פתח הבית חלק א קלח

לא יבטלו זא"ז כנ"ל רק דר"ל דאמר מבטלין היינו מין בא"מ וע"ז פליגי ר"א ושפיר פליג משום דטע"כ דאו' א במינו אף ר"ל מודה ומה שמביא ר"א ראי' ממצות היינו כמו דשם בא"מ לא אמרינן דמבטלין כמ"כ כאן ואף דלפ"ז עדיין תיקשי הרי מספקא לן אי הלכה כהלל מ"מ י"ל כן ואין להאריך

פד) עוד רגע אדבר לפימ"ש תוס' כאן בסוגיין ד"ה ידי מצה וכו' די"ל אם לא לעסן לא מבטלי ניחא שפיר הא דאיתא בכריתות פ' אמרו לו בסוגיא דיש אוכל אכילה אחת דקאמר שם תני רב אדא נותר ופיגול ופריך וניתני נמי דם ומשני בחדא אכילה מיירי וכו' וקשה נימי דמבטלי זא"ז ולהנ"ל ניחא דהוי בלא לעיסה ושם הארכנו ע"ש

פה) וראיתי עוד לבאר קצת פרטי דברים בענין טעם כעיקר וכפי אשר עיינתי כעת ואולי אזכה עוד לעיין כראוי כי הענין עמוק הנה דעת רש"י בחולין (צח:) דלהלכה קיימ"ל טע"כ לאו דאו' וכ"כ בחולין (מה.) ועי' שם דמשמע מדברי רש"י דבקדשים אף פחות מכדי נ"ט ג"כ אסור והתוס' תמהו ע"ז מכמה סוגיות שם. ועי' ש"ש שתי די"ל מב"מ אף בקרשים בטיל אבל מין בא"מ לא בטיל אף ביש ס' ואין בו כדי ליתן טעם ע"ש ובגוף טע"כ הקשו תוס' על רש"י דמוכח מסוגיא דפסחים דטע"כ דאו' וכן הקשו בע"ז (סז.) ד"ה אמר ר"י וכו' וכן הקשו בזבחים (עט.) ד"ה אמור רבנן וכו' מ"מ דעת רש"י טע"כ לאו דאו' אמנם אין מבואר כ"כ בדברי רש"י אם יש בטעם כזית בכא"פ אם זה מיקרי ממשו [כמו שהוא לדעת הרמב"ם לפי פי' ב"י ביו"ד סי' צ"ח] אך לכאורה יראה מלשון רש"י בע"ז שם שפי' טעמו ולא ממשו היינו כגון חלב שנפל ונימוח וכו' א"כ משמע דרישא טעמו וממשו אין הפי' כן אלא במעורב ממש שלא נימוח ורישא לכאורה ע"כ איירי שהי' כזית בכא"פ דאל"כ אין לוקין א"כ יראה דבעי דוקא ממשו אבל טעמו אף בכא"פ לא מהני וק"ל. ועי' פר"ח או"ח סי' תמ"ב שהקשה לרש"י מהא דפסחים דאמרינן שם הנח לכותח וכו' דלית בהו כזית בכא"פ הא אי אית בי' חייב והרי שם הוי רק טעם וכמו דרש"י גופי' כ' בסוף הסוגיא בפסחים שם דכותח הוי רק טעם ע"ש. וכן הביא זה השעה"מ פ"א מה' חו"מ וצידד שם לתרץ די"ל רש"י סובר דסוגיא דפסחים שם אזיל לאביי דסבר טע"כ דאו' דיליף מבב"ח ולדידן באמת אף כזית בכא"פ לא מהני בכותח ע"ש ודחוק

פו) ולכאורה הי' נ"ל קצת אחר שנבין מה שכבר כ' לעיל דיראה מלשון רוב הפוסקים דטעמו וממשו לכ"ע לא בטיל ומנ"ל הא דהרי מב"מ בטיל ברובא וכמ"כ אינו מינו ביבש ג"כ מה"ת בטיל ברוב רק חכמים גזרו עי' יו"ד סי' ק"ט וא"כ אם טעם לחוד לאו דאו' וכמ"כ הממש לחוד בלא טעם בטל ומדוע יגרע הואיל ובאו שניהם יחד לכך הי' נראה דאפשר באמת לדעת רש"י אף טעמי וממשו בטיל מה"ת והא דקאמר ר"י בע"ז טעמו וממשו לוקין היינו דבר הניכר. ומה שפי' רש"י שם טעמו ולא ממשו היינו שנימוח כדי לפרש מדוע אינו ניכר. או נאמר דעכ"פ בממשו של איסור הוי כזית בכא"פ דאו' [כמו לדעת קצת פוסקים ביבש ביבש באינו מינו דעכ"פ בכדי אכ"פ הוי דאו' עי' כרו"פ סי' ק"ט היטיב ובחי' ליבמות הארכנו בזה] וא"כ ניחא ג"כ בע"ז שם דטעמו וממשו עכ"פ בכא"פ לוקין דלא גרע מיבש ביבש וטעמו ולא ממשו אסור רק מדרבנן א"כ לפ"ז י"ל שפיר כותח שם הוי ודאי ממשו ואפ"ה הוכיח רש"י שפיר שם בפסחים דטע"כ ע"כ לרבנן לאו דאו' דאי דאו' ודאי חייב א"ו לאו דאו' ואף ממשו לא מהני כיון דליכא כזית בכא"פ משא"כ אם איכא כבכא"פ אז חייב מצד ממשו ועי' בכ"ז

פז) עכ"פ לדינא יראה כי אין מוכרח מרש"י לומר דטעמו וממשו גרע טפי ועי' עוד פר"ר שם שכ' דרש"י סובר דבר שהי' בעין ונימוח מיקרי טעמו ע"ש שהביא לשון הרשב"א בחי' חולין שם שכ' דהתוס' כ' די"ל הא דהוכיח אביי דטע"כ ראו' מבב"ח היינו מחלב אבל מבשר לא מוכח מידי דהואיל וגוף החלב נכנס לתוך הבשר הוי טעמו וממשו ע"ש ובב"י סי' צ"ח בי"ד ופר"ח הנ"ל. וכל זה מוכח שסובר הרשב"א לפשיטות דטעמו וממשו ודאי מסברא דאו' וצ"ע בזה כנ"ל וכבר הרגשנו לעיל מה שיש להקשות על לשון הפר"ח שם סי' תמ"ב ד"ה אך קשה וכו' שכ' שם על מה שהעלה דממשו בלא טעם לא אסור מה"ת וכ' דלכאורה לא מוכח כן דהרי למאי דקאמר הנח לכותח דלית בי' כזית וכ' דמשמע אבל אי אית בי' חייב וכו' ות"ל הרי רבנן כברי טע"כ לאו דאי' א"כ הוי כמו דבר שאין בו טעם ואפ"ה חייב משים הממש ע"ש. ודבריו צ"ע דהרי הוא עצמו העלה לדעת רש"י דבטעמו אף אי איכא כזית בכא"פ אפ"ה לא מהני והקשה באמת מכותח וא"כ ע"כ צ"ל דהך סוגיא סברי אי טע"כ דאו' או דעדיף משאר טעם יהי' מאיזה טעם שיהי' א"כ מש"ה כזית בכא"פ דאו' וצ"ע וק"ל

פח) ולדעת רש"י צריך להבין מה שהקשה הרא"ש עליו מהך דהעושה עיסה מחיטים ומאורז דיצא י"ח בפסח והא טע"כ לאו דאו' ועי' רא"ש שכ' בשם יש מתרצין דשאני התם דהוי ממשו [ולפרש הסוגיא דזבחים לפי"ז כבר כ' לעיל] אך דחה זה ועי' יש"ש שקיים תי' זה די"ל כל שלא נשתנה מיקרי ממש משא"כ חלב שנימוח ע"ש ולפמ"ש לעיל די"ל לדעת רש"י אף ממשו וטעמו בטיל צ"ל דשאני התם דאורז גריר וכאשר כ' לעיל. ודעת הרמב"ם עי' ב"י בי"ד סי' צ"ח שפי' בכונת דבריו דאם יש בטעם כזית בכא"פ הוי דאו' אבל פחות מזה לאו דאו' ע"ש והפר"ח סי' תמ"ב האריך לתמוה ע"ז ובפרט דמלשון הב"י משמע דאף רש"י סבר כן ע"ש [ודע דמרהיטת לישנא דב"י שם במה שהשיג על הר"ן יראה שסובר דפחות מכזית בכא"פ אף בממשו הוי רק מדרבנן ואין חילוק רק אם יש בו כבא"פ או לאו ע"ש היטיב] והפר"ח פי' פירוש אחר בכונת רמב"ם שסובר שזהו ממשו כיון שנבלל האיסור ובכא"פ לוקין אם אכלו כולו ופחות מאכ"פ הוי רק איסור מדרבנן ואף דח"ש אסור מה"ת מ"מ ע"י תערובת קיל ע"ש יצריך ביאור קצת לדבריו במה שכ' דלרמב"ם אף אם האיסור אין נימוח כלל ועומד בפ"ע אפ"ה ע"י תערובת בטיל מה"ת ע"ש ולמה חזר מדבריו לדעת הרמב"ם לומר דאין חילוק כלל בין טעמו וממשו לטעמו לחוד וצ"ל דמלשון ר' יוחנן שם בע"ז משמע לי' הכי וכעת לא עיינתי היטיב בזה. ועכ"פ אם נימא דבממשו גרע מהו נקרא ממשו עי' פר"ח שם דלדעת רש"י דבר שנימוח מיקרי טעמו ותוס' סוברים אף שנימוח מיקרי ממשו רק דבר שאין בו רק טעם כגון בשר שנפל לתוך חלב וכדומה וקצת צ"ע שכ' שם הפר"ח ריש הסי' בשם הרשב"א שכ' דיין שנפל במים ואין ניכר מתוך מיעוטו מיקרי טעמו וצ"ע כיון שגוף הדבר בעין נבלל הרי נקרא ממשו לכאורה לכ"ע ואם משום שהוא מועט לא אדע הפי' הראוי בזה דממ"נ אם יש ס' נגדו פשיטא דבטיל וצ"ע קצת ואפשר הואיל ונשתנה המראה וצ"ע וק"ל

פט) והנה לדעת הרמב"ם דמשמע מדבריו דצריך שיאכל כ"כ עד שיאכל כזית מן האיסור, א"כ לדידי' נ"ל הא דפסק בה' חו"מ דהעושה עיסה מן החיטין ומן האורז יצא או שאכל כ"כ עד שאכל כזית מצה והיינו שהי' כזית בתוך אכ"פ או משום דאורז גריר וכאשר הארכנו לעיל בזה וק"ל: