פתח הבית חלק א יג

אכתי אימא גם ליל י"ד ע"ש. ולכאורה י"ל עפ"י מה שכ' לעיל בתוס' ד"ה ואימא וכו' דודאי אי קאי אי"ד מה"ת נאמר דקרא אתי ללילה דודאי פשטות ביום משמע יום דוקא אכן אי הוי קאי על ט"ו הוי מסתבר טפי לומר דאתי גם ללילה כדי שלא לסתור קרא דשבעת ימים דמקשינן חמץ למצה וכנ"ל אח"ז ראיתי בצל"ח שהרגיש בזה ע"ש. אכן עדיין קשה לי אכתי אף בלא אך מ"מ ע"כ קרא לא אתי לט"ו דל"ל קרא דנפקא לן מהיקשא כלעיל וע"כ צ"ל כונת רש"י דלשון ר' יוסי משמע בלא יתורא כלל רק מכח ואי בי"ט מי שרי לזה כ' שפיר דבלא אך עכ"פ לא הי' מוכח מגופה דקרא כלל רק מכח יתורא. ועל ר"י ל"ק הכל טעמא מאי ל"ל אך. ז"א דצריך בלא"ה שלא נאמר מצפרא וק"ל

כד) שם בגמ' אמר רבא שמע מיני' וכו' קשה לדעת רש"י לקמן (יב: ד"ה אימתי שלא בשעת ביעורו וכו') שפי' פלוגתא דר"י ורבנן דוקא קודם זמן איסור א"כ אי הוי איירי בי"ט הרי הוי אחר זמן איסור. ועי' פי"ז שהרגיש בזה ודוחק לומר דבלא"ה קשה על ר"ע כיון דלפי דרשתו קשה אימא מצפרא וצ"ל אך חלק לדידי' ג"כ א"כ תקשי ל"ל כלל הך דרשא ת"ל מדרשא דאביי דע"כ לא איירי קרא בי"ט דא"כ מקצתו מותר והרי נאמר שבעת ימים. א"ו דהוי ס"ד באמת דשבעת ימים ג"כ לאו דוקא מכח דרשא דאך ובאמת יום ראשון אין כולו בבל יראה. וא"כ הי' מקום לומר דאכילת חמץ ג"כ אין אסור כל יום ראשון דילפינן השבתה מאכילה וא"כ אף אי איירי בי"ט הי' משכח לה קודם איסורו זה דוחק גדול. ואי משום קו' הנ"ל י"ל נהי דר"ע הי' סבר דמשום דרשא דאך לא עבר על ב"י עד חצות י"ט ראשון מ"מ לענין אכילה ודאי אסור וק"ל. וא"כ הדרא קו' הנ"ל על רש"י לדוכתי'. ולפימ"ש לעיל דלרבא ע"כ תשביתו היינו קודם זמ"א. א"כ י"ל להנך תנאי דלא דרשי הך דרשא י"ל באמת אף לאחר זמ"א הוי בשריפה וי"ל עוד בדרכים אחרים ואין להאריך

כה) בתוס' ד"ה ואומר וכו'. דברי תוס' אלו צריכין ישוב. וכבר הארכתי בפי' דברי' לקמן פ' אלו עוברין בסוגיא דהואיל. ולקמן דף כח. ושאר דוכתי. ושם תמצאנו

כו) ע"ב ברש"י ד"ה ש"מ דאי כרבנן ישליכנו לים או לכלבים. עי' תשו' רשב"א (סי' עא) ששאל לו שם השואל המוצא חמץ בביתו בי"ט אי רשאי לשורפו כיון דאנן קיי"ל מתוך ואף די"ל כיון דלדידן אך [וגו'] תשביתו וגו' היינו בעי"ט. א"כ י"ל דלא הוי צורך קצת הואיל והי' יכול לעשותו מאתמול דדוקא אי הי' המצוה בי"ט ראשון הי' צורך קצת (עי' מג"א סי' תמו כ' כן) זה אין סברא לחלק במצוה. והשיב לו הרשב"א דאמת כן דשרי. ואף דמלשון רש"י משמע דלכ"ע אסור מדכ' דאי לרבנן ישליכנו לים וכו' דמשמע אבל שריפה אסור מ"מ אין האמת כן דודאי למאן דיליף חמץ מנותר א"כ אין שורפין קדשים בי"ט דרחמנא אחשבי' לשריפתו משא"כ אי לא ילפינן מנותר והביא ראי' מירושלמי דאיתא שם להדיא מהו להדליק מדורת חמץ מעי"ט והיא דולקת והולכת בי"ט. ומסיק למאן דיליף מנותר אסור ולאידך שרי. ואף דשם איירי דוקא בהדליק מעי"ט מ"מ אין חילוק ע"ש היטב. ועי' פר"ח (א"ח סי' תמו) הביא דברי רשב"א אלו וכ' דהראי' מרש"י אין כלום די"ל כונתו דלא תימא נהי דסבר כרבנן מ"מ בכלל תשביתו הוי שריפה ג"כ. לזה כ' ז"א דדלמא קרא איירי בשאר השבתות ע"ש. ואני תמה מאד על הראי' ומה צריך כלל לדחי' הרי רש"י כתב כל זה לר"ע דלית לי' מתוך אבל לדידן דאית לן מתוך א"כ באמת שריפה אסור. ואי כונת הרשב"א די"ל לרבנן כיון דיכול לפרר ושאר השבתות א"כ ממילא אסור אף לדידן לבער דלא הוי צורך קצת היא ויכול לעשות שאר השבתות א"כ לכאורה במה דחי זה. סברתו דמ"מ מיקרי צורך קצת כיון דרוצה לעשות הביעור באופן זה א"כ גם מרש"י לא מוכח מידי כנ"ל. גם לפי לשון רשב"א דמנותר אף אם הדליק מעי"ט אסור משום דרחמנא אחשבי' וכו'. א"כ תקשי מאי קאמר ש"מ דלית לי' מתוך וכו' דילמא שאני הכא דיליף מנותר דלא שייך לומר מתוך כיון דאף מעי"ט אסור אי דולק והולך בי"ט. אכן זה ש דעכ"פ מדאמר ר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה וכו הרי עכ"פ ליכא מלאכה דמתורת מלאכת הותר משום מתוך רק רחמנא מיעטה שריפת קדשים, בי"ט וילפינן חמץ מיני' א"כ תו ליכא אב מלאכה דהרי אף בדולק מעי"ט אסור משא"כ בכל מלאכה וק"ל

וקו' ראשונה י"ל ג"כ דכונתו מדכ' רש"י דאי כרבנן מצי לאוקמי בשאר השבתות ול"ל זה ת"ל כיון דאמר ר"ע מצינו להבערה וכו' א"כ חזינן דסובר דהוי בשריפה. א"ו כונת רש"י לדינא אף אי ליתא לר"ע ואמרינן מתוך מ"מ אסור לדידן לשורפו משום איסור. וע"ז שייך שפיר דחיית הפר"ח דכונת רש"י דלא תימא טעמא דר"ע הואיל ומסתמ' גם הבערה בכלל וכל זה דוחק

ועכ"פ הרוחנו בפלפול זה ליישב מה שהביא הפי"ז בשם תומת ישרים שהקשה מאי קאמר ש"מ לית לי' מתוך דלמא לעולם אית לי' רק כיון דיליף מנותר הרי מיעטה תורה דאין שורפין קדשים וכו' ומה שתי' הפי"ז דשאני נותר דליכא צורך היום משא"כ חמץ דאיכא צורך היום ע"ש. עכ"פ קשה לד לדעת רש"י בביצה דף יב) שסובר דמתוך שייך אף היכא דליכא צורך כלל. עי' תוס' שם שהקשו באמת משריפ' קדשים ושאר קו' ע"ש. ומה שתי' הפר"ח (א"ח רסי' תצה) דשם אזיל אליבא דב"ש זה דוחק גדול. גם מה שתי' דסבר ב"ש וב"ה פליגי בעירוב והוצאה דלא כמסקנא דש"ס ביצה. גם זה דוחק עצום. אכן העיקר כתי' המג"ש בביצה שם שתי' שריפת קדשים שאני דאחשבי' קרא כמו דאף מעי"ט אסור ע"ש. א"כ הדרא הקו' לדוכתי הא חמץ גמרינן מנותר וק"ל. ולהנ"ל י"ל דעכ"פ פריך הש"ס מדקאמר לשון אב מלאכה דעכ"פ אין אסור מצד אב מלאכ' כנ"ל וק"ל

כז) בתוס' ד"ה וש"מ ועוד אומר רשב"א וכו' לכאורה תימה ג"כ הרי אכתי אף מ"ד הבערה ללאו וכו' מ"מ אמר מי לא מודה דאין שורפין קדשים בי"ט וע"כ צ"ל ג"כ רחמנא אחשבי' א"כ אכתי הא יליף חמץ מנותר וקצת הי' נ"ל דגם כונת תוס' כנ"ל כיון דר"ע לא זכר כלל לימוד נותר רק משום דהוי מלאכה וע"ז כ' שפיר משום דהוי מלאכה וע"ז כ' שפיר משום מלאכה הי' מותר וק"ל

גם יש לעורר קצת לפי מה דמשמע (שבת עב) דרבא סבר י"ט הוי ל"ת לחוד אי גרסינן רבא בהך דרשא דלבדו ולא מילה שלא בזמנו וכו' א"כ תיקשי אכתי אי תשביתו קאי בי"ט מ"מ רשאי לשורפו דעשה דחי אך כיון דעכ"פ יליף רבא שם דשרפת קדשים ומילה שלא בזמנה לא דתי והיינו הואיל ויכול לעשותו למחר א"כ כמו כן לענין תשביתו. אך אי נאמר כסברת המג"א (סי' תמו) שכ' דמש"ה הי' שייך מתוך גבי חמץ אי הי' העשה ביו"ט ראשון ולא דמי לשריפת קדשי' דלא מיקרי צורך קצת א"כ כמו כן לענין עשה דחי ל"ת י"ל כן [אכן ס"ס י"ל כן כי הרי כ' תוס' דודאי אם צריך לאפר א"כ ודאי שרי רק קרא איירי סתמא א"כ ס"ם לא קבע קרא רק דרך דחי' רק אם לפעמים א"צ לאפר ואז באמת דחי [ול"נ עיקר הטעם משום דהוי עשה ול"ת] ] ולא נעלם מאתי די"ל מה"ת נאמר דקבע קרא מצוה במקום דחיי' לאו מ"מ אין זה מוכרח כ"כ ואם נאמר דרבא סובר ג"כ דיו"ט הוי עשה ול"ת ניחא ועפי"ז י"ל ג"כ לשון תוס' הנ"ל די"ל ודאי אי משום דגמר מנותר א"כ הוי רק לאו הבא מכלל עשה י"ל שפיר דדחי עש' לל"ת. וכבר כ' בזה בפ' תמיד נשחט (סג:) אי אמרינן עשה דוחה לאו הבא מכלל עשה וק"ל. אך זה יש לדחות דהרי חזינן דנותר אף דהיא עשה אפ"ה אין שורפין ביו"ט וק"ל: