פתח הבית חלק א קלו

עג) (שם) מדרבנן וכו' לכאורה צריך ביאור קצת אם נאמר כדעת הרמב"ם פ"ו מה' ביכורים דאף בלא הי' כשיעור חלה מן החיטין אפ"ה חייב ועי' פר"ח או"ח סי' תמ"ב וסי' תנ"ג שכ' לדעת הרא"ש שכ' במס' חלה שם דהרמב"ן הקשה הרבה מדוע תיהני פחות משיעור החיוב והרא"ש כ' דאינו יודע מה קשה לו וכ' הפר"ח ע"ז דהרא"ש לשיטתו אזיל שכ' בענין טעם כעיקר דהאיסור מהפך את ההיתר וחייב על כזית מהיתר ע"ש. וא"כ קשה אם טע"כ לאי דאו' רק מדרבנן מה"ת נאמר דרבנן עשו גם זה שיהפך ההיתר לאיסור מדרבנן וא"כ אם אין שם חיטין כשיעור מדוע חל כלל החייב תחילה והבן וצ"ע קצת. ולדעת הראב"ד שם בהשגות בפ"ו מה' חו"מ שסובר דבעינן לענין חלה שיהי' כשיעור מן החיטין וכמ"כ לענין מצה בעינן שיהא כזית בכא"פ ומשמע גם דבעינן שיאכל כולי א"כ ניחא דמדרבנן אין בטל אך עדיין קשה קצת לכאורה דהרי אף למאי שהוכיח דנ"ט ברוב לאו דאו' מ"מ י"ל דוקא ללקות אבל אסור מדאו' וא"כ מאי פריך כלל מחייב בחלה ת"ל הא ס"ס אסור עכ"פ מן התורה אך י"ל קצת דס"ס לא דמי לדעלמא דכאן אם אין טע"כ לענין ללקות ממילא לא חל חיוב חלה כיון שלא נתחייב קודם לישה רק עתה אחר שנתבטל ועתה לא מיקרי חיטין ממש כיון שאין טע"כ לענין ללקות וצ"ע בזה והבן. וקצת צריך לבאר דהראב"ד לענין חלה כ' והוא שהי' כשיעור הי' לו לפרש ג"כ ושהיא כזית בכא"פ כמ"ש גבי מצה אך י"ל דהראב"ד לשיטתו אזיל שסובר טע"כ דאוריי' רק לענין ללקות בעי כזית בכא"פ עי' פר"ח (סי' תמ"ב) א"כ בשלמא לענין חלה סובר כיון שיש בו כשיעור ממילא עכ"פ הוי טבל ועכ"פ אסור מה"ת דלא כסברתינו הנ"ל משא"כ לענין מצה דעכ"פ אין יוצא י"ח. ולפ"ז תיהדר קו' הנ"ל לדוכתי' מה הוצרך הש"ס לשנויי מדרבנן והבן. ועי' פר"ח רס"י תמ"ב שם העלה דלדעת רש"י (טעמו) אף דבר שנימוח דהוי טעמו מ"מ אין אסור מה"ת כלל אף בכזית בכא"פ והקשה באמת מהך דהכא דיוצא יי"ח בפסח ע"ש. ולדעת הרמב"ם ג"כ לאו דאו' רק סובר בדבר שנמחה מיקרי ממשו ע"ש ומש"ה ניחא כאן וצ"ל לדידי' הא דקאמר הש"ס הכא ש"מ נ"ט ברוב לאו דאו' היינו אף ממשו כנ"ל ודעת שאר פוסקים כפי מה שביאר הפר"ח סוברים דבאמת ט"כ לאו דאו' לענין ללקות אבל איסורא איכא והוא דעת הראב"ד ורשב"א ולהכי סבר הראב"ד באמת דבעי דוקא כשיעור בחלה ומצה ע"ש בפר"ח. והנה לדעת הרמב"ם שסובר לפי פי' הפר"ח בכונתו דטע"כ לאו דאו א"כ תיקשי הך דהכא וצ"ל טעם הרמב"ם אורז שאני דגריר ואי דא"כ מאי פריך הש"ס כאן ז"א כמ"ש הרא"ש בה' חלה בשם הרמב"ן דבשלמא אם טע"כ דאו' רק חסר שיעור שייך שפיר גריר אבל אם טע"כ לאו דאו' לא מהני גריר. וא"כ לדעת הרמב"ם י"ל כאן דסובר טעמו וממשו דאו' ולא בעי כזית מצה תוך אכ"פ משום דגריר וק"ל יעי' בכ"ז בשעה"מ פ"א מה' חו"מ ופ"ד ע"ש היטיב אבל לא נהירא לי לומר דטעם הרמב"ם בטעמו וממשו מהפך האיסור את ההיתר להיות אסור כמו לדעת הרא"ש בחולין דזה דוחק דבשלומא למ"ד טע"כ דאו' דיליף ממשרת ילפינן הך דמהפך וכו' משא"כ טעמו וממשו למ"ד טע"כ לאו דאו' דהוי רק מסברא אין נראה לומר כן ובפרט לפמ"ש לעיל די"ל הטעם משום כזית בכא"פ הל"מ וק"ל

