פתח הבית חלק א קמה

למילף חו"ל מדר"ח די"ל חו"ל שאני דפטור מלעלות לרגל משא"כ דר"ח עי' מהרש"א שם בקידושין ומכאן יש ראי' קצת למה שכ' תוס' לעיל (ג:) ד"ה מאלי'. דשמא נציבין מחו"ל הי' ופטור מלעלות לרגל ועי' מ"ל פ"א מהק"פ הקשה מנא להו זה. ומכאן יש הוכחה וק"ל

קלד) (ע"ב) בגמ' הפסח אחר חצות מאן תנא וכו' לכאורה קשה לפי דעת רשב"ם בד"ה ראב"ע היא וכו' דסובר דאף לר"ע עכ"פ מדרבנן אם עבר חצות אסור לאכול וא"כ דילמא כיון דהטעם דמטמא את הידים משום עצלי כהונה כדמסיק לקמן וא"כ ס"ם כיון דמדרבנן אסור לאכול ס"ס שייך גם אחר חצות מטמא ידים כדי שלא יניחו עד אחר חצות דס"ס כיון דאז אסור לאכול עכ"פ מדרבנן ס"ס יהא מונח עד למחר וא"כ אף לר"ע מטמא ידים אחר חצות. אך ז"א דהרי תנן בסיפא נותר מטמאין ידים וכו' וע"כ הא דלא כללינהו עם פסח בחד בבא היינו דשאר נותר דוקא בבוקר ואי מדרבנן הרי בכל נותר הדין כן א"ו כיון דאין אסור רק מדרבנן לא גזרו לטמא וכו' וע"כ ראב"ע היא וק"ל

קלה) (שם) ברשב"ם ד"ה וראב"ע היא והאי דכתיב לא תותירו וכו' היינו לשריפה והנה צריך להבין מאי נ"מ בזה דהרי ס"ס בלילה אחר חצות ג"כ אסור. אך י"ל דאחר חצות שרי בהנאה וא"כ יכול ליהנות. גם נהי ודאי דאסור להאכיל קדשים לכלבו משום בזיון קדשים זה יראה דאינו רק מדרבנן. גם תי' בני החריף כמ' זלמן נ"י עפ"י מה שהקשו תוס' לעיל (ה.) ד"ה ואומר וכו' דמשכח לשרוף בי"ט ע"י שיהנה מגחלים ותי' דבתחילת הבערה אינו יכול ליהנות ע"ש א"כ אם מותר בהנאה באמת ודאי יכול לשורפו ולבשל לאורו ונכון. ושם הארכתי דאף באיסורי הנאה יראה דמה"ת מותר לאפות באבוקה נגדו ואין עת האסף פה. עכ"פ התוס' סוברים דאם יכול לאפות באבוקה נגדו הוי צורך קצת וק"ל גם יש להאריך בשאר נ"מ ואין להאריך. ועי' תוס' ברכות (ט.) ד"ה ראב"ע וכו' שכ' ליישב הך דלא תותירו עד בוקר היינו לא תגרום שישאר עד בוקר שאם לא יהא נאכל קודם חצות ממילא אסור לאכלו ולשרפו ג"כ לא דביום אתה שורף וכו' ע"ש. וצ"ע מנ"ל הא דדוקא במצות שריפה הוי גזה"כ שלא לשרוף בלילה אבל מה שאין מצוה בשריפה מנ"ל דאסור לשרוף בלילה ואי משום דבלא"ה אסור לשרוף קדשים שלא במקום מצוה הרי מבואר בתוס' לעיל (יג.) ד"ה ושורפין וכו' אף בתרומה אם מוזהר על שריפתה שלא לצורך דדוקא שלא לטמאותה הקפיד הכתוב ע"ש ובקדשים אף בטומאה גופי' אין מוכרח אי מוזהר על הטומאה ושם בשיטת ר"ח הגה"כ הארכנו בזה ע"ש. וגם אם כונת תוס' משום שלא לצורך ל"ל לומר משום אין שורפין בלילה ת"ל שעדיין לא הגיע הזמן וק"ל. גם הי' להו לומר משום אין שורפין קדשים בי"ט אך י"ל כונת התוס' דע"כ לראב"ע ג"כ הא דוהנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו היינו בוקר שני דאין שורפין קדשים בי"ט ואף דראב"ע סובר עד בוקר היינו בוקר ראשון אבל עכ"פ לענין שריפה היינו בוקר שני. וא"כ הכונה [במאי] דקאמר לא הותירו עד בוקר היינו לא תגרום שיהא הנותר עד בוקר שני באש תשרופו דבליל שני א"א לשורפו משום אין שורפין בלילה וניחא הכל וק"ל וצ"ע

קלו) בא"ד מועד צאתך ממצרים אתה שורף וכו' היינו ג"כ לענין שריפה. וגם כאן קשה ת"ל מאי נ"מ הא אין שורפין בי"ט. וכבר כ' לעיל מה שי"ל לענין הנאה. גם י"ל לענין אם שרף דעשה דותה ל"ת אבל לא ל"ת ועשה כדמסיק רב אשי בשבת ולעיל (דף פג). ולזה י"ל דלאו מקראי ילפינן כלל רק מטעם אין עשה דוחה ל"ת ועשה. וא"כ י"ל אם שרף עכ"פ לא מחייב מלקות. ועי' תוס' בסוף חולין ובמס' קידושין שפילפלו בזה אם חייב גם מלקות דהל"ת אלים הואיל ואיכא עשה בהדה. ועי' טורי אבן ספ"ב דמגילה פילפל הרבה בזה. גם לענין נשים אי חייבין בעשה די"ט ולדידהו הוי ל"ת לחודה ושפיר דחי. גם אם נשים חייבין בעשה דשריפת קדשים או נחשבינה ג"כ כמו מ"ע שהז"ג הואיל ואינו בלינה והארכתי קצת בזה במס' חגיגה ע"ש

קלז) (שם) בגמ' ור"ע אמר לך וכו' קצת צריך להבין לר"ע א"כ ל"ל בחיפזון אי ס"ד דנאכל לשני לילות ויום. ובשלמא לדעת רש"י דאף לס"ד עכ"פ אין נאכל ביום אף ביום שני ניחא דאתי למעוטי יום משא"כ לפי' רשב"ם קשה וי"ל וק"ל

קצת צריך להבין לס"ד דעד בוקר שני. אם כן קרא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר קשה קצת לפרש בוקר שני וק"ל

קלח) (שם) אמר רבא אכל מצה וכו' עי' רשב"ם ד"ה מהו דתימא וכו' לכאורה קשה דהרי לא הוי ס"ד כלל דאפקי' מהיקש דאף בלילה הראשון לא יהא חייב במצה גם אי ס"ד זה א"כ אמאי קאמר מצה בזה"ז אפילו בזמן המקדש ג"כ איכא רבותא זה אי ס"ד דאפקי' וכו'. ולכאורה הי' נראה הפשט בגמרא דס"ד כיון דאפקי' היינו דבמקום דליכא פסח ליכא מצה וא"כ אפקי' מהקישא דפסח כיון דהחיוב בזה"ז הוא רק מבערב תאכלו וכו' וא"כ לא בעי קודם חצות קמל"ן דגם לענין זה חזר לאיתנו הראשון דבעי דוקא עד חצות כמו פסח אף בזמן דליכא פסח וק"ל

קלט) (שם) בתוס' ד"ה אמר רבא וכו' אבל הא דאמרינן הקטר חלבים וכו' וההיא דפ' איזהו מקומן וכו'. נראה כונתם דהוי ס"ד הפי' בסוגיא שם רק מלשון אלא דייק דמשמע מדאו' ומה דקאמר שם כי הנך שינויא (היא) לעולם היא מדרבנן רק איידי דנקט למנויו וצלי דזה הוי ודאי דאו' נקט נמי אלא בחצות ועי' בחי' שם ואם הי' הפי' כן הי' מוכח דאף בהרחקה מדרבנן אפ"ה פסול בדיעבד דאל"כ מאי משני שם כי הנך וכו' ס"ס ודאי לא נקט התנא מה שאינו אמת איידי דהרי אלא ודאי משמע דאח"כ אין נאכל א"ו דבאמת אף בדיעבד פסול] ולכך פי' תוס' דזה גופי' הוכחת הש"ס שם מדפסול אחר חצות אפילו בדיעבד ע"כ ראב"ע היא. ומה דקאמר שם כי הנך היינו קו' אחריתי כנ"ל וק"ל

קמ) והנה הרמב"ם ורי"ף השמיטו לגמרי הך דמצה בזה"ז. והיינו משום דפסקינן דלא כראב"ע עי' רמב"ם הק"פ ע"ש. ועי' ברא"ש שכ' דמיהו נכון להחמיר כר"א דאפשר דאף ר"ע מודה להרחיק באיסור דאו' ע"ש. ולכאורה כונתו דר"ע סובר במצה כיון דאיכא עכ"פ דאו' צריך להרחיק ולאכול קודם חצות והא דאמר רבא דוקא לר"א היינו דאף בדיעבד לא יצא אבל לכתחילה אף לר"ע צריך ליזהר. ומה דכ' הרא"ש ואפשר היינו משום דודאי נהי דר"ע ודאי לא יחלוק על הך כללא דחכמים עשו סייג עד חצות רק שמא דוקא בעניני קרבנות אבל לא בשאר מצות וק"ל. ועי' ברא"ש ברכות (דף ט) כ' רק משום דמספקינן שמא הלכה כראב"ע יש להחמיר משמע אבל הא פשיטא לי' דר"ע לא יחמיר לכתחילה וק"ל

קמח) ועפי"ז ניחא מה דקשה לכאורה על הטור או"ח (סי' תסז) שכ' יהא זהיר לאוכלו קודם חצות וכו' והרי הוא פסק בסי' רל"ה בק"ש של ערבית דלכתחילה יכול להמתין ער אחר חצות וא"כ חזינן דבאיסור דאו' לא החמיר ר"ע הסייג דפסק שם כר"ג ע"ש היטיב.