פתח הבית חלק א קמב

דהרי מלשון הרמב"ם משמע הטעם משום דמרור טפל וק"ל. ועי' גם פר"ח או"ח (סי' תע"ה סעיף ג') שכ' שם דמין מאכל במאכל אין חוצץ כמו מין במינו והביא ראי' מל' הרמב"ם פ"ג מה' אבה"ט דין ה' שכ' שם דאם כרך כזית נבילת עוף טהור בחזרת וכיוצא בה טמא ואם כרכו בסיב טהור וכ' שם הכ"מ הטעם משום דמין מאכל אין חוצץ ע"ש וכ"כ המ"ל פי"ד מה' מ"א דין י"ב ע"ש היטיב. והנה לכאורה גם לזה קשה מלשון הרמב"ם שכ' משום שמרור טפל אבל בלא"ה הי' חוצץ וגם לכאורה קשה הרי חזינן בכל דוכתי' דבעי דוקא מינו ממש כמו ד' מינים שבלולב. ומלשון הרמב"ם ה' אה"ט שם ג"כ לכאורה אין ראי' כ"כ דשם ג"כ כ' חזרת וכיוצא בה היינו ג"כ דברים שהן טפילים וק"ל. ואם נאמר כן י"ל בקל קו' תוס' מה שהקשו אמאי לא יאכל מצה ומרור ביחד דהא טע"כ. די"ל כתי' תוס' ראשון דחוזק מרירות מבטל ואי משום דא"כ יאכל מצה תחילה ואח"כ מצה ומרור יחד להנ"ל ניחא דשמא תכרוך המצה ע"ג מרור ושוב חוצץ המצה למרור דמצה אין טפילה למרור וניחא

קח) ומעתה יש להוכיח מה שנסתפק המ"ל שם אם לגבי איסור ג"כ אם כרכן בסיב אם חייב דאם נימא דפטור א"כ לס"ד דר"ל דאמר הפיגול ונותר שבללן וכו' דאיירי במין בא"מ א"כ ת"ל דשמא כל אחד נכרך בחבירו וחוצץ א"ו דלענין איסור לא אמרינן הכי. אך לכאורה ז"א דהרי ס"ס בלעיסה מיד נתחייב שהרי כיון שלעסו טרם שנבלל נתחייב. אך עדיין יש להוכיח שפיר דהרי ר"ל סובר סוף פ"ז דחולין דעל לעיסה לחוד לא נתחייב א"כ מוכח שפיר ויש להאריך בזה

קט) דף קטו ע"ב בד"ה קפא וכו' א"כ אמאי צריך חרוסת וכו' לכאורה הרי צריך שני טיבולין משום הכירא וצ"ל דמ"מ לא בעי דוקא בחרוסת וק"ל. ולכאורה לפי מה שתי' תוס' עדיין אין מיושב למה לא הביא הש"ס בחולין שם הך ברייתא דהכא וק"ל

קי) בד"ה צריך שיטול וכו' עי' מרדכי שכ' די"ל דנ"מ מי שאין לו רק כזית מצה ע"ש. יראה כונתו דסובר על פחות מכביצה א"צ נטילה עי' או"ח רס"י קנ"ח ע"ש. גם תי' שם די"ל דקמ"ל דתרומה בעי עד הזרוע ע"ש ולא זכיתי להבין כעת. וקצת י"ל ג"כ דנ"מ לדעת הסוברים דמי פירות עם מים לא הוי מצה עשירה עי' מג"א סי' תע"א וגם יש סוברים דמ"פ עם מים אפ"ה מיקרי פת הבאה בכיסנין עי' סי' קס"ח. ומה שקשה דא"כ איך שייך למימר שיוצאין הרי צריך דבר שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז עי' מג"א סי' קס"ח הנ"ל והאחרונים תי' דאכתי יכול לקבוע סעודה עליהם דאז מברכין המוציא ובהמ"ז על פת הבאה בכיסנין ועי' או"ח סי' קנ"ח הנ"ל דיש סוברים דעל פת הב"כ אף אם קבע א"צ נט"י א"כ ניחא שפיר במ"פ עם מים דיוצא שפיר משום מצה וא"צ נט"י ולכך צריך ליטול משום טיבול שני. ומיושב ג"כ קו' תוס' ד"ה אסוחי וכו' וכמ"כ לתי' המרדכי הנ"ל וק"ל

קיא) בד"ה אסוחי וכו' לכאורה קשה דהרי מהך דברכות שהביאו תוס' לעיל ד"ה כל שטיבולו וכו' דתני שם הסיבו צריך ליטול שתי ידיו והיינו משום דנטילה ראשונה אין עושה משום דלא הוי לשם קדושה. ונ"ל דהכא לא אסיק אדעתי' הך ברייתא. ובהכי מיושב לשון התוס' שכ' דס"ד וכו' ומנ"ל הא דילמא האמת כן א"ו דמוכח מהך דלעיל דברכות דלא אמרינן הכי לכך כ' דס"ד וכו' וק"ל ועי' א"ח סי' קנ"ח בב"י ומג"א ע"ש

קיב) בד"ה ידי וכו' מה שהקשה המהרש"א דהרי אף אי הוי דרבנן מבטל לדאו' וכו' לכאורה י"ל דכונת תוס' דהוי מ"ל שאוכל מתחילה כל אחד בפ"ע ואח"כ שניהם יחד דאז הוי מצה ג"כ רק דרבנן משום מצות כריכה כמ"ש תוס' לעיל ע"א ד"ה אלא מברך וכו' וק"ל

מה לכאורה הלשון דחוק שתי' תוס' קצת דאם נתערב בשעת בליעה גם כן מבטל כל אחד לחבירו רק הטעם משום דאין מתערבין יחד רק בשעת לעיסה א"כ לשונם צריך ביאור דמשמע מלשונם דאף אם נתערבו לא בטלי רק ע"י לעיסה. וקצת הי' מקום לומר דכונתם כמו שהקשו תוס' בזבחים שהארכנו לעיל בזה דהרי טע"כ דאו' וע"ז תי' דאפשר ע"י לעיסה בטל לגמרי הטעם וצ"ע וק"ל ועי' בר"ן ע"ש

קיג) (שם) בגמ' ע' סיב וכו' כ' בזה לעיל ע"א

קיד) דף קטז ע"א בתוס' ד"ה מה דרכו וכו' עי' מהרש"א לכאורה ממה שכ' תוס' בתחילה שצריך לחם שלישי משום לחם משנה וזה הוא רק לפי' ר"י שהביאו במסקנא ועי' מהרש"א וכעת לא עיינתי היטיב

קטו) (ע"ב) בגמ' על שום ויאפו עוגות מצות כי לא חמץ וכו' עי' ר"ן שכ' דנהי ודאי דבלא"ה לא הי' יכולין לאכול חמץ שהרי הוזהרו בפסח מצרים על חימוץ יום אחד עכ"פ וכ' דעכ"פ הי' יכולין לאפות חמץ על יום שאחר ט"ו דבל יראה לא הי' מוזהרין בפסח מצרים וזכר לזאת נצטוו באכילת מצה ע"ש ולכאורה צריך להבין קצת מאי ענין זכר לאותו מצוה הלא כבר נצטוו באכילת מצה תחילה ואפשר דמצות דורות הי' זכר לזה שאכלו אז מנה אף שהי' ע"כ צריכין לאכול מצה שהי' אסורין בחמץ וק"ל ועי' רא"ם פ' בא שהביא תחילה לתרץ מה שאנו אומרים על שום דמשמע דמשום זה אנו אוכלין מצה ת"ל בלא"ה כבר נצטוו לדורות שלא לאכול חמץ כל שבעה ותי' דגלוי וידוע לפני הקב"ה זאת לכך ציוה תחילה איסור חמץ כל שבעה ואח"כ הביא שם לשון הרמב"ן פ' הנ"ל שכ' שם דהפי' כי לא חמץ שלא הי' רשאין לאכול חמץ רק אי לאו כי גורשו ממצרים היו אופין אותן מצות במצרים רק משום החיפזון הי' אופין בדרך ע"ש ומשמע מדבריו דאף על בל יראה עבר בפסח מצרים ע"ש ולכאורה א"כ איך יתרץ הרמב"ן קו' הנ"ל דאיך אומרים על שום וכו' כמו שהקשה הרא"ם בתחילה ולפי לשון הר"ן הנ"ל משמע דבלא"ה ל"ק דעכ"פ הציוי לאכול מצה הי' מחמת זכרון לאותה גאולה ועי' בדברי דוד פ' הנ"ל שהאריך ואין מוכרחין דבריו ע"ש

קטז) (שם) אמר ר' אחא ב"י סומא פטור מלומר הגדה וכו' קסברי רבנן מצה בזה"ז דרבנן וכו' עי' רשב"ם שפי' דמש"ה חיבין מדרבנן ע"ש וצ"ע דא"כ מה פריך הש"ס על רב אב"י דנימא דבאמת סומא פטור מה"ת רק חייב מדרבנן. וצ"ל דא"כ קשה לשון ראב"י דאמר פטור משמע אף מדרבנן פטור ולכך קאמר דרבנן סברי מצה דרבנן ורבנן חייבו אף לסומא וק"ל. אך זה דוחק דמדוע נימא דהואיל והוא בזה"ז דרבנן חייבו אותן רבנן ואם דאו' לא חייבו אותן רבנן ואף דמצינו כן לפעמים מ"מ דוחק גם קשה לי קצת כיון דמסיק הש"ס דפליגי רבנן וראב"י אמאי לא קאמר דפליגי בהא דראב"י סובר דאף מדרבנן פטור ורבנן סברי דחייב עכ"פ מדרבנן אף אם מצה בזה"ז דאו' ועי' תוס' מגילה (יט:) ד"ה הכל כשירין וכו' ע"ש. ועי' תוס' ר"ה (לג.) ד"ה הא ר"י וכו' שכ' שם די"ל אף אי סומא רשות מ"מ רשות יכול להוציא דרבנן ומש"ה כי משני קסברי מצה וכו' דרבנן שפיר מוציא סומא ע"ש. ועי'