אין זה מוכרח כל כך די"ל אי אמרינן בריא הוי היינו דהוי ודאי נוקשה ונוקשה לר"י פטור וא"כ הוכיח הרי"ף שפיר. ואף דאם נאמר ספיקא הוי לא מוכח מידי מ"מ י"ל (דאין) דאנן קיימל"ן בריא הוי וראי' מרמב"ם שהשמיט הך בעיא וע"כ דסמיך אסוגיא דמנחות (נג.) דאמרינן התם אלא שיאור דר"י לר"י וע"כ משום דבריא הוי וכ"כ בתשו' מים עמוקים בתשו' מהארנ"ח סי' ע"ד ע"ש

והיש"ש בחולין שם כתב דלדידן אין נ"מ בהך בעיא כיון דקיימ"ל כר"מ ולדידי' נוקשה בלאו ע"ש. אך אינו מעלה ארוכה לדעת הרי"ף ורמב"ם שפסקו דנוקשה אינה בלאו. ומבלעדי זאת קשה גם על הסוגיא לדעת הפוסקים הנ"ל ומאי בעי לר"י שלא אליבא דהילכתא אמאי לא בעי לדידן בשיאור דר"מ וצ"ע קצת

נחזור לעניננו אכתי קשה קו' אבן עוזר הנ"ל מנ"ל לרי"ף הא דילמא למאי דאמרינן בריא הוי היינו דהוא ודאי גרע מנוקשה וק"ל. ובתשו' מים עמוקים הנ"ל וראה שפי' פי' אחר בסוגיא הנ"ל דחולין עי' סוף התשובה שם שכ' להוכיח מסוגיא זו דחולין דהוי עכ"פ איסור דאורייתא. ונראה מדבריו שם שהבין דהבעיא היא אי הוי חמץ גמור או נוקשה והפי' בדרך זה כיון דתני ישרף א"כ מוכח דהוי איסור דאורייתא וא"כ נימא הטעם דמספקא לי' אי הוי חמץ גמור אבל לעולם נוקשה אפילו איסור דאורייתא ליכא והוי מצה מעלייתא או נימא דהוי ודאי נוקשה ואפ"ה הוי איסור דאורייתא א"כ לא הוי לא חמץ ולא מצה וק"ל ע"ש

ובתשובות פ"י חאו"ח וסי' ו') כתב ליישב הקו' על הטור בסי' תמ"ב דאיסור דרבנן מותר להשהותו מהא דשיאור ישרוף כמו שהקשה המג"א סי' הנ"ל ותי' הפנ"י הנ"ל דשיאור חמיר טפי מנוקשה והוי לכ"ע א"ד ע"ס. וגם לדבריו יש להאריך בפשט הגמ' דחולין הנ"ל. אכן מלשון הטור (סי' תנ"ט) משמע אף שיאור דר"מ לדידן לא הוי רק איסור דרבנן ואפ"ה תני במתני' ישרף ואף שכ' הפ"י שם די"ל הא דאמרי רבנן איזהו שיאור לא קאי אהא דרישא דישרוף אלא דלרבנן באמת לא ישרוף ע"ש זה דוחק. ואם נאמר דלא כפ"י הנ"ל אלא דלא הוי רק דרבנן אף שיאור ואפ"ה ישרוף א"כ תיקשי בגמ' דתולין הנ"ל אי אמרינן בריא הוי דלא הוי רק נוקשה אמאי לא יצא בו ידי נדרו כמו דאמרינן שיאור דר"מ לר"י הוי מצה מעלייתא כיון דאסור רק דרבנן כמו כן נימא לר"י. ובאמת בתחילה עלה בדעתי לומר כיון דגזרו רבנן לענין פסח דאסור לאכלו כמו כן י"ל לענין תודה דגזרו רבנן דלא הוי מצה וחמץ נמי לא הוי אכן זה דוחק. גם עפי"ז לא יתיישב סוגיא דמנחות הנ"ל דשם אקרא קאי. ע"כ נראה בשלמא שיאור דר"מ לר"י כיון דשרי בהנאה חזינן דמצה מעלייתא רק דחכמים גזרו על אכילה משא"כ שיאור דר"י לר"י כיון דחזינן דאסור מדרבנן לגמרי ע"כ דלא הוי מין מצה רק דחמץ נמי לא הוי והתורה לא אסרה רק חמץ אפ"ה כיון דלא הוי מצה גזרו רבנן אף בהנאה ומש"ה לענין תודה לא יצא וק"ל

