פתח הבית חלק א קמא

קב) עוד ראיתי להזכיר לכאורה לשון הר"ן שכ' בנדרים שם הטעם בדבר שיל"מ דלא בטיל משום דהוי מין במינו ואף לרבנן דסברי דוקא עולין היינו משום דאיסור והיתר שני מינים משא"כ יל"מ הוי ג"כ מינו ע"ש. וקשה הרי מבואר במנחות (כב:) דפריך לרבנן ודילמא עד דאיכא עולין ומינו וכו' א"כ משמע דבאמת לרבנן אף בא"מ עולין לא בטלי וכן משמע מתוס' זבחים (פא.) ד"ה תנאי היא וכו' אך בתוס' מנחות (כב:) ד"ה ור"י וכו' יראה מדבריהם שם שסוברים למסקנא לרבנן באמת דוקא עולין ומב"מ יחד וק"ל ודעת הר"ן י"ל בלא"ה דכונתי רק חומרא דרבנן וק"ל

עי' עוד שם מנחות (כב:) תוס' ד"ה מכאן וכו' שהקשו ת"ל מצות אין מבטלות וכו' ע"ש ולכאורה קשה הרי מרי' דהך שמעתא שם הוא ר' יוחנן דאמר חלוקין חביריו על הילל וצ"ע וק"ל

וגם י"ל דעת הרמב"ם שפסק כר"א היינו די"ל ודאי כמ"ש הרמב"ן די"ל בכריכה לא פליגי חכמים על הילל רק אפ"ה קאמר שפיר ואפילו למ"ד אין מצות וכו' דמשמע דפליגי תנאי היינו הנך תנאי דזבחים (פא.) דסברי אין מים מבטל דם ומפיק לה מהם או מדם דם דא"כ ע"כ מייתורא ידעינן דבעלמא מצות מבטלות משא"כ אנן ילפינן זה מדם הפר ושעיר דלא הוי ייתורא והבן

וכבר הבאתי לעיל מה שהקשה הגא"א ז"ל דת"ל הרי פסקינן ביו"ד סי' ק"ט דיבש ביבש אף בא"מ ברובו בטיל וא"כ מה קאמר (דף עח) שם ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו' וכו' ות"ל הא שם הוי יבש ביבש וכן הקשה הכרו"פ סי' ק"ט ע"ש שהביא דעת התה"ד ומהרש"ל ביש"ש שסוברים באמת דכזית בכא"פ דאו' אף ביבש באינו מינו ושם צידד לומר די"ל אף בפחות מכא"פ עכ"פ אסור מן התורה אף ביבש ובחי' ליבמות הארכתי בזה. אולם כבר כ' לפי מה דיראה מדברי רש"י דעיקר הסברא כשלעסן בטלו זה בזה א"כ הוי כמו שאר לח בלח וק"ל אכן לפי' תוס' בונראה לפרש יראה דקשה קצת וק"ל

קג) ולדעת רש"י צריך להבין קצת הא על לעיסה ג"כ חייב כמבואר בחולין ס"פ גיד הנשה אכן באמת ר"ל שם סובר דעל לעיסה לא חייב רק על הבליעה וא"כ ר"ל לשיטתו ניחא. ולפ"ז י"ל קצת דעת הרמב"ם פח"י מה' פה"מ ה"כ שכ' שם דאין מבטלין דאנן פסקינן כר"י דאף על לעיסה לחוד חייב אך ז"א דהרמב"ם כ' בפי' הטעם משום דאין מצות מבטלות וכו'. ומטעם זה כ' בחי' למס' מעילה דמה שתי' הכרו"פ סי' צ' די"ל טעם הרמב"ם משום התראת ספק שמה התראה או משום טע"כ דאו' ז"א דהרי כ' הטעם בפי' כנ"ל

קד) גם נזכיר מ"ש הכרו"פ תוך הדברים שם סי' ק"ט דקשה לכאורה על הר"ח כהן דסבר בטע"כ בעי דוקא כזית תוך אכ"פ לענין מלקות דת"ל לדעת תה"ד ומהרש"ל א"כ אף בלא טעם מהני ותי' דנ"מ עכ"פ אם יש כזית תוך א"פ חייב על כל כזית ע"ש. בלא"ה ל"ק מידי דטעם בלא ממש גרע טפי והוי ס"ד דלאו כלום הוא כמ"ש לעיל בשם התוס' דחולין דס"ד אף בליכא רוב היתר ג"כ פטור רק דוקא אם איתא בעיני' ממש דמפורש הטמאים לאסור צירן כמ"ש כ"ז לעיל ע"ש. גם מ"ש הכרו"פ סי' נ"ח דהרמב"ם דכ' בה' פ"ה הנ"ל לאו דוקא נקט נותר ופיגול דהרי בלא"ה מצטרפין ע"ש וז"א דהרי כ' תוס' בזבחים שם וכ"כ הר"ש די"ל אף שמצטרפין מ"מ אם איכא רוב מבטלין וכ"כ בחי' למעילה ע"ש. גם מ"ש סי' צ"ח הנ"ל די"ל לכ"ע אף לרמב"ם אם יש נ"ט זיתי היפר וזית חלב ודם לכ"ע שרי דס"ס הקפילא אין טועם אלא טעם חלב ולא דם ע"ש לדידי צ"ע בזה דהרי ודאי אם יש ב' זיתים כל אחד ממין אחר ונפל זית איסור מדוע נימא דבטל דוקא האיסור דילמא בטל זית היתר והבן וצ"ל כך גזה"כ כל היתר מצטרף יחד א"כ בכה"ג אם נפלו שני זיתי איסור משני מינים אם איסורין אין מבטלין זא"ז מדוע לא נימא האסורין יצטרפו יחד וא"כ תלי שפיר במחלוקת הרמב"ם והרא"ש וניחא שפיר מה שהטור הביא הך דאיסורין מבטלין וכו' דנ"מ שפיר לענין ביטול וק"ל וקצת י"ל דהרמב"ם שפסק דאין מבטלין איירי דוקא במין במינו וכסברת הר"ן לענין דשיל"מ שכ' דמן הדין לא הי' ראוי כל מב"מ ליבטל רק דעיקר הטעם משום דאיסור והיתר שני מינים הם משא"כ ביל"מ א"כ כמ"כ בשני איסורין הוי שפיר מב"מ משא"כ בא"מ בעצם והבן

קה) וראיתי במנחת כהן במנחות (כג:) הנ"ל שהקשה על הלח"מ (פי"ב מה' מעה"ק הי"ז) שהקשה מדוע לא ביאר הרמב"ם בהא דתיבלה בקצח דבעי דוקא רוב מצה כדמשני הש"ס כאן. ותמה ע"ו הרי הרמב"ם פסק בפ"ה מה' חו"מ דיוצא יי"ח במצה מן חיטין ומן אורז. והיינו כקו' תוס' כאן וא"כ א"צ כלל רוב ע"ש. וכבר כ' לעיל דודאי לא פליג ש"ס דכאן על מתני' רק סובר דאורז גריר א"כ ניחא ושפיר הקשה הלח"מ וק"ל

קו) עוד נזכיר ראיתי ברא"ש סוף ה' חלה שכ' שם דמה שהקשה הרמב"ן על הך מתני' דהעושה עיסה וכו' ל"ק דהטעם מהפך הדבר והא דאיתא בירושלמי דאורז גריר וכו' היינו משום דהי' קשה לו הואיל ורוב אורז אין בא לידי חימוץ כלל אף החיטים לזה תי' דגורר ע"ש. וקשה לדעת הרא"ש ודאי כאשר הארכנו לעיל דא"כ אמאי לא יאכל מצה ומרור יחד. וכבר כ' בזה לעיל. וצ"ל כנ"ל די"ל דסובר שפיר דנהי דטעם מהפך וכו' מ"מ במרור דבעינן טעם מרור א"כ ס"ס אין נרגש טעם מרור לחודי' אבל במצה סובר שפיר דלא בעינן טעם מצה בכי הא ולכך אמרינן שפיר דמצה ומרור ביחד לא ניכול משום דמרור דרבנן מבטל משום חזוק מררות כתי' א' של תוס' דכאן וזבחים והא דלא סגי שיאכל תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור יחד דמצה דרשות מבטל מרור דבעינן טעם מרור וק"ל

ואלולי דברי הרא"ש שם הייתי אומר דהא דאיתא בירושלמי הטעם דגריר כנ"ל היינו משום דבעינן ג"כ טעם מצה ולזה בעי גרירה והבן. ועכ"פ הלח"מ הקשה שפיר דהרי הרמב"ם סובר טע"כ לאו דאו' עכ"פ בפחות מכדי אכ"פ לכ"ע עי' ב"י יו"ד סי' צ"ח ופר"ח או"ח רס"י תמ"ב וא"כ ע"כ באורז שאני משום דגורר. אך עדיין אין מוכרח די"ל דהוי טעמו וממשו. ועוד יש להאריך בזה וגם מה שתי' מראה. כהן דבלשון הרמב"ם שכ' מצה היא וכו' מרומז ג"כ דרוב מצה וניחא ע"ש. ועי' רא"ש לקמן סוף פרקין (קיט:) כ' שם דאף לרבנן מצוה בכריכה ועי' מ"ש שם

קז) עוד ראיתי להזכיר מה דצריך ביאור הנה הרמב"ם פ"ו מה' חו"מ ה"ב כ' שם בלע מצה ומרור כאחד ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא שהמרור טפל לגבי מצה והראב"ד כ' זה שיבוש דהטעם משום דאין מרגיש טעם מרור ועי' מ"מ שכ' דהראב"ד הבין בפי' הרמב"ם דמש"ה אין יוצא ידי מרור הואיל והוא טפל ומש"ה תמה אבל באמת הפי' ברמב"ם דהכונה דלא תימא אף ידי מצה לא יצא הואיל וכרכו במרור לזה אמר דהוא טפל ע"ש ועי' לח"מ שם שכ' הטעם דמש"ה יצא ידי מצה הואיל ועכ"פ המרור ג"כ בא לעשות מצוה אף שלא יצא ידי מרור הואיל ובלעו מ"מ תחילתו בא למצוה ע"ש. ולכאורה צ"ע