פתח הבית חלק א יד

כח) ועתה נבוא לבאר קצת דיעות הפוסקים בענין שריפת חמץ שנמצא ביו"ט השייך לענין דכאן הנה לקמן (ו.) אמר ר"י אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כיפה עליו כלי וכו'. ועי' רש"י שפי' דלא מצי לטלטולי ובל יראה לא עבר הואיל וביטלו ע"ש. א"כ יראה אי לא ביטלו שפיר יכול להשביתו ביו"ט. אך עדיין אין מבואר אי כונתו שהי' יכול לשורפו או דוקא רק לפררו וכו'. ועי' ב"ח א"ח וריש סי' תמו) שהוכיח מרש"י לקמן (לו.) בסוגיא דמי פירות שכ' שם גבי אם לש ישרף מיד דלא בי"ט רק בחה"מ ע"ש. א"כ יראה דהבערה אסור ע"ש. ועי' פר"ח סי' הנ"ל שכ' דאין זה מוכרח די"ל כונתו לקמן כיון דעדיין לא נתחמצה העיסה יכול לבטלו ומש"ה אין רשאי לשרוף משא"כ אי לא ביטל. רק כ' דמלשון רש"י כאן גופי' משמע כן מדכ' כופה וכו' הואיל ולא מצי לטלטולי משמע דאי לא ביטלו הי' יכול לטלטולי אבל לא לשרוף ע"ש

והנה צריך להבין הכל טעמא מה אמאי אין רשאי לשורפו הא מבואר בש"ס כאן ש"מ לר"ע ל"ל מתוך. א"כ לדידן דאית לן מתוך יהא רשאי לשורפו. ומה שתי' המג"א (סי' תמו) על זה נאריך לקמן. אכן י"ל זה דוקא לר"י דאין ביעור חמץ רק שריפה אבל לרבנן לא שייך זה כיון שיכול לפררו. ואף לדעת רש"י בפסחים (ב.) דאמרינן מתוך אף שלא לצורך כלל ע"ש מ"מ מודה דמדרבנן אסור ע"ש. וט' בר"ן שכ' דאי לא ביטלו מותר לשרוף משום מתוך ע"ש. ולכאורה לר"י ניחא אלא לרבנן א"כ הא יכול לפרר אך י"ל דעכ"פ לפרר אסור משום דהוי מוקצה ולענין מוקצה לא אמרינן מתוך ובפרט כי הרבה סוברים דאף לצורך אוכל נפש ממש לא הותר מוקצה. ע' מג"א (סי' תקט ס"ק טו) ע"ש ואי משום האיך העמידו חכמים דבריהם במקום דאו' ע' מג"א (סי' תמו) דהרבה פעמים מצינו כעין זה והוי כמו עשה ול"ת במלאכה דאו'. וא"כ י"ל כיון דרבנן אסרי הפירור ממילא הוי ההבערה צורך קצת וק"ל. אך א"כ הי' לו לר"ן להשמיענו דשריפה צריך שתהי' דוקא במקומה אבל לא ע"י טילטול וק"ל. ע"כ נראה או דהר"ן אזיל באמת דוקא לר"י כאן או אפשר דנהי דהי' מצי לפרר מ"מ כיון דשריפה ג"כ בכלל השבתה אין לכוף אותו לעשות ההשבתה דוקא דרך פירור דכמו באוכל נפש כגון בישול אף שהי' יכול לבשלו גם בחמי חמה דאין בזה מלאכה מ"מ יוכל לבשלו בחמי אור כמו כן י"ל בזה כל צורך קצת יכול לעשות באיזה אופן שירצה וק"ל והנה אם נאמר דמותר בלא ביטלו לשרוף ביו"ט משום מתוך צריך לדעת מהו הצורך קצת אם נאמר דקיום מצות תשביתו הוי הצ"ק א"כ קשה משריפת קדשים נימא ג"כ מתוך ואפ"ה אסרה תורה לשרוף. ואפשר לומר ודאי בשריפת קדשים הוי גזה"כ ולקמן נאריך בזה. רק לפי"ז קשה א"כ מאי קאמר הש"ס כאן ש"מ ר"ע ל"ל מתוך וכו' דילמא אית לי' ושאני הכא הואיל וילפינן מנותר כמו שהקשה באמת הרא"ש מלוניל שהביאו הפי"ז וע"כ לומר דקדשים לא מקרי כלל צורך הואיל ויכול לעשות למחר רק חמץ אי הי' תשביתו קאי אט"ו דהוי יו"ט ראשון הוי שפיר צורך היום א"כ במוצא חמץ ביו"ט אמאי לא מיקרי צורך היום ובלא"ה תי' מג"א דחוק. ע"כ י"ל דסברי ודאי לירך מצוה לא מיקרי צורך קצת רק כדי שלא יעביר על ב"י מיקרי צורך קצת וא"כ ניחא. אך צריך להבין קצת כיין דכל עיקר הצ"ק יהי' משום ב"י הלא כדי שלא לעבור על ב"י יוכל לפרר או לזרות לרוח וכו' רק העשה אינו מקיים רק בהבערה לר"י ומשום העשה לא מיקרי צורך קצת. אכן י"ל דמ"מ מיקרי צ"ק ולא יקרא שלא לצורך הואיל ויכול לעשות באופן אחר כנ"ל וק"ל. או נאמר ודאי הא דקיום מ"ע לא מיקרי צ"ק הואיל ויכול לעשות למחר א"כ ממ"נ אי יפררנו וכו' א"כ תו לא יוכל לקיים המ"ע כלל א"כ הדר מיקרי צ"ק ואי לא יפררנו וכו' הוי צ"ק משום ב"י. ומש"ה סברי הפוסקים דמותר לשרוף בלא ביטלו משום ב"י ולר"י וכנ"ל וק"ל

