פתח הבית חלק א קנו

מ"מ במה קנאו וכי בדיבור בעלמא נעשה שלו הלא יכול לחזור בו וא"כ אף בלא חזרה לא מיקרי שלו. וצ"ל דסובר כשיטות הסוברים בח"מ (סי' קצ"ב סעיף א') דאף בשטיחת פירות הוי חזקה וא"כ קנאו שפיר במה שמניח חמץ שם והוי שלו בתורת שאלה וק"ל. וא"כ לפי מה שצידדו הראשונים בח"מ סי' קצ"א עי' ב"ח ודרישה שם דעכו"ם לא קני בחזקה א"כ מיושב קו' הט"ז וק"ל

מדברי המג"א כאן (סק"א) משמע קצת דלא כדעת הט"ז בח"מ סי' רצ"א שכ' שומר שכר שהפקיד אצל הבעלים אותו הדבר הבעלים פטורין אף מפשיעה דהוי שאילה בבעלים הואיל והשומר חייב עכ"פ בגניבה ואבידה אם נגנב וכו' מבית בעלים ע"ש. וגוף הסברא צ"ע ושם הארכנו

עי' עטרת זקנים כאן בהג"ה שכ לדחות דברי מג"א להניח לנכרי ליטלן וכו' דהא דאמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך היינו דאם יתן לו דמים הרי יטול הנגזל חליפי איסורי הנאה משא"כ בנכרי ע"ש. ועי' תשו' נודע ביהודה (חאו"ח סי' כ') שם צידד לומר דבאמת אם גזל חמץ ועבר עליו הפסח מותר החמץ לנגזל דכה"ג לא קנסו ע"ש. ובאמת ודאי אין זה נכון לדינא דלא משמע כן מכל הפוסקים וגם ודאי לא משמע כדברי הג"ה הנ"ל דעכ"פ חייב על שעת גזילה וק"ל. ועי' תשו' מ"ב (סי' צ"ו) הביא ראי' מהך דגזל חמץ וכו' דחמץ אינו תופס דמיו וכו' דאם תופס הי' לו לאסור ע"ש אבל כיון שאין תופס שרי וק"ל. ובחי' למס' חולין (ד') כ' בזה ליישב דעת רש"י בהא דחמצן של עוברי עבירה ע"ש

יא) שם סעיף ג' עובר אף המפקיד וכו' שינוי הגירסות בזה מבואר באחרונים ובחי' לפסחים הארכתי הרבה בזה ע"ש

יב) סי' תמא במג"א (סק"ג) ודמי למי שאנס המלך וכו' דבר זה צ"ע מאוד למעיין היטיב במס' נדרים (לג) בסוגיא דמבריח ארי שם מבואר דודאי הפורע חוב של חבירו המודר הנאה ממנו אף לרבנן דאמרי אין הטעם דמיקרי הנאה מה שמרויח חבירו שאין צריך לשלם זה הוי הנאה דממילא רק לרבנן יוכל לתבוע ממנו מה ששילם עבורו והוא מהנה לי' מה שאין תובע ממנו הוי הנאה מדידי' לדידי' אבל לחנן פטור לשלם א"כ שרי. והא דהאוסר נכסיו על בניו אסורין בניו לשלם חוב מה שהן חייבין כבר. כ' הר"ן שם בנדרים (מז.) פיסקא המתחלת והוי יודע וכו' הטעם דהוא עצמו בידים אסור לעשות כן וא"כ מי שאנס המלך וגרנו בחובו דחייב לעשר היינו טעמא כדמתרץ הש"ס בחולין (קלא.) שם דפריך אמאי חייב לעשר הא הוי ממון שאין לו תובעין ומשני משום דקמשתרשי לי' ע"ש היטיב בתוס' ור"ן וא"כ הטעם משום מזיק ממון כהן. וא"כ כאן שהוא אינו עושה מעשה בידים וגם אינו מזיק ממון חבירו וא"כ אמאי מחויב לפדותו. ואין מקום לדברים אלו זולת לדעת הב"י בי"ד (סי' רכ"א) שכ' שם בפי' דברי הרא"ש דאף לדידן דקיימל"ן כחנן מ"מ במודר הנאה אסור דמ"מ הנאה מיקרי מה שנפטר מחובו על ידו. ולדבריו יש לפרש שפיר תי' הש"ס שם בחולין שאני התם דקמשתרשי לי' וכו' שדחקו שם תוס' ור"ן מ"ש מהאוכל מתנות כהונה ע"ש. ולהנ"ל י"ל עיקר התי' דקא מרויח באיסורי הנאה דטבל אסור בהנאה כי האי עי' ברטנורא מס' דמאי פרק ג' משנה א' ועי' מל"מ (פ"ב מה' תרומות הי"ד) ע"ש. ובסוגיא הארכתי אכן אנן לא קיימל"ן כשיטה זו. ועי' תשו' שב יעקב (חיו"ד סי' נ') שכ' ג"כ דמותר להדליק נר חנוכה מאיסורי הנאה דזה מיקרי רק הנאה דממילא מה שאין צריך לקנות נרות וא כ דברי המג"א צ"ע וק"ל ובתשו' הארכנו

יג) סי' תמב במג"א (סק"א) ונ"ל אם נתערב מין במינו וכו' ע"ש. ולכאורה צ"ע עי' בבכורות (קג.) שם אמרינן דאף לענין לח בלח איתא הך סברא טומאה מיהא איתא לענין טומאת משא א"כ כמו כן כאן לענין בל יראה ע"ש. ובאמת עי' ברמב"ם (ספ"א מה' אבות הטומאה) כ' בהמה ששפעה חררת דם באמת בטל ברוב הולד ע"ש. ועי' בכ"מ שם שתמה באמת מסוגיא הנ"ל ע"ש מה שתי' ולדידי' ניחא שפיר הך דינא שכ' המג"א כאן אכן עדיין אין זה בהחלט וק"ל

ובתשובה אחת אשר ערכתי אל הגאון המפורסם אב"ד דק"ק גלוגא נר"ו בענין נפלים הנוגע לענין זה השיב לי על השגתי על המג"א וכתב דודאי היכא דמותר באכילה לא שייך כאן כלל איסור בל יראה והא דכ' הה"מ דאם אין כזית בתוך אכילת פרס אף דאין לוקה משום אכילה מ"מ עובר על בל יראה היינו משום דעכ"פ איסור אכילה יש רק דאינו לוקה משום דאין בו כזית משא"כ כאן. וגם הא דמטמא במשא בנבילה שנתערב בשחיטה אינו רק דרבנן כמו שצידדו תוס' בבכורות שם ע"כ דברי הגאון נר"ו. ועדיין הדבר בספק אצלי כי גם יבש ביבש לדעת הרא"ש פרק גיד הנשה האיסור חוזר להיתירו לגמרי וחילק שם הא דלענין משא עכ"פ מטמא היינו משום דהוי שם איסור אחר ע"ש

וא"כ עפי"ז יש לפקפק על המג"א לקמן (סי' תמ"ז ס"ק י"א) דיבש ביבש לדעת הרא"ש מותר לקיימו נימא ג"כ בל יראה הוי איסור אחר וכן פקפק ג"כ בס' חמד משה ע"ש. ובודאי צדקו דברי הגאון עכ"פ דהמג"א בזה לשיטתו אזיל שסובר הואיל ונעשה היתר לגמרי גם בל יראה לא עבר

אכן על המג"א דלקמן גופי' יש לפקפק כנ"ל. ולחלק בין הנושאים ולומר דבל יראה תלי' באכילה צריך ראי' וצריך ביאור לדעת הטור שסובר דהני אין נותנין רק לקיוהא בעלמא ואפ"ה אם יש כזית בכדי אכילת פרס עובר א"כ יש מקום לומר דאם אין כזית תוך אכ"פ אף איסור לא הוי. ולבאר דבר זה תקצר היריעה אכן מקורו עי' ביו"ד (סי' ק"ט) לענין יבש ביבש מין בא"מ דג"כ לדעת יש פוסקים אם יש כזית בכאכ"פ עובר מן התורה ובפחות אף איסור דאורייתא אין בו עי' פר"ח סי' זה וכרו"פ בי"ד סי' הנ"ל א"כ לסברא זו אף בבישול לדעת הטור לא יעבור על ב"י כיון שאין בו טעם וק"ל

ועי' חק יעקב שם שהעלה מה שנאסר משום טעם ג"כ צריך לבער אף אי נימא דאין עובר משום בל יראה מ"מ חיוב לבער משום גזירה דילמא אתי למיכל מיני' וכו' אבל אם נאסר מחמת בליעת כלי אין חייב לבער ע"ש והיינו משום דס"ס הוי נ"ט בר נ"ט ואף דמחמירין בחמץ משום שמו] עלי' מ"מ אין חייב לבער ע"ש ועי' תשו' הר הכרמל וסי' י"ד)

יד) שם במג"א לכן ישרוף וכו' רבים נתקשו בזה הא אסור לשרוף בי"ט. ונ"ל קצת עי' תוס' ריש פסחים במתני' שם כתבי דאף לתי' קמא דהטעם משום כרת אפ"ה גזרי חכמים אף בנוקשה מהא דשיאור ישרף וכ' וא"ל דאתי כר' יהודא דאף לאחר זמנו אסור מן התורה וכ' מהרש"א שם פי' לדבריהם דלר"י י"ל שפיר הא דתני ישרף היינו דעומד לשריפה דלמאי ישהה אותו כיון דאסור בהנאה א"כ ה"נ כן עומד לשריפה אכן הלשון דחוק קצת בדברי המג"א על פי זה וק"ל

בענין נוקשה ותערובת הארכנו בשיטות הפוסקים ונעתיקם פה כי נ"מ לדינא שם תוס' ד"ה ואלו נוקשה וכו' הנה הרי"ף פסק תערובת חמץ לא עבר. והרמב"ן והרא"ש ביארו טעמו דסתם מתני' דלקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור וכיון דסתם לן תנא לענין נוקשה דלא כסתם