פתח הבית חלק א קלז

דאם רוב דגן אף דליכא טעם דגן מ"מ יוצא משום דס"ס טעם מצה קא טעים רק שהוא מו האורז ע"ש א"כ ניחא והבן

ועפי"ז י"ל דעת התוס' מה שתי' בתי' ראשון דחוזק המרירות מבטל דקשה א"כ איך מבטל מצה למרור די"ל דהוי סברי כיון דטעם מרור בעינן לכ"ע דבלע מרור לא יצא הוי סברי שפיר כנ"ל דבעינן טעם מרור בלי עירוב טעם אחר משא"כ איך מבטל מרור למצה קשה להו שפיר דכיון דבלע מצה יצא הוי סברי דלא בעי כלל טעם מצה אף דראוי לטעם מצה בעינן עי' פר"ח סי' תפ"א ס"ד וצ"ע בזה וק"ל וקצת נראה דכונת תי' ב' שמא נתערב מעט בשישים ובטל ולא נשאר כזית מצה וק"ל]

גם צריך לעיין לתי' הראשון של תוס' דחוזק מרירות מבטל וכו' א"כ קשה אף אי מצות אין מבטלות מ"מ ס"ס אמאי לא נימא דחוזק מרירות מבטל דלענין זה דוחק לחלק וק"ל

עו) ואגב נפרש קצת לשון תוס' שם (עח.) ד"ה הפיגול ונותר וכו' לפי מ"ש בשם רבינו ברוך דאיירי שהי' ב' זיתים נותר וזית פיגול בחתיכה אחת וכו' לכאורה אין כונתם בחתיכה אחת ממש רק שנתערבו יחד או אפשר אף בחתיכה אחת בבהמה שנתפגלה והעלה ע"ג המזבח שפקע פיגולו ממנו ואידך הוי נותר ולא עיינתי בזה

עז) בא"ד וכגון דשקל ב' זיתים מחד איסורא וד' זיתים וכו' יראה כונתם דמב' האיסורין יחד לקח ארבע דהיינו עם האיסור ראשון שהזכירו וכונתם שאכל בב' אכילות ובתחילה כשנתערבו אמרינן א"א לצמצם ובודאי הי' באחד מעט יותר והשני בטל ולכך כ' שהתרו בו התראות משונות פעם אחד משום נותר והשני משום פיגול. ולא כמ"ש לפי' ר"ב שהתרו שני פעמים משום שם אחד דלתי' זה אם התרו בו משום שם אחד א"כ שמא לא עבר כלל על ההתראה שמא הי' אידך הרוב וק"ל ועי' בה"ז שכ' דלהך תי' מש"ה לא כ' שלקח כזית מכ"א דא"כ אם לא הי' בתוך אכ"פ לא הוי התראה כלל ע"ש. ומשמע מדבריו דלמה שכ' תוס' דאף אי הי' בתוך אכ"פ ניחא שוב א"ל אף כזית אחד ע"ש. ולכאורה אף אי הי' תוך אכ"פ ס"ס כשאוכל פעם ב' ומתרינן בי' משום שם אחר שמא אין כזית במה שאוכל מאותו שם דהרי התוס' חולקין על רש"י וסוברין דאין היתר נהפך לאיסור עי' כאן אבל כשהי' שני זיתים מכל אחד אמרינן מסתמא הי' עכ"פ זית מכ"א בכל פעם כמו שיראה מלשון הבה"ז וק"ל

מה שכ' תוס' כאן דמכש"כ באיסור ואיסור דאין נהפך וכו' צ"ע מאי כש"כ איכא הכא ואדרבה משמע בסוגיא דמשרת לעיל במכילתין דאיסור ואיסור טפי מסתבר לצרף וצ"ע כעת

ומה שיש לפלפל עוד בל' תוס' שכ' דמלא יאכל כי קודש וגו' באמת לקי או לא לקי משום דהוי לאו שבכללות וכו' ות"ל הרי בפיגול ונותר ליכא לאו אחר אלא זה כ' בחי' למכות בסוגיא דקרחה גם בחי' על מנין המצות ע"ש

עח) בא"ד ואמרינן בקידושין וכו' הא דלא הקשו כן גם אתי' ר"ב יראה דשם דהוי משתי אכילות לא שייך כלל לצרף להתראה אחת משא"כ לתי' זה שהי' הכל נבלל בקערה אחת וק"ל. ועי' מ"ל ה' שגגות מ"ש להוכיח מדברי תוס' אלו בענין גופין מוחלקין כ' ג"כ בחי' למכות כי דבריו תמוהין

עט) בא"ד וא"ת והא תנן במעילה וכו' בענינים אלו הארכתי בחי' למס' מעילה [הגא"א ז"ל הקשה לדעת הסוברים יבש ביבש מה"ת בטל אף באין מינו א"כ הכא הא הוי יבש ע"ש

] פ) עוד שייך לענין זה מנחות (כג:) תוס' ד"ה אלא למ"ד בתר מבטל וכו' וצ"ל דהך שמעתא פליגי וכו'. הדבר צ"ע רב דהרי מתני' היא ואיך שייך לפלוג על מתני' והגא"א ז"ל האריך בפילפול נאה בזה. ועי' גם שעה"מ (בפ"ה מה' חו"מ) ופר"ח (רס"י תמ"ב). ועיקר התי' או משום דהש"ס דהכא סובר דאורז גריר כמו שתי' הירושלמי שם בחלה ואף דהוא סובר דעכ"פ צריך דוקא שיהא טע"כ דאו' כמ"ש לעיל דאל"כ לא מהני גריר י"ל הנך אמוראי דהכא לא סברי זה. או דהש"ס דהכא סובר די"ל מתני' דהתם איירי ברוב דגן כמו שתי' באמת הירושלמי ג"כ ע"ש היטיב

פא) ועי' רמב"ם (פח"י מה' פ"ה ה"כ) שכ' שם הפיגול והנותר וכו' אין איסורין מבטלין וכו' וכ' הכ"מ פסק כר"א משום דרבא הקשה על ר"ל ושני בשינויא דחיקא ע"ש. והדבר תימא דנהי דרבא אותבי' מכח טע"כ דאו' אבל לא לענין שיהא אין מבטלין איסורים ונ"מ למין במינו וכבר הרגיש בזה הגאון א"א ז"ל עוד תי' הכ"מ דבירושלמי פליגי ר"י ור"ל בזה ור"י סבר שם כר"א מש"ה פסק כותי' ע"ש. ועי' בית הילל (יו"ד סי' צ"ח) שתמה על מ"ש הטור וב"י שם איסורין מבטלין וכו' הרי תלוי במצות וכו' ואנן פסקינן דהוי ספק אי כהילל או כרבנן ומש"ה עבדינן תרווייהו וא"כ מדוע פסק שם דמבטלין וכו'. ונהי דעל הך שכ' שם נ"ט זיתים של היתר ושני זיתים של איסור ממינים חלוקין מבטלין זא"ז ניחא דס"ס כיון דאיכא עכ"פ בהיתר רוב רק האיסור משום הרגשת טעם ובטעמים חלוקים ליכא הרגשה. רק על לשון הטור שם קשה טובא שכ' הך דינא גופי' דפיגול ונותר וטמא שבללן ואכלן פטור עי' ב"י שם. ועי' גם בח"י ה' פסח (סי' תע"ה) ושאר אחרונים שם. ושער אפרים (סי' נ"ג נ"ד) והעיקר כמו שתי' הח"י שם דלא תלי הא בהא נהי דר"א תלאן יחד אבל אנן פסקינן כר"ל דסובר נהי דמצות אין מבטלין מ"מ איסורין מבטלין. אך עדיין קשה להיפוך על הרמב"ם דהרי בה' חו"מ פסק ג"כ ספק כהילל או כרבנן וא"כ איך פסק כאן סתמא דאין איסורין מבטלין כיון דעיקר טעמו דר"א משום כמו דמצות אין מבטלין [וכו'] וא"כ כיון דאיהו פסק דהוי ספק א"כ איך לוקה מספק. אך י"ל דסבר כפי' הרמב"ן במלחמות שם דלכ"ע מצות אין מבטלות ע"ש

פב) עוד נזכיר בסוגיא דכריכה הנה לכאורה הי' נ"ל דאף אי איסורים או מצות אין מבטלין זא"ז זה דוקא במין במינו אבל בא"מ מדוע לא יבטלו דהרי חזינן דאף עולין דאין מבטלין זא"ז הוא דוקא מב"מ וא"כ בשלמא במינו י"ל כן משא"כ בא"מ וכמ"כ כ' הר"ן לענין דבר שיל"מ דמש"ה לא בטילי משום דעיקר הטעם דסברי רבנן מב"מ בטיל משום דאיסור והיתר שני מינים הם משא"כ יל"מ מיקרי שפיר מינו משא"כ אינו מינו בעצם א"כ כמ"כ י"ל באיסורין דס"ס שניהם איסור מיקרי מב"מ אבל באינו מינו בעצם מדוע לא יבטיל. אך הרי חזינן למ"ד מצות אין מבטלות הוי אפילו באינו מינו. אך אכתי י"ל לפמ"ש הרמב"ן במלחמות דאף רבנן סברי אין מצות מבטלות רק דפליגי עם הילל אם לכתחילה המצוה בכריכה ולדידי' צריך להבין א"כ לרבנן ל"ל דכתיב על שיהא רשאי לאכלו ביחד כיון דהוא לא סבר כסברת תוס' וצ"ל דבאמת מהכא ילפינן וכ"כ להילל לפי דעת הרמב"ן וק"ל

פג) ומעתה יש ליישב לשון הכ"מ פח"י מה' פה"מ הנ"ל דמ"ש דרבא תי' בשינויא דחיקא היינו די"ל דסובר הרמב"ם דבאמת מב"מ ראוי שהאיסורין