ועפי"ז יש לפלפל קצת לדעת הגאונים דחמצו של ישראל ברשות נכרי אינו עובר וכבר ביארנו בפ' כל שעה דעכ"פ העשה דתשביתו אין מקיים בזה א"כ הדר הקו' לדוכתי' לענין ב"י יכול להפקידו בבית עכו"ם ולמחר יקיים העשה דתשביתו וק"ל ואין להאריך בזה

כט) ועי' רמב"ם פ"ז מה' חו"מ שפוסק כופה כלי וכו' ועי' מ"מ שכ' דמלשון זה משמע אף בלא ביטלו אין רשאי לשרוף וע' כ"מ שם. וצריך להבין אמאי לא נימא מתוך וכו'. ולכאורה יש ליישב בפשיטות די"ל ודאי צורך מנוה מיקרי מתוך וכו' רק אפ"ה כיון דיכול לפררו לא מיקרי צ"ק ופירור וכו' אסור משום דהוי מוקצה דלא שרינן לצורך אוכל נפש וכנ"ל. ואי כיון שאסור לפררו א"כ יהא שרי לבערו משום מתוך י"ל כיון דמן התורה אסור לבערו הואיל ויכול לפררו ואף דרבנן אסרו לפרר משום זה לא נקל להתיר איסור דאו'. אף שכ' לעיל הסברא להיפוך מ"מ י"ל

ועי' בטור (סי' תמו) הביא ג"כ דעות אלו בתחילה כ' דאין רשאי לפררו אף בלא ביטל הואיל ואין יכול לבערו כדין ע"ש. ח"כ יראה כונתו לכאורה דמשום ב"י לא הוי צורך קצת רק משום המצוה דתשביתו וכיון שבלא"ה אין יכול לקיים המצוה אין רשאי לפרר אבל אי הי' יכול לקיים המצוה בפירור הי' עושה כן. וצריך להבין אכתי יפרר משום בל יראה עי' פר"ח שם ואי משום דחכמים העמידו דבריהם כנ"ל. א"כ מה יתן ויוסיף אם הי' מקיים ג"כ העשה דתשביתו. ואפשר אם הי' גם עשה הי' עשה ול"ת דחמץ דוחה עשה ול"ת דיו"ט ודוחק [ולקמן נזכיר עוד]

עוד הביא הטור בשם הר"ר יחיאל שחילק בזה וסובר דיכול לשרוף משום מתוך וכו' ולדידי' צ"ל הא דבקדשים לא אמרינן מתוך משום דמצוה לא הוי צ"ק רק הכא משום ב"י. או נאמר דהוא פסק באמת כחכמים ולא גמרינן מנותר. וא"כ י"ל בנותר הוי באמת גזה"כ. ואין להאריך בזה כי אכתי קשה מאי קאמר הש"ס לר"ע ש"מ ל"ל מתוך שמא טעמי' משום דגמר מנותר וק"ל

והנה בש"ע וסי' תמו) פסק המחבר דאסור לפרר וכו' ועי' מג"א שכ' טעמים אמאי לא דחי דאו' לדרבנן ע"ש. ולבסוף כ' נהי דחכמים אוקמו דבריהם וכו' מ"מ הא חמץ הוי ג"כ עשה ול"ת ע"ש. ולכאורה צ"ע דהרי שריפת קדשים אף למ"ד י"ט הוי רק ל"ת לחוד אפ"ה לא דחי. ולכאורה הטעם הואיל ויכול לעשות למחר א"כ כמו כן נהי דהוי עשה ול"ת מ"מ הרי יכול לקיים עכ"פ העשה למחר. ואפשר כונתו על יום שביעי של פסח. או לדידן דפסקינן כרב אשי בשבת (כד.) (דיו"ט הוי עשה ול"ת ולדידי' י"ל היכא דדחי אין חילוק בין יכול לעשות למחר או לא וק"ל. ואף להנך אמוראי שם דסברי יו"ט הוי ל"ת לחוד ואפ"ה ילפי מקראי דלא דחי ג"כ אין מוכרח כ"כ לומר דהטעם הואיל ויכול לעשות למחר. עי' רשב"א בחידושיו לשבת שם שמשמע דאין חילוק ע"ש. ועי' תוס' יבמות (עב. ד"ה שלא חילקו בהדיא להנך אמוראי בין יכול וכו' ע"ש

עוד כ' המג"א שם די"ל משום משהא כדי לבערו אינו עובר עליו וא"צ לדוחק כל התי' ע"ש. ולכאורה אכתי ממ"נ אי שרית לי' איסור דרבנן שלא לעבור על לאו דאו' גם משום עשה הי' לנו להתיר וזה לא משמע דמשהא כדי לבערו גם העשה לא תחול עליו וק"ל

עוד כ' רמ"א שם גם לשורפו במקומו אסור ועי' מג"א שהקשה נימא ג"כ מתוך ע"ש ותי' דבמצוה לא אמרי' מתיך. והא דקאמר הש"ס ש"מ לר"ע וכו' היינו אי הי' תשביתו קאי ביו"ט הי' שפיר צורך קצת ע"ש. וזה דוחק מאי