פתח הבית חלק א קנג

בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת ולומר שאין לוקין עליו ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה אלא משום דהוי לאו שאין בו מעשה מכלל ר"י סבר לוקין וכו' ופריך ור"י האי והנותר מאי עביד לי' ומשני לכדתניא ליתן בוקר שני לשריפתו וכו' ע"ש ובמכות (טז.). והנה התוס' בתמורה הקשו שם בד"ה ור"י וכו' ת"ל הא איצטריך קרא לגופו להורות דין שריפה ותי' דקשה עכ"פ סמיכות ל"ל ע"ש. וכבר כ' בקונטריס לענין זה דקשה לכאורה ת"ל אף בלא סמיכות הוי לאו הניתק לעשה כמו שכ' תוס' שם ד"ה וכל לאו וכו' דהיכא דאין יכול לקיים העשה קודם ללאו הוי ניתק לעשה אף שאינו סמוך וכ' שם כי י"ל דכאן ג"כ עכ"פ יכול לקיים העשה קודם לעבירת הלאו דהיינו אם אחד עבר על הלאו ועשה מקיים אחר ודוחק

קעט) גם י"ל קצת דעכ"פ היכא דאיכא למידרש הסמיכות דרשינן וק"ל. עכ"פ קשה להנך אמוראי דסברי דילפינן ממקום אחר דאין דוחה י"ט שריפת קדשים כמבואר בשבת ופסחים דף פ"ג חד יליף לה מולא עולת חול בי"ט וחד מלבדו ע"ש א"כ ודאי מיותר עכ"פ עד בוקר. וזה יש לדחות דאי לאו דכתיב עד בוקר הוי פשטי' דקרא משמע לשורפו מיד בבוקר ראשון והוי ס"ד דהוי גזה"כ. גם קשה עכ"פ למסקנא דמסיק רב אשי די"ט הוי עשה ול"ת א"כ ג"כ מיותר עד בוקר. וצ"ל ג"כ כנ"ל

גם כ' במ"א דהוי ס"ד לומר דמצוה הוי צורך קצת ורשאי לעשות בי"ט משום מתוך להכי צריך מיעוט אך עדיין ע"כ רב אשי לא סבר הכי דמצוה הוי צורך קצת דהרי מסיק הטעם דמש"ה אין שורפין בי"ט משום דהוי י"ט עשה ול"ת וק"ל. גם קשה ל"ל לבדו דממעט מילה שלא בזמנה ואין להאריך פה עכ"פ צריך להבין אנן דפסקינן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו א"כ קשה קו' הש"ס האי והנותר מאי עבדינן לי' דהרי אנן פסקינן כרב אשי די"ט הוי עשה ול"ת כמו שכ' גם הרמב"ם פ"א מה' י"ט דמהאי טעמא אין שורפין קדשים בי"ט וא"כ קשה האי והנותר וכו'. אם לא שנאמר כמו שכ' לעיל דאי לא הוי סמיך האי והנותר ללאו הוי ס"ד דפשטי' דקרא משמע בוקר ראשון וס"ד דהוי גזה"כ לכך סמוך לי' כיון דאיכפל וכתיב בוקר מישתמע דהוי בוקר שני ודוחק

ע"כ הי' נראה קצת לפרש קו' הש"ס האי והנותר וכו' על אופן אחר דלכאורה צריך להבין נ"ל תרי קראי לשריפת קדשים דהרי כתיב בפ' בא גבי פסח וכן בפ' צו גבי שלמים ולמה לי תרווייהו ואין לומר דלא ילפינן זה מזה דהרי חזינן דכל שאר קדשים ילפינן משלמים ומדוע יגרע פסח. וא"ל דעכ"פ מפסח לא ילפינן שאר קדשים וליכא למימר דפסח למה לי (ז"א] דהרי פסח הי' לפני הדיבור ועדיין לא נאמרה המצוה דגבי שלמים אך ז"א די"ל אכתי למה נכתבה המצוה דפסח עי' רא"ם ריש בראשית שכ' הא דאמרינן כל מצוה שנאמרה ונישנית אף לבן נח נאמרה היינו נהי דצריך לומר המצוה לישראל מ"מ ל"ל ליכתוב א"כ כמו כן קשה כאן ל"ל ליכתוב אך לר"י ניחא דס"ד לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי היינו לאו דפסח ולאו דתודה וילפינן פסח מיני'. וא"ל דהוי רק כמו מה מצינו דיליף מתודה וממילא אין לוקין ה דוחק כמו שכ' לעיל. וגם לכאורה אין לומר דפסח לא הוי רק פסח מצרים וממילא פסח דורות לא ילפינן רק מתודה והדר הוי חד לאו כמו שכ' הרא"ם פ' ראה בהך דלא ילין מן הבשר דלא ילפינן מפסח מצרים ע"ש מ"מ נראה דהרמב"ם חולק בזה שהרי הביא ללאו דפסח נא תותירו וגו'. אך י"נ דע"כ צריך לכתוב העשה דפסח דאל"כ הוי מלקינן עלי' דהרי לא אתי חד עשה ועקר תרי לאוין אבל השתא דאיכא לכל חד עשה שפיר הוי לאו הניתק לעשה וק"ל. וא"כ לר' יעקב פריך שפיר א"כ למה לי כלל הך דוהנותר כיון דבלא"ה לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה וק"ל