ונחזור לעניננו ליישב דעת הרי"ף ותחילה נדקדק עוד אם נאמר כפי' הנ"ל דבעי' דחולין היא אי הוי חמץ גמור או לא הוי רק נוקשה אבל ודאי נוקשה מיהא הוי א"כ תיקשי קו' תוס' כאן מאי קא מדמי תודה ומנחות לחמץ בפסח דאמר מדלקי עלי' חמץ גמור שאני הכא דרבי קרא. ומה שתי' דלענין תודה ומנחות הוי ג"כ שום דרשא א"כ מנ"ל דלר"י לא הוי לענין תודה ומנחות חמץ מעליא אטו משום דלית לי' הך דרשא דהכא יחלוק ג"כ אדרשא דהתם בשלמא אם נאמר דבעי' דהתם אם נימא דגרע מנוקשה ניחא אבל אי הוי ודאי נוקשה דילמא הר"י מודה התם. וכבר הרגיש בזה הפיז"ל

ע"כ נ"ל דודאי הבעיא דהתם אזלא אי גרע מנוקשה אך היכי תיתי נאמר זה כיון דלר"מ שיאור דר"י הוי חמץ גמור ומנ"ל דפליגי בפלוגתא רחוקה כזה דלר"י אף נוקשה לא הוי רק י"ל כי היכי דלא ליסתרו סתמות אהדדי דסתם מתני' דאלו עוברין סתם דנוקשה בלאו ובההיא דשיאור ישרף סתם דלא הוי בלאו א"ו דגרע מנוקשה וק"ל

אכן המג"א ריש סי' זה הקשה קו' הנ"ל על הטור שפסק דכל מידי דלא אסור אלא מדרבנן מותר להשהותו א"כ אמאי שיאור ישרף ע"ש. ובחידושי אמרת: ליישב דהתוס' ריש פסחים כתבו דאף נוקשה דליכא בל יראה אפ"ה אסור להשהותו מדרבנן מההיא דשיאור ישרף וכו' אפילו לר"י דאמר חמץ לאחר זמנו אסיר מ"מ בנוקשה דליכא רק חד קרא ודאי לא קאי רק אתוך זמנו וא"כ אמאי ישרוף וכו'. ועי' מהרש"א שפי' דבריהם דאי הוי דינו אף לאחר יו"ט לאסור הוי שייך לומר ישרוף דנהי דמותר להשהותו מ"מ אינו עומד רק לשריפה כיון דאף לאחר י"ט אסור לזה כ' דלאחר זמני שרי ע"ש

ולפי"ז י"ל בלא"ה קו' תוס' דאף דמותר לשהותו מ"מ אינו עומד רק לשריפה דאף דלר"י לא אסיר מדאורייתא מ"מ יראה דאסור מדרבנן כמו דקיימ"ל חמץ נוקשה לפני זמנו אסור מדרבנן כמבואר בהא דמקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה וכו' אף דליכא קרא לאסור נוקשה לפני זמנו מ"מ אסור מדרבנן כמו כן י"ל לאח"ז ומיושב דעת הטור. כ"ז אמרנו זה ימים כבירים

ועפי"ז י"ל שפיר הא דבעי הש"ס בחולין לומר דשיאור קיל טפי מנוקשה היינו כי היכי דלא ליסתרו סתמי משניות אהדדי כנ"ל

אך אכתי קשה נימא שיאור גרע דלא הוי אף נוקשה א"כ אין איסורו רק מדרבנן אמאי ישרף. ונ"ל דאתי