פתח הבית חלק א קמד

ילפינן מטמא דשאני הני דלא מאיס משא"כ ערל דמאיס וכמ"כ בן נכר גרע דאין לבו לשמים. וצ"ל (דרש"י) [דרשב"ם] סבר דלענין מיעוטא דמצה וכו' לא שייך הך צריכותא. ומה דקאמר הש"ס לעיל (צו.) הצריכא היינו לגופי' דקרא ואי משום קו' תוס' כאן דאין מזהירין מן הדין י"ל הרשב"ם סבר דדבר דיליף במה מצינו מזהירין ודוחק וצ"ע

קכד) עי' צל"ח סוף הספר שם הביא בשם בנו נ"י קו' עצומה טמא ושהי' בדרך רחוקה אמאי יאכלו מרור לרב אחא ב"י כיון דקרא לא רבי רק מצה כמו בזה"ז לרבא. ותי' די"ל עכ"פ ילפינן מערל וב"נ ואי משום דשאני טמא דיש לו תשלומין ז"א דמצה תוכיח ע"ש. ועכ"פ דוחק הלשון וק"ל. גם קשה על הרשב"ם לפ"ז דמאי קאמר לא ליכתוב ערל וב"נ וניליף מטמא וכו' ת"ל מבערב לא הוי ידעינן רק מצה אבל לא מרור לכך צריך בו. אך זה י"ל קצת דהי' קשה עכ"פ לכתוב רק חד בו דערל או דב"נ והוי ידעינן הכל לכך הוצרך לתרץ דאי הוי כתיב חד בו הוי מוקמינן בערב על אידך על ערל או על ב"נ ולא הוי ידעינן טמא וכו' וק"ל. אך הוכחנו לעיל דהרשב"ם לא סבר כלל הך צריכי לענין מיעוטא דא"כ אמאי לא תי' בקיצור דטמא לא ילפינן מערל וב"נ כנ"ל וצ"ע. ולכאורה יראה לומר כיון דאיכא מרור בעולם ודאי מקשינן מרור למצה כנ"ל. וכן משמע מלשון הש"ס דקאמר איצטרך לטמא ושהי' וכו' סד"א מצה ומרור נמי לא ניכול א"כ חזינן דאף דאכתי לא מייתי כלל הך דערל וב"נ אפ"ה יליף מקרא דבערב דאף מרור נמי אוכל וק"ל:

קכה) (שם) בתוס' ד"ה באחרונה וכו' דברי מהרש"א בכאן תמוהים

קכו) בא"ד מיהו לפי' אחר וכו'. לפום רהיטא לא מצאתי פי' זה לעיל בתוס'. ועי' רמב"ן במלחמות שם

קכז) בד"ה מפטירין וכו' מה שכ' תוס' בחגיגה משום שלא יצא משולחן רבי וכו' לכאורה א"כ גם בפסח כן וק"ל

עי' רא"ש שכ' דבאמת אם אין לו רק כזית אחד יאכלנו בראשונה. והך דסופגנין איירי בזמן המקדש וכו'. וקשה טובא א"כ מה קאמר נימא מסייע לשמואל עי' היטיב בט"ז וב"ח וח"י ופר"ח סי' תפ"ב

ועי' תוס' לעיל ריש פרקין ד"ה סמוך וכו' שהקשו מהך דבציקות של נכרים דיאכל כזית מצה באחרונה וכו' והא אסור לאכול קודם ותי' אותה סעודה שאני ע"ש. ולכאורה אמאי לא תי' משום שיהא נאכל על השובע ואפ"ה ביום אין רשאי לאכול כמו שהארכנו לעיל בסוגיא דסמוך למנחה גדולה או קטנה. וצ"ל דתוס' סוברים דמשום הך דיאכל על השובע לא דחינן מצה לתיאבון ואפ"ה כ' תוס' כאן ד"ה באחרונה דאם יש לו שני זיתים יאכל בתחילה ובסוף אף שהוא באותה סעודה שהעלו תוס' ריש פרקין דלא חיישינן שלא יהא לתיאבון מ"מ עדיף טפי לאכול תחילה ועי' בזה

קכח) עי' רא"ש בסוגיא זו שכ' דאף לרבנן מ"מ לכתחילה מצוה בכריכה ע"ש. וצ"ע הרי יראה להדיא מסוגיא דלעיל (קטו) דלרבנן יכול לעשות כמו שירצה. וצ"ל דהרא"ש סובר דאף לרבנן מצוה בכריכה ואפ"ה בעי דוקא לדידן לאכול תחילה כל אחד בפ"ע ואח"כ שניהם יחד דאין יכול לאכול תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור יחד משום דאז אתי מצה דרשות ומבטל למרור. וא"ל דס"ס כיון דאיכא מצוה בכריכה אף לרבנן א"כ הדר יכול לאוכלם יחר דשניהם הוי מצוה דרבנן. די"ל לרבנן כיון דהוי רק לכתחילה ובדיעבד יצא וכיון שכבר אכל מצה הוי דיעבד ונהי דאף להילל הוי רק לכתחילה מ"מ לכתחילה דהילל היינו דאף אם כבר אוכל מצה מ"מ אם יכול לאכול ע"י כריכה עם מרור יחד יחזור ויאכל כדי לקיים מצות כריכה משא"כ לרבנן אם אכל מצה לחודי' שוב הוי כדיעבד ואף אם יש לו מרור אין מצוה כלל לחזור ולאכול בכריכה והבן