ואף לפי' זה קשה עדיין לדידן. וע"כ נ"ל דהנה הרמב"ם פסק פ"א מה' תמורה דמימר לוקה מפי השמועה ע"ש. והקשה הכ"מ דהרי מבואר בתמורה (ג:) דאמר ר' יוחנן משום ר"י כל לאו שאב"מ אין לוקין חוץ מנשבע ומימר ומקלל חברו בשם ואמר לי' ר' יוחנן לתנא לא תיתני מימר דבדיבורו איתעבד מעשה וא"כ הרי ע"כ הרמב"ם לא סבר דדיבור הוי מעשה וא"כ מדוע פסק בלאו דחסימה דלוקה דכל עיקר הטעם משום דדיבור הוי מעשה ומש"ה אמר ר' יוחנן בב"מ (צ:) דחסמה בקול לוקה. ותי' דסובר הרמב"ם כיון דמשכחת לה חסימה ע"י מעשה אף אם עשה בלא מעשה אפ"ה לוקה ע"ש. ועי' היטיב במכות (טו:) בפלוגתא דקיימו ולא קיימו וכו' דסובר רש"י ותוס' שם די"ל עבירת הלאו בא בשעת עקירת העשה ע"ש. וא"כ לדעת הרמב"ם שפסק (ומה שיש לפקפק מזה עי' לקמן] דקיימי ולא קיימו היינו אם שוב אינו יכול לקיים העשה אז לקי אבל כל זמן שאפשר עדיין לקיים אין לוקה ע"ש בה' סנהדרין וא"כ ודאי י"ל כיון דהוי לאו הניתק לעשה ממילא עובר על הלאו בשעת עקירת העשה יזה יכול להיות ע"י מעשה שמבטל העשה בידים כגון שמשליכו לנהר וכדומה וא"כ כיון דמשכח לה ע"י מעשה ממילא שפיר לקי וא"כ נ"מ טובא במה שניתקו לעשה רק ר' יעקב ע"כ לא סבר הכי מדקאמר הטעם משום לאו שאב"מ משא"כ אנן דפסקינן די"ט הוי עשה ול"ת וא"כ קשה קו' הש"ס מוהנותר בין לפי פי' הנ"ל או לפי' תוס' א"ו דהטעם מש"ה ניתקו כנ"ל

קפ) ומעתה מיושב ג"כ מה שהקשה בתשו' שאגת ארי' לדעת הסוברים דמשהא כדי לבערו אינו עובר כלל א"כ מה פריך הש"ס ור"י האי והנותר וכו' ת"ל הא נ"מ טובא במה שניתקו כדי שאינו עובר על הלאו כלל ולכתחילה יכול לעשות כן. ולהנ"ל ניחא דע"כ ר' יעקב לא סבר הכי דא"כ יש בו מעשה וכנ"ל והבן. וא"ל דא"כ מאי מדייק הש"ס שם דר"י לית לי' לאו שאב"מ אין לוקין מדאמר הטעם משום ניתק לעשה ומה פריך דילמא נ"מ כנ"ל. ז"א דעכ"פ לשון ר"י דאמר לא בא הכתוב וכו' דמשמע אי לאו דניתקו הוי לוקין וכו' וזה אינו דהרי אי לאו דניתקו הי' לאו שאב"מ וק"ל. וא"כ ניחא שפיר מה שכ' הרמב"ם הטעם משום לאו הניתק לעשה דע"כ לדידן דפסקינן י"ט הוי עשה ול"ת ע"כ והנותר וגו' אתי לנתוקי וא"כ ממילא משכחת לה ע"י מעשה בביטול ושפיר לקי כנ"ל

קפא) ומעתה מיושב עוד מה שהקשינו לעיל דת"ל הא העשה אין שוה בכל דנשים אין מחויבות בשריפת קדשים דהוי מ"ע שהז"ג. ואם נאמר דכה"ג סובר הרמב"ם לא הוי מ"ע שהז"ג ניחא. ומיושב ג"כ לשון הב"י בי"ד ה' מילה שהביא על מ"ש הטור דנשים פטורות למול את בניהם ציין ע"ז הב"י משום דכתיב אותו ולא אותה והקשה הבית הילל ת"ל כל עיקר דבעי לימוד הינו למאן דסבר מילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום ובין בלילה כמ"ש התוס' ספ"ב דמגילה אבל אנן דפסקינן כמ"ד לעולם ביום א"כ א"צ כלל ללימוד דת"ל דהוי הז"ג ע"ש. ובמ"א כ' ליישב זה. ולהנ"ל ניחא די"ל הב"י גריר אחר הרמב"ם דסובר כה"ג לא מיקרי הזמ"ג הואיל ועדיין המצוה מוכנת לפניו לקיים כנ"ל וק"ל. אכן לפי מה שהעלינו כאן י"ל שפיר דסובר הרמב"ם כתוס' דכה"ג מיקרי הז"ג ואפ"ה כ' שפיר דאין לוקין