והנה (בש"ע יו"ד סי' שכ"ד סעיף ט') פסק עושה עיסה מחיטין ואורז חייבת בחלה ומשמע אף דליכא שיעור חלה בחיטים. אך שם י"ל דוקא אורז דגריר ועי' בש"ך ס"ק י"ז שם שכ' דאף בשאר מינים כן ע"ש וזה דוקא לדעת הרא"ש דאיסור מהפך ההיתר וק"ל. ועכ"פ לענין דינא יראה דכה"ג יפריש חלה בלא ברכה דהוי ספק וק"ל. ולענין מצה פסק בש"ע או"ח סי' תנ"ג סעיף ג' ג"כ בחיטין ואורז יצא ובשאר מינים לכאורה ג"כ הוי ספק דתלי' במחלוקת הפוסקים וק"ל

עד) ואגב נזכיר עוד מה דקשה לי בלשון בעה"מ לעיל בסוגיא דמשרת שכ' שם דכל דבר הניכר בעין הוי ממשו ומה שאינו בעין נקרא טעמו דאסור מה"ת ואין לוקין דאף דילפינן מנזיר מ"מ אין מזהירין מה"ד וכ' דאין הלכה כרבא כאן דסובר מין במיני בטל אלא כר' יוחנן דאמר סתמא כל טעמו וכו' אסור אף מב"מ דרואין אילו הי' אינו מינו ע"ש ויראה מדבריו להדיא דמש"ה פיגול ונותר וכו' שבללן חייב וכן יוצא י"ח בחיטים ואורז וכו' וקשה הרי כיון דהוא סבר דעכ"פ אין לוקין משום אין מזהירין וכו' א"כ הדר אין לוקין בפיגול וכו' וכ"כ אין יוצא בפסח. ודוחק לומר דכונת בעה"מ דאין לוקין הייני בליכא כזית בכא"פ דא"כ ל"ל למימר משום אין מזהירין וכו' ת"ל דהוי ח"ש. ונ"ל דסובר גבי נזיר דגילתה תורה משרת וכו' היינו דההיתר נהפך לאיסור וזה לא לקי משום אין מזהירין וכו' משא"כ ביש כזית בכא"פ ודוחק דכיון דאין מזהירין וכו' א"כ מנ"ל אף בכא"פ וק"ל. ועי' פר"ח רס"י תמ"ב שכ' שם לדעת רבינו חיים שסובר דצריך שיהא עכ"פ נבלל כזית תוך אכ"פ אף דבנזיר מהפך וכו' אין מזהירין וכו' משמע ג"כ כנ"ל. אכן תי' שם עוד די"ל בנזיר ג"כ איירי שנבלל הרבה ע"ש ובשעה"מ פ"א מה' חו"מ ע"ש. אולם הפר"ח כ' שם בשם הראב"ד ורשב"א שסוברים ג"כ דטע"כ דאו' לאיסורא אבל לא למלקות. ובכזית בכא"פ אף למלקות. ומל' רשב"א בחי' משמע ג"כ עיקר הטעם דאין מזהירין וכו' ואפ"ה בכא"פ לקי וע"כ צ"ל דזה מיקרי טעמו וממשו וק"ל. אח"ז עיינתי בל' בעה"מ שכ' להדיא דקיימ"ל כר' יוחנן דכללא כייל אף מב"מ טעמו וממשו לוקין א"כ יראה להדיא שסובר דכאן מיקרי טעמו וממשו והיינו או דסובר כדעת הסוברים דאם גוף הדבר נמחה מיקרי ממשו או דסבר כיון דאיכא כזית בכא"פ מיקרי ממשו וק"ל

ולענין ממשו בלא טעם עי' פר"ח, שהעלה דבטל ברוב וכ' שכ"כ הרשב"א והר"ן להדיא וכ' דמל' רש"י יראה דלא בטל וגם הטור סובר דארבע מיני מדינה לית בהו טעם ואפ"ה לא בטילי בא"מ ע"ש ומ"ש לדעת רש"י שכ' דרבנן דפליגי עלי' דר"א סוברים טע"כ לאו דאו' ואפ"ה סוברים דאם יש כזית בכא"פ חייב א"כ כמ"כ לדידן בדבר דלית בי' טעם ע"ש זה צ"ע קצת דהרי בטעמו וממשו כ"ע מודים טע"כ דאו' וכעת לא עיינתי בזה וצ"ע

עה) (שם) בתוס' בד"ה אלא מין בא"מ וכו' ואין להקשות וכו' וצ"ע מה שתי' דחוזק המרירות מבטל וכו' והרי כ' תוס' כאן בשמעתין דמש"ה לא אכיל תחילה מצה ואח"כ מצה ומרור ביחד משום דשמא הלכה כרבנן ואתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן והא טעם כעיקר וצ"ע. גם מה שתי' תוס' עוד דהתם כשאוכל כזית וכו'. וקשה לדעת הרא"ש ור"ת דהאיסור מהפך וכו' לא שייך זה. וגם קשה מהך דפיגול ונותר וכו' דמשמע ג"כ אף דהוי רק חד כזית עי' תוס' לעיל וא"כ קשה. גם קשה מדוע לא ביארו הפוסקים שיכול לאכול מנה ומרור יחד ויותר מכזית מכל אחד וצ"ע. והי' נ"ל קצת דודאי גבי מצה נהי דטע"כ דאו' מ"מ כיון דבעינן טעם מצה עי' פר"ח ס"ס תנ"ה א"כ נהי שמרגיש טעם מצה מ"מ הוי טעם מצה ומרור יחד. וזה י"ל דלא מהני דוקא טעם מצה לחוד בעינן משא"כ בהך דהעושה עיסה י"ל כמ"ש הפר"ח ס"ס תנ"ה שכ' שם לדעת הירושלמי