קכט) בד"ה כל בן נכר וכו' עי' רמב"ם ה' ק"פ שפסק דאסור להאכיל לבן נכר ומ"מ אינו לוקה עי' מ"מ שם ועי' בס' מנין המצות שחיבר הגאון דק"ק האמבורג ז"ל שהקשה לפ"ז א"כ מה פריך הש"ס לעיל (צו.) ל"ל תרוויהו ות"ל בבן נכר טובא קמ"ל דאסור להאכילו ע"ש. ולפי מ"ש תוס' כאן דקאי על המיעוט ניחא וק"ל וקצת צריך להבין לדעת הרמב"ם דקאי על איסור מאכילו א"כ מאי שייך מיעוט לענין מצה ומרור אטו קדושה יש בהו שתהא אסור להאכילו וצ"ל דמ"מ ס"ד דאסור וק"ל

קל) בד"ה רב אחא ב"י וכו' עי' מהרש"א ועי' רמב"ם פ"ו מה' חו"מ שכ' דמצה בזה"ז דאו' מבערב וכו' ועי' כ"מ ולח"מ שתמהו ע"ז דהרי לרמב"ם דפוסק כר"י דלעיל (כח:) דחמץ לפני זמנו אסור מה"ת ע"כ קרא דשבעת ימים אתי לקובעו חובה ובערב אתי לטמא וכו' ועי' לח"מ שתי' דמ"מ פשטא דקרא דבערב אתי לבזה"ז ע"ש ודבריו ג"כ קשים דהרי טמא ומי שהי' וכו' לא ידעינן מדורות א"כ איך שייך פשטי' וכו' אתי לד רות דבשלמא אילו הי' ידעינן טמא מדורות רק דהוי מוקמינן אמסתבר שייך שפיר דנקט הפשטי' וכו' וק"ל כמובן ליודע בדרך זה ברמב"ם וראשונים ולעיל (כח:) כ' קצת בזה

קלא) ונזכיר עוד די"ל ודאי טמא ילפינן שפיר מדורות עפ"י מ"ש לעיל ליישב הקו' דמקשין מאי פריך לעיל שבעת ימים ל"ל וכו' ת"ל מבערב וכו' הא אי לאו שבעת ימים הוי עשה דלפני הדיבור ואין דוחה ל"ת דלאחה"ד להכי כתיב שבעת וגו' כי היכי דתיהוי עשה אחר הדיבור אך כ' שם די"ל דאכתי פריך הש"ס שפיר דעכ"פ בערב ל"ל ולכך משני לטמא וכו' וא"כ כיון שהי' נ"מ בדין קודם מ"ת שפיר כתבי' קרא אבל אי לאו משום טמא וכו' לא הי' צריך קרא כיון דמיציאת מצרים עד שעת מ"ת הי' קרבן פסח דלא הי' רק פסח אחד אבל כיון דנ"מ לטמא הי' שפיר נ"מ גם אז בפסח מצרים וק"ל. וא"כ ניחא דכ' הרמב"ם דרשא פשוטה וק"ל אך עדיין יש לפקפק קצת חדא דזה תלוי אם נאמר כל התורה כולה מסיני נאמרה ועי' פ' משפטים. גם איך שייך דיליף טמא וכו' מדורות א"כ לא ניכול רק מרור אם הילפותא מדורות וק"ל ועי' בכ"ז היטיב

קלב) עוד נזכיר דלכאורה לפסק הלכה דפסקינן כר"י לעיל (כח:) א"כ ילפינן משבעת ימים וכו' דורות ומבערב וכו' טמא ושהי' וכו' ומבכל מושבותיכם וכו' ילפינן חו"ל. ועי' רא"ם שמות (יב) שכ' שם די"ל להך תנא דיליף ממושבות דאין יוצא במצה של ביכורים משום דאין נאכל בכל מושבות עי' לעיל (לו.) והכי פסקינן א"כ לדידי' מנ"ל ח"ל ותי' די"ל איהו סבר דילפינן ח"ל מטמא ושהי' וכו' ע"ש ועי' מג"ש לעיל (כח:) לרב אב"י י"ל דסבר מושבותיכם אתי לאחר ירושה וישיבה וכו' ושם הארכתי

קלג) עוד צריך להבין אמאי, קאמר הש"ס טמא ושהי' בדרך וכו' אמאי לא קאמר מזיד שלא עשה פסח] והנה הא דקאמר הש"ס בקידושין דצריך מושבותיכם לחו"ל ע"ש (לח:) ואמאי לא יליף לה מטמא ושהי' בדר"ח וכו'. ונ"ל דר"ח שאני שהי' עכ"פ בא"י וגם לא הוי